13.9.68
"צר לנו – אך מר מילר אינו מעניק יותר ראיונות" זוהי התשובה שקיבלתי מאת המו"ל, ותשובה דומה קיבלתי מאת הסוכן של המחזאי האמריקני-היהודי הנודע, אביהם מולידם של "מותו של סוכן", "כולם היו בני", "מראה מן הגשר", "הנפילה", "המחיר" – ועוד הצגות שרישומן נשאר עמוק בחיי התיאטרון שלנו ואפילו בחיינו.
גם איש יחסי הציבור של ההצגה האחרונה, המועלית עתה בברודוויי, "המחיר", אף הוא היה סקפטי מאוד. מר מילר אינו מעניק יותר ראיונות, הסביר, כי כל כך הרבה כבר נכתב עליו ועל הצגתו האחרונה, כל כך הרבה ויכוחים התנהלו מעל דפי העיתונות ומעל מסך הטלוויזיה – מה עוד יוכל להוסיף? נוסף לכך, הרי הוא ציר לוועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו, הוא נציג קונטיקט – אזור מגוריו הנוכחי, והוא תומך נלהב בסנטור מקארתי. אין לו פנאי. באופן פיזי – אין לו פנאי. לבד מזאת, אלו הן ההוראות שלו.
שבועיים טרחתי להשיג את הריאיון ב"צינורות המקובלים", עד שנמאס לי וכתבתי לו מכתב, בו ספרתי, עד מה הוא ידוע בישראל ועד מה מעריך אותו ציבור אוהבי התיאטרון – ועד מה ישמחו לקרוא ריאיון עמו ב"מעריב". ביום ששלחתי את המכתב לדירתו הניו יורקית אשר במלון צ'לסי, באותו יום ממש, כשעתיים אחרי שמסרתי את המכתב, צילצל הטלפון בביתי – ואיש יחסי הציבור של ההצגה בישר לי בקול חגיגי שמר ארתור מילר ישמח לקבל עיתונאי ישראלי. "הוא רוצה לראיין אותך גברתי" - צחק הקול מעבר לקו. – "האם את פנויה ומוכנה לראותו מחר?
(אם אני מוכנה...) "באיזו שעה?" – שאלתי בקול מאופק מאוד, כיאה לאדם שראיונות עם ארתורים הם אצלו עניין שבשיגרה.
"השעה היא קצת בעייתית. מיסטר מילר משכים קום, אבל, כשהוא מגיע לניו יורק הימים שלו "הפוכים". הוא ביקש שתואילי להתקשר איתו מחר בשעה 8:30 בבוקר, לא, מוטב, בשעה 9 ואז תקבעו. בוודאי באחת השעות אחר הצהריים תתקיים הפגישה."
בהצגת "המחיר" לצדו של מילר
"האם ראית כבר את ההצגה" – המשיך הקול לשאול. "אם לאו, הרי מר מילר ישאיר לך שני כרטיסים בקופה. תהיי האורחת שלו."
"המחיר" היא אחת ההצגות שהתווכחו עליה רבות, ששללו אותה כאן כהצגה החוזרת על עצמה, כאחת מהצגות-ההתנצלות של ארתור אף על פי כן היא מושכת קהל רב והאולם מלא מפה אל פה ערב ערב. בהמשך השורה שלנו ישבו אורחים אישיים רבים של המחזאי, שבאו לראות שוב את הצגתו והסופר בעצמו. זאת נתברר לנו רק למחרת היום, כשאר ביקרנו בדירתו אשר בבית המלון.
כפי שנקבע, צילצלתי בשעה 9 בדיוק. ענה לי קול רדום, בעל מבטא זר, גרמני – הייתי אומרת, קולה של אישה צעירה. 'ארתור' – שמעתיה קוראה – 'באיזו שעה תהיה כבר אנושי?'"
"התוכלי לבוא בשעה עשר?"
"ננסה."
הוצאתי לעצמי את הנשמה, כמו שאומרים. הכנתי את העטיפה, כלומר את פרצופי, שיהא רפרזנטטיבי, נטלתי אפילו כפפות, מיותרות, וברגע שעמדתי בדלת גילתי שמפתחות ביתי אינם. וכך חלפה חיש מחצית שעה יקרה בחיפושים נואשים אחרי מפתחות אבודים, שלבסוף נמצאו בתוך ידי – וכבר לא היה פנאי "לקחת" מונית לקצה העיר, ויעצו לי "לקחת" את התחתית המזיעה, והגעתי לבסוף אל המלון באיחור של 40 דקות. מלון ישן מאוד – מעלית חורקת, שטיחים משופשפים, דלתות מתקלפות מצבע – אבל יש בו מידה של הדרת כבוד. אולי משום שידוע כי זה מקום משכנם של סופרים נודעים בעבר ובהווה. כבר לא פעם חשבו להרסו – ולבנות תחתיו אחד מבתי הקומות המרקיעים אל-על, אלא שתמיד קמה צעקה נוראה, והעיתונות הוצפה במחאות אין סוף של "אספו ידיכם."
כן. הוא יודע. זה קורה תמיד. אלא שחבל שאשתו לא תוכל להישאר איתנו. אישה גבוהת קומה, רזה, הנראית כמו מורה מדופלמת להתעמלות או לסקי, היתה כבר חמושה במצלמות, ועוד מצלמות שנטלה משולחן סמוך, והיתה כבר בדרכה אל הדלת. יום העבודה מתחיל.
"אשתי היא צלמת ידועה מאוד" – התפאר מר ארתור מילר. והיא, מן הדלת, שאלה אם נשתה קפה. חזרה והניחה את המצלמות, מזגה לנו קפה, נפנפה ביד, ונעלמה, חזרה ונשקה על לחיו והפעם נעלמה "על באמת."
ארתור מילר הוא איש גבוה קומה, וגבר נאה מאוד. לבושו פשוט, מרכיב משקפיים כבדים מעל עיניים נבונות ומצח אינטלקטואלי, עישן מקטרת ושאל איך נעמה לנו ההצגה אמש.
אמרתי לו שמקריאת המחזה נהניתי יותר. נהניתי מאוד מקריאת המחזה – אמרתי לו.
הוא חייך... "אני במאי שאינו מצטיין, כנראה. כך קרה בהצגה זו, שצריך הייתי לביים אותה לבסוף בעצמי. השחקן הראשי, כלומר, האיש שהיה צריך למלא את תפקידו של האח השוטר – חלה, כשבוע לפני התחלת ההצגה. עצביו נתמוטטו. והשחקן החדש היה צריך לקפוץ לתוך התפקיד תוך שבוע, ואין הוא המתאים ביותר. אנחנו נחליף אותו עוד מעט. עומדים לחדש את ההצגה החודש – מיד לאחר הוועידה."
עם מי אני מזדהה?
שאלתי: "מדוע עורר 'המחיר' ויכוחים חריפים, ומדוע הוא נתקבל בהיסוסים?"
תשובה: "אני חושב, שמשום שהקהל אינו יודע עם איזה מן האחים אני מזדהה. החיים יותר מסובכים מטוב ורע. מצודק ולא צודק. קורבן לנסיבות, לאהבה, לחובות – שהוא האח השוטר, או זה שתופס את החיים בקרניהם כדי ללכת בדרך שבחר לעצמו. ואחר כך אני הולך והורס את כל בניין האיש הישר-קורבן-הנסיבות, ומראה שהוא כלל לא הקריב, שזה היה בטבעו, שזה היה נוח לו, להיות איש קטן, שוטר, שאינו משיג את מטרת חייו כמדען וחי בשולי החיים, שלאחרון היו בעצם חיים יותר טובים מאשר לאח שהצליח והגיע והוא עשיר ומפורסם ותרם תרומה גדולה לחברה האנושית. מחיר התהילה הוא רב. והאדם המפורסם – בודד בהרבה מן האדם הבודד, שכולם יודעים שהוא בודד.
"ועוד, בארץ הזאת, כלומר בארצות הברית ובכל העולם בן זמננו, הדרמה – היא אבולוציה בלתי נמנעת של החיים. האסקייפיזם, הבריחה בתיאטרון – היא גדולה מאוד. ישנה אופנה בתיאטרון העכשווי לתלישות, להדהמה, לסימבוליזציה ולמחזות שאינם מאפשרים לשחקן לפתח אישיות, אלא גודעים אותו, מרמזים, ממלאים על הבמה תפקיד כשל קריקטורה בעיתון. ההצגה שלי נוגדת את הזרם הנוכחי.
"בתיאטרון של ימינו אין שום יחסים בין הנפשות הפועלות. ואם קיימים יחסים בין האנשים הרי הם יחסים חולניים ואפילו טרגיים. אני איני מתרגש מן העובדה שההצגה נתקבלה בהסתייגות. אף אחת מן ההצגות שלי לא נתקבלה יפה עם הופעתה. כל ההצגות שלי נתקבלו בביקורת חריפה ואף נדחו. הדעה הרווחת שאני קוצר הצלחה אחרי הצלחה – אינה נכונה – לצערי. מי שיתעניין ויקרא את הביקורות על מחזותי ימצא, שהמבקרים אינם מאוהבים בי. כלל לא. אבל, אחרי שנים, ההצגות שלא עמדו בביקורת המבקר, עמדו בביקורת הזמן, ואותם המבקרים עצמם ששללו, שצעקו, שביטלו – מפרסמים מאמרי תהילה, ואף משוכנעים בעצמם שהם קיבלו את המחזות מתחילתם..."
הנושא בוחר בי
"כיצד אתה בוחר בנושא?"
"וול, אני לא אחדש אם אומר – אני איני בוחר בנושא, איני משתמש בנושא – הנושא משתמש בי. זה פשוט קורה, אבל אני משתמש בחיי. אני משתמש בניסיוני, אני נער יהודי ניו יורקי. אבי היה סוחר קטן. סבל מן השפל, היהדות, התלישות, חשיבותו של הכסף כמניע חזק בחיים, כל אלה חיים בי. מאוד."
"האם אתה חושב שמחזה צריך להיות חינוכי, בעל טנדנציה, או שהוא מעשה אמנות העומד בפני עצמו. האם יש למחזה שליחות או השליחות שלו מסתיימת בו בעצמו ובעצם מהותו?"
"עם טנדנציה, בלי טנדנציה – כל מחזה יש לו השפעה על התרבות. אפילו מחזה שאין לו כוונה גלויה ומתוכננת של חינוך. כל מחזה טוב יש לו השפעה על התנהגות בני האדם ודרך מחשבתם, אפילו הוא מחזה שלילי. פרוורסי. מה היא 'פרוורסיה'? ישנם עכשיו מחזות שמטפלים בהומוסקסואליות. למשל, המחזה 'החבר'ה מן הכנופיה'. אני חושב אותו למחזה מצוין מכל הבחינות, אפילו כריפוי סוציאלי. אף כי הדחף לכתיבת המחזה, אני משער, לא היה 'דחף מתקן, דחף מרפא חולים'. המחזה מראה כיצד חושב ה'הומו', מהו עולמו. בצורה מעמיקה, גלויה, ישרה. הוא עושה זאת. איני חושב שאדם שיראה הצגה זו יידחף ליחסים הומוסקסואליים. ההיפך הוא הנכון. הוא יחוש היטב את הפחד, את הייאוש, את הבדידות המלווים יחסים וקשרים אלה. המחזה מעמעם את ההילה, את המסתורין, המלווים יחסים אלה.
