25.4.69
החיילת רכנה על גז-שדה וניסתה לבשל "קפה עם קצף." כפי שאוהב המפקד. ולא עלה בידה. הקפה התבעבע, ניבא יבול גדול של קצף חום-בהיר, סמיך כשמנת, ונתמסמס ללא כלום.

"זהו. או שיש, או שאין. איך תדע לבשל קפה אחת-פולניה..."

"המפקד, אני לא פולניה. אני ילידת הארץ, מגבעתיים."

"וההורים. מניין ההורים?..."

"מפולין." הורידה ראשה.

"מה אמרתי. הפולנים הללו מניין יידעו לבשל קפה. בשביל זה צריך מסורת של דורות. צריך להיוולד עם קפה בדם." – התלוצץ, כביכול, ובמלוא קומתו הענקית נרכן אל הכירה שעל הריצפה ובישל קפה עם קצף. כמו שצריך.

"באמת טוב" – אישרה החיילת ואישרו גם האחרים. ואף הגזימו והלכו והגזימו בתשבחות, כדי להקניט את הנערה שהתגייסה ליחידה קרבית ומצאה את עצמה מכינה עשרות, מאות, ספלי קפה.

*

הערב עמד בחוץ נעים ושקט ומנבא לילה טוב של רוגע. אחד מאותם לילות יפים העושים את מחנה הצבא למחנה נופש של בני נעורים. שותים טמפו בשק"ם, אוכלים וופלים. שניים-שלושה נסגרים בחדרם ומקשיבים למוסיקה קלאסית. מישהו מתכונן לבחינות בגרות. צריך להתקדם בחיים; ומישהו כותב הביתה. ההורים הללו. תמיד דואגים...הערב מציגים סרט. סרט מיקי-מאוז. המפקד יושב בשורה הראשונה והסגל סביבו ואחריו. פרצופים קשוחים של אנשי מלחמה, נהנים מהציורים הקטנים המרקדים על המסך, בהנאה של ילדים שעול החיים טרם הניח את כפו הגסה על כתפיהם. ומוזר, מוזר מאוד לשמוע קול צחוק של גברים באווירה הילדותית הזו. אולי משום כך עוברים לגלגל שיחה "מבוגרת" וגולשים גם לשפת חיילים עסיסית הנפסקת כל דקותיים: "בזהירות. עוד נקלקל את הילדות." הטלפוניסטית מסתכלת אל המסך כשגבה פונה אליו עורף. מפעם לפעם תוקעת תקעים, מנתקת אותם, ולוחשת לתוך השפופרת. עתים מחייכת לתוכה, מתחנחנת, כאילו הדובר אליה מעבר לקו, גם רואה אותה. יש שתדבר אל אמה ותבטיח לה בפעם האלף כי שקט. הכל בסדר. ממש כיף. לשבת תבוא הביתה.

במוצבים, שלאורך הגבול, כבר התחפרו ללינת הלילה. אי-אפשר לקרוא. אי-אפשר לבשל קפה ולדרוש שיהיה סמיך ויעלה קצף. אי-אפשר לראות מיקי-מאוז... אבל, לעומת זאת, אפשר לחלום. על איך זה יהיה כאשר ישוב. אל מי יֵלך תחילה. הביתה, אל אמא או אליה... ויש גם על מה לחשוב. הרבה על מה לחשוב. למבוגרים שבחבורה יש ילדים בבית, ויש אישה. ויש מיסים שצריך לשלם. ויש בעל בית. קשה. אמנם הוא אינו מראה זאת, בעל הבית, אך נמאס לו כבר העובד שלו שתמיד נקרא למילואים. שוב ושוב. בטח התחיל כבר לחפש מישהו שאינו קצין. מלחמה היא מלחמה ועסק זה עסק – בטח יאמר. וגם יצדק, אולי. ואפשר גם להתווכח על המצב באו"ם, על החזרת שטחים, אי החזרת שטחים, חתימת חוזה שלום – עם מי?! – על חשבונו של מי?!

להתווכח עם מי. עם עצמך. על פי רוב אתה שוכב לבד. מחופר, אתה והמחשבות שלך. מדליקים סיגריה מתחת לשמיכה שספגה את צינת הלילה ומשחקים עם טבעות עשן.

*

כשעמד העכבר הקטן לגבור על המפלצת, הנה עוד מעט תסתיים מלחמת דויד וגוליית על המסך הקטן. לפי המסורת הידועה של מיקי-מאוז, שינה הלילה טעמו והתחיל לשרוק בכל הרוחות העומדות לרשותו. ובו ברגע ממש, שינה גם האויב טעמו ומכשירי הקשר נכנסו לפעולה בכל קולות הצלצול שלהם. הגווים כולם פנו עורף למסך שהמשיך לדקה עוד לחיות את חייו הדמיוניים. המציאות שעם הגבולות פרצה פנימה.

כמו במטה קסמים נגוזה השלווה ובאה מתיחות לשכון. מתיחות מטרידה.

"כן, אני שומע. כמה?!"

המפקד יושב, שלוב רגליו הארוכות, ואיש עם מכשיר הקשר שלו, צועק לתוכו דברים לא מובנים לאוזן אזרחית. מדווח למפקד, ומחזיר הוראות ופקודות. כולם דרוכים, בודקים מפות, עושים רישומים שונים – והוא יושב ושומע.

"שואלים אם להחזיר."

"עוד לא."

עוד לא. עוד לא. מחכים. למה מחכים. יודעים גם מבלי לשאול.

אחר כך מתקשרים אל המפקד ומסרים לו דו"ח. המפקד נסע הביתה, לנוח...

*

מי נשאר בחוץ?"

"ק."

"אלף פעמים אמרתי שצריך לשוב לפני שיורדת החשיכה. אתה שומע אותו."

"ק. ק.! – שומע אותי?."

"לא פתח את מכשיר הקשר."

"מה קרה להם."

"נסה שנית..."

"האלו, כאן כך וכך..."

בינתיים דיווחו שיש פגיעה. אם נפצע מישהו. איש לא נפגע. כנראה מחפים על פת"ח. לא. לא. פת"ח. זה הצבא מחפה – הירדנים. לך, תחתום איתם חוזי שלום...

שואלים אם להתחיל להחזיר.

ועד שניתנת הפקודה עובר זמן ממושך. אולי יובלות. כך לפחות נראה הדבר ליושבים במרכז העצבים הזה. למי שהוא זר כאן, על אחת כמה וכמה. בתוך החדר הסגור הזה, שרוח מתדפקת עליו, רואים את פרצופיהם של ההם. ההם השוכבים במוצבים. ההם, עם הפנים הצעירות, ההם עם דאגות הפרנסה, ההם שנקראו כבר לשרת בפעם המי ימנה. השומרים על קו הגבול מפני חדירה של גנגסטרים השואפים להניח מוקשים בסופרמרקטים, בקפטריות של אוניברסיטה, בשוק המתכונן ליום חג.

מתאפקים לא להגיב. לחסוך חיי אדם. לעשות הכל. הכל. אפילו שהירדנים ילטפו את כרסיהם בהנאה שמשהו קרה. אפילו שיחשבו שפוחדים. מה איכפת. מה טעם לניצחון קטן פה ושם אם יינתק פתיל חייו של אחד מנערינו. איזה אורך רוח, איזה כוח ועוצמה דרושים כדי להתאפק כך.

"נו טוב" – אומר המפקד אחרי נצח, – "רוצים, שיקבלו."

*

כאשר ק' חזר, היה כבר "אחרי המלחמה."

"איך היה בעולם הבא?"

הוא גיחך קצת. טיגנו לכבודו "לוף" על הכירה שעל הריצפה, והמפקד בישל קