משפט ריגול וחבלה של כומר
"להיכנס פנימה. לא לעמוד במעבר, להיכנס פנימה..."
"אני רוצה לאולם בו יתקיים משפטו של קפוצ'י..."
"צריך לחכות לקפוצ'י. עד שהוא יבוא." מודיעים השוטרים בנימה של דרך ארץ.
כמאה איש ואישה (הרבה נשים יפות) מצטופפים בפרוזדור שבקומה השנייה של בית המשפט המחוזי בירושלים – במזרחה של העיר. רק "מיוחסים" שנצטיידו בהיתר מראש, יורשו להיכנס גם לאולם בית המשפט. היתר יתבקשו לחכות בחוץ.
ובחוץ – מחסומים.
בקטע הרחוב בו מצוי בית המשפט, אין תנועה ואין עוברים ושבים. ואלה שעוברים מתבקשים לעבור למדרכה שממול. לא ליד בית המשפט. גם האוטובוס הציבורי אינו עובר ברחוב. אין סימן שכאן מתקיים משפט ריגול וחבלה של איש כמורה בכיר. משפט שהדיו מגיעים רחוק אל מחוץ לגבולות הארץ. והמטילות צל על מעמדו של איש הדת, העומד בין אדם לאלוהיו.
בתוך הבניין מבקשים השוטרים לא לעמוד במעבר. אבל חם. ואם זה החום ראש הממיס משמעת ודרך ארץ, ואם זו קלות ראש הנובעת מן הידיעה שלא יעשו לך בעצם מאום, איש לא נשמע להוראות השוטרים. לרגע סרים פנימה, משנהו שוב מצויים במעבר. כל אחד רוצה לזרוק מבט ב"גיבור" שעומד להופיע הנה. כל אחד רוצה להיות קרוב אל ה"הפנינג".
נשיקות, הרבה נשיקות
והוא בא. גלימה שחורה ממשי שחור, הנופלת באלגנטיות מכתפיו אל נעליו המצוחצחות, תרבוש שחור שיורדת ממנו "הינומה" שחורה, חולצה לבנה בוהקת, מדליון זהב גדול, מטה שחור בעל גולת כסף מרוקע (ואולי היה זה זהב...) וחיוך רחב של אדם שבא אל המנוחה ואל הנחלה, והמארח בביתו את יקיריו שמרחוק באו.
אך דרכו רגליו במשטח של הקומה השנייה – מיד הוקף בחסידים. ואיתם צעד קדימה במבצע הקפות. כחתן המובל אל החופה. הגיע אל ספסל הנאשמים, ובטרם ישב – הלכו שם נשיקות. לא נוסח צרפת של נגיעת לחי בלחי – אלא ישר על השפתיים.
מוזר מאוד לראות גברים חבוקים, נושקים זה לזה בפה – מתרחקים כשהזרועות עדיין כרוכות, ושוב נצמדים בנשיקה ארוכה.
קפוצ'י מתנשק עם גברים בלבוש אירופי, קפוצ'י מתנשק עם לובשי גלימות כמורה שחורות, אפורות. לנשים הוא אינו נושק בפה. הוא מפריח נשיקות. הוא נושק בעיניים שובבות.
הנשים בולטות בקהל הזה. נשים בשנות השלושים-ארבעים, טובות מראה וטובות גוף, עסיסיות, עגלגלות. זה עתה יצאו ממספרה, לבושות ב"צעקות האחרונות" של האופנה, טבעות, צמידים, יהלומים. הרבה זהב, הרבה אבנים יקרות.
צריך לראות את המעמד הזה כדי להאמין – לראות בית משפט ישראלי, הדן באשמה של חבלה במדינה, של ריגול, הטמנת מלכודות תופת – ואם תשכח לרגע קט היכן אתה מצוי – תוכל להישבע שזהו קוקטייל פרטי אצל הג'ט-סט. פרט לקולות של כוסיות ומשקה חריף – יש כאן הכל. השיחה הקטנה הנינוחה: "מה שלומך, ואיך הדירה החדשה, ומה שלום בעלך, ואיך הבריאות שלך, והבגד הזה יפה – ואיך היתה הנסיעה לחו"ל." הבגד החגיגי, השמחה של הפגישה, סידור העניינים... ומעל לכל – מצב רוח מרומם. כאילו לא נתקיים המשפט אלא לצורך של פגישה.
"אף פעם בחיים שלי לא ראיתי מין חתונה כזו בבית המשפט," לוחש שוטר לחברו.
בנימוס רב, אולי קצת רב מדי, מבקש הסמל מ"אבינו" שיואיל לעבור ולשבת אל שולחן הנאשמים.
אורך רוחם של השופטים
"שמעתי," מסנן קפוצ'י מבין שיניו וממשיך בשלו. לזה חיבוק, לזה שאלה, לזו לטיפה וקריצת עין... לבסוף הלך אל "תאו" – בעצם שולחנו – ואז החלו לבוא אליו, דורשי שלומו המיוחדים. עמדו עמו מעבר למחיצה המבדילה בין בית המשפט לבין הקהל, מסתודדים ולוחשים על האוזן, נותנים עצות, מתווכחים – מעשנים סיגריות. מונסניור עישן "קנט קינג סייז". (אני מציינת זאת כי ה"קנט" היא עם פילטר – ופילטר אסור על אסירים ועצירים).
מועצת הידידים נתבקשה לשוב למקומה. "בית המשפט" נכנס. השופטים תופסים את מקומם. הגברת מרים בן-פורת באמצבע, עזרא הדייה ויהודה וייס – משני צידיה. יש לשער שהעובדה כי שופטת יו"ר במשפט נעמה לנאשם. לפי שמעידים עליו מכרים ולפי הנוכחות באולם, חביב הוא על נשים ונשים חביבות עליו.
השופט וייס שותק משך כל המשפט. השופט הדיה עוזר לעתים למתרגם. התובע, מר גבריאל בך, חוקר את העד הראשון. קולו צרוד, פניו לוהטות. העד הוא צעיר ערבי בן שמונה-עשרה בשם זוהיר מלעבי. כשהוא עומד על דוכן העדים, מראה פניו טוב מאוד, לבוש בקפידה – ומעיד – קשה להאמין כי הוא עצור ונאשם בשורה ארוכה של עבירות פליליות שיש ביניהן אשמת רצח, חבלה, מזוודות עם תת-מקלעים, שעונים, נפצים, רימונים, קטיושות.
זוהיר מלעבי הוא אחד משלושת האחים שהואשמו ברצח נהג המונית ציון אברג'יל, שגופתו נמצאה בתא המטען של מונית ברחוב בן יהודה בירושלים כשהיא ממולכדת. הוא מואשם גם בהנחת שלושה מטילי קטיושות ליד ארמון הנציב כשהם מכוונים לעבר ירושלים ובפיצוץ מטען חבלה ברחוב החומה השלישית בירושלים בליל ה-14 במאי 1973. הוא הודה בכל. אינו מודה שלקח מזוודות בבית ספר לפרר – טוען שלקח אותן מתחת לגשר בכפר תיזמה. הפרקליטות מנסה להוכיח שאלה אותן המזוודות.
בקול שקט ובלי התרגשות הוא טוען, שאת ההודאות הוציאו ממנו במכות. כשהוא נשאל למה לא חזר בו בבית המשפט, הוא משיב "מה אגיד לשופט – ששוחטים אותנו – בוא תראה.. שמכים בחקירה?"
"מי מסר אותך?"
"משמר הגבול," הוא אומר וזורק מבט אל קפוצ'י.
"שנים-עשרים חוקרים היו מכים אותי" הוא אומר בשקט. המתרגם מתרגם לעברית "היו מכים אותי בידיים ובמקלות והשקו אותי מי מלח. אחר כך הביאו את האבא ואת האמא שלי ואת האח הקטן שלי תלו בחבל. ולאבא שלי סטרו על פניו. הייתי מודה בכל ודי."
"אבל – הוא נזכר – התאוננתי לפני השופט. סיפרתי לו שביקשתי לעשות אמבטיה ולא נתנו," הוא אומר ומראה את ראשו מגודל השיער הסמיך.
עומד בחור צעיר – ועד כמה שניתן לראות – אינו נרגש במיוחד, ועד שלא מביאים את משפחתו אל האולם – מודיע שלא ימסור עדות. בעמידה הזאת של הנאשם הצעיר אין שום רמז לפחד, להודאה מתוך עינויים. משהו לא מתיישב פה עם האמת. והתובע אומר לו בפה מלא שהוא משקר. וכולם יושבים בנחת, גם הנאשם, גם המאשים, גם הקהל, גם המשפחה – כאילו לא דובר במשפט אלא בחזרה כללית לאיזו הצגה.
ובינתיים סיים העד את עדותו, החקירה נסתיימה – ושעה שהיו עינינו עסוקות במשפחתו של הנער, שיצאה מן האולם אחריו – מוכנים למרות הכל לרחם על משפחה שבנה מצוי בצרה צרורה – קמה מהומה.
מעשה במחברת
הופיע סיפור ששמו "מחברת" – יומן שרשם קפוצ'י בית הסוהר ואשר מצא דרכו אל מפקד בית הסוהר.
הסניגור, מר שהאדי, קם לטעון, שאין לקבל את המחברת כראיה – מר בטאט התחיל לתרגם וקפוצ'י – שעד כה ישב כאילו כל העניין אינו נוגע לו – שינה את טעמו. המונסיניור צועק, דופק באגרופיו, נוטל את המקל ועומד ללכת. כמו ילד נעלב שנמאס לו המשחק.
מר שהאדי רץ אליו להרגיעו – הוא מרים את קולו עוד יותר ובו במקום מודיע לו שהוא מפטר אותו. אי-אפשר להרגיע את הוד קדושתו. עד לפני רגע קט ישב שליו, עיין בדפים כתובים צפוף שנראו כמו תלושים ממחברת, ידיו מטופחות, שעון הזהב מבריק למרחוק. השופטת מודיעה שאם הנאשם לא יירגע – המשפט יופסק. קפוצ'י תוקע סיגריה בפיו. לבקשת עורכי הדין, מכריזים על הפסקה כדי להירגע. הפסקה לעשר דקות.
תחילה נשאר המונסיניור באולם – וצאנו סביבו. אחרי כן יצא גם הוא עם עורכי הדין שלו. אחרי כן חזר ועמד לפני צאנו, מישהי הביאה שקופיות מן הכנסייה שלו – והוא הסתכל בהן בעזרת מכשיר, מישהי הביאה לו ציפרנים – לקח ושלח נשיקה. בדרך כלל, נמנעים הערביים לבוא למשפטי חבלה וריגול – לא כן כאן. או שאינם חוששים או שהם גאים להזדהות – או שהאווירה שנשתררה אחרי המלחמה עשתה את שלה – הרגשה שהנה הנה השינוי הגדול עומד לבוא. קפוצ'י מרגיש מצוין. הוא מנהל את כל המחזה והוא גם הבמאי וגם השחקן הראשי. בין השאר יש בטקסט שלו נאום קטן של ברכות. הוא אומר שכאשר הוא יושב בבית הסוהר יש לו פנאי לחשוב הרבה. עשרים ושתיים שעות ביממה הוא זוכר את כל הדברים היפים שהיו ביניהם. הוא חי מחדש כל פגישה וכל שמחה וכל צער – בערך כך הוא אומר. והוא מאחל להם הרבה שמחות בחייהם ולמשפחותיהם.
כשחזר קפוצ'י אחרי "ההתייעצות", היה סיגר עבה מצוי בין שפתיו. ועם הסיגר ניהל את שיחות הנועם. העיר לו שוטר, שיואיל לשוב למקומו. אמר לו קפוצ'י: "אני עומד פה." אמר ולא יסף והמשיך בשלו. הערה אחרת – נופף אותה כמו שמגרשים זבוב.
"התרחשות משפחתית"
ההפסקה לעשר דקות ארכה יותר משעה. ובזמן זה שוחחנו עם השוטרים, ועם איש הצלב האדום. אמר איש הצלב האדום: "אכן זה משפט מוזר. זה לא כמו באנגליה, או בצרפת או בשוויצריה. זו מין התרחשות ים תיכונית, נלבבת, הייתי אומר – משפחתית. ואולי בשל כך – אנושית יותר. זה בכל אופן שמח מאוד."
כשחזר בית המשפט – קם עורך הדין שהאדי, שהמונסיניור החליט כנראה לא לפטרו מתוך חסד, והודיע – ששולחו תפס עצבים. המחברת הזאת – שהיא עניין אישי אינטימי – ודבר הבאתה כראיה – הוציאה אותו מכליו והוא אינו נמצא בכושר. הוא מבקש בשם שולחו – לדחות המשפט. בקשת הסליחה – איננה. אורך הרוח של השופטים – קשה פשוט לתארו.
הכומר העליז – זכה בשלו – דחו את המשפט לימים אחדים. לשעה 8.30 בבוקר.
"לא בשמונה ושלושים" אמר קפוצ'י לעורך הדין שלו וזה הביא את הבקשה לשופטים.
"לא בשמונה ושלושים כיוון שהמונסיניור בא מרחוק."
"טוב. יהיה בתשע."
"תודה רבה," אמרו המלווים, אנשי הביטחון.
ההצגה נגמרה. מונסיניור קפוצ'י יצא כמנצח. אבל הניח זמן רב למלוויו להמתין – עד אשר ייפרד מכל ידידיו. בחוץ המתינה לו מכונית קטנה, פורד אסקורט, עם מספר פרטי, ושוטרים בלבוש אזרחי נלוו אל הוד קדושתו – לחברה.