"כשאני בא לניו יורק, וזה קורה כל כמה שבועות, אני בא ליומיים שלושה – וביומיים אלה אני רואה ארבע הצגות ומעט סרטים וחוזר הביתה. אני חי בקונטיקט. יש לי שם חווה ובית גדול ואני עוסק בגידול עצים למכירה. העצים שאני מגדל אינם עצי רהיטים. אלה הם עצים לקורות, לפיגומים. זו תעשייה גדולה, ואני עושה כסף בה, ונהנה לחשוב שבעזרתם בונים."
"אתה עושה יותר כסף בגידול עצים מאשר בכתיבה?"
ארתור מילר צוחק מלוא פיו. "אני עובד יותר בגידול עצים ובחטיבת עצים מאשר בכתיבה. הנה, ראי את הידיים שלי (כפות ידיים בעלות אצבעות ארוכות, ידיים מיובלות של חוטב עצים – והוא גאה בידיים אלה, ובצלקות וביבלות...) אבל, כמובן, שאני מתפרנס מכתיבה."
יחסי לישראל וליהדות
"מתי אני כותב, מהו יום העבודה שלי? יומו של איש עובד. אני מקדים לשכב לישון ומשכים קום. אני קם בשעה 5, 5:30 בבוקר. אני כותב משעה שמונה בבוקר ועד שתיים בצהריים. אחר הצהריים אני יוצא אל החווה, מתקן מכונות, עושה חשבונות. עונה למכתבים ויש לנו בת חמודה, בת חמש וחצי, רבקה, אני משחק איתה. איני מרבה לצאת מן החווה, יש לנו הרבה ידידים הבאים לבקר ונשארים להתארח. תמיד יש לנו ידידים בבית. ואיני מרבה לצאת מן החווה אלא אם כן לצרכי העבודה הפוליטית שלי.
"לא. סופר ומחזאי אינו יכול לחיות על אולימפוס. ולא רק כסופר – כאדם, אסור לו לאדם להיות תלוש, לא להשתתף בחיים הפוליטיים. הוא אחראי לגבי מה שקורה בעולם בו הוא חי. הוא אחראי לתקופה בה הוא חי. וכאיש רוח, על אחת כמה וכמה. וזה בעצם עונה לשאלתך אם הייתי עוסק בפוליטיקה לולא היתה מלחמת וייטנאם קללתנו.
"אני שולל מלחמה זו. אני שולל כל מלחמה. אני תומך במקארתי, כמובן. אני תומך בו כי הוא היחיד שמסוגל לדעתי לשים קץ למלחמת וייטנאם. מקארתי הוא סמל ההתנגדות ואני מאמין שיש ביכולתו לעושת זאת, שהוא יקיים וכי יש לו סיכויים להיבחר לנשיא ארצות הברית" (זאת אמר ארתור מילר כשבוע לפני הוועידה. כל אנשי מקארתי יצאו מן הוועידה כשידיהם על ראשם, נושכים את שפתותיהם, וארתור מילר ביניהם...). אני רוצה במקארתי משום שהוא מסוגל להביא שלום גם בתוכנו. אמריקה חיה עכשיו בחותם הפחד. שני עמים, שני שבטים גדולים חיים באותו מקום באי-שלום במלחמה מתמדת. צריך מעשה גדול של השלמה. אנו זקוקים לו נורא. האלימות של הכושים נובעת, כך אני משוכנע, מן הצורך להסיר את האזיקים. הארץ שלנו נמצאת כמו תחת כיבוש קולוניאלי. כשהכובשים העיקריים הם הלבנים והנכבשים – הכושים. האובסטרוקציות, הטלת האימה – הם ניצני המרי שעלולים להתפרץ לשרפה מאיימת אם לא יבוא מעשה פיוס גדול. מעשה אהבה של אמת."
לשאלתי מה דעתו על הספרות העברית והאידית – לא ידע הסופר-המחזאי האמריקני-היהודי-החשוב להשיב. על הספרות העברית לא ידע דבר וביקש לשמוע. צר לו – אמר – שעד כה לא נזדמן לו לבקר בישראל. אבל אין הוא מסוגל להיעדר מארצות הברית לתקופות זמן ארוכות. לכל היותר נעדר הוא מארצו לימים ספורים והתקופה הארוכה ביותר היתה שלושה שבועות שבילה בפריז, יותר נכון שעשה בפריז לרגל עבודתו. הוא אינו מסוגל לעזוב את ארצו. וכשייסע לישראל היה רוצה לשהות בה יותר. להכיר אותה. סוף סוף מדינת היהודים. והיחס אליה הוא אחר... הוא מקווה לבוא ארצה. אינגבורג – אשתו – היא צלמת מוכשרת מאוד והיא אינה גרמניה. היא אוסטרית.
"מה לדעתו הוא תפקידה של מדינת ישראל בין הגויים ובין היהודים?"
הוציא את הפייפ מבין שפתיו, חיכך את סנטרו. "אולי לענות אחרת. מה יחסי-אני ליהדות ולישראל?"
לא ביקשתי ממרילין להתגייר
"קשה לענות. אני בעצמי איני יודע. ראשית – יסוד מדינת ישראל היה מעשה גדול. אני חושב ומקווה ורוצה שישראל תגדל, תתפוס את מקומה בין הגויים. אבל איפה אני מוצא את עצמי ביחסי לישראל? אני, אמריקני אני! לא ארצי. אבל, אין זה בדיוק כך, כי אני רואה את ישראל דרך נשמות שישה מיליון אחים שלי. אבל אני רואה את עצמי אמריקני. ואני שמח שאני יהודי. לא שמח. איני רואה את עצמי אחר אלא יהודי. אני מכיר בשורשים העמוקים שלי כיהודי. אני גאה להיות יהודי. אכפת לי להיות יהודי. אני אסיר תודה שאני יהודי. מה יש פה לדבר. זה הדם שלי."
"אתה שומר מסורת, לא כן? הרי ביקשת מאשתך להתגייר?"
"את מתכוונת למרילין? היא התגיירה, ואני שמחת שהתגיירה, אבל היא עשתה זאת משום שרצתה להתגייר. לא משום שאני ביקשתי. כבר זמן רב קודם, לפני נישואינו – ולפני שנקשרנו החליטה שהיא רוצה להיות יהודיה. רצתה בנישואין יהודיים – אבל זו היתה החלטתה. אני איני נותן משקל רב להכרזות חיצוניות, לטקסים. אמונה אצלי אינה קשורה בטקס."
"אתה יודע על מלחמת ששת הימים?"
"אלוהים. איזו שאלה."
"מה דעתך, היש לנו סיכויים לשלום עם הערבים, האם אנחנו צריכים להחזיר שטחים?"
"אולי נחלק את השאלה. אני בטוח שיש ליהודים זכויות למדינה משלהם ושהיא צריכה להיות מדינת ישראל. היהודים אינם תופסים אולי, מה גדולה התרומה שלהם לתרבות העולם ולערכי העולם, ואני חושב שעיקר תפקידה של מדינת ישראל היא לתת, להסביר, למצות את הגישה ההומנית לחיים, לשלום בין עמים, ל'כי מציון תצא תורה...' אבל אני מקווה שהיא תדע לעשות זאת ביחד עם העמים הערביים שהיא יושבת ביניהם. העמים הערביים שאני מכבד מאוד אותם ואת ההיסטוריה שלהם ואת תרומתם לתרבות העולם. מוכרחה להיות דרך לדו-קיום. מוכרחה להימצא דרך כזו. ומה המחיר שצריך לשלם בעד זה. איך אדע. בקושי יש לי פנאי להציל את ארצות הברית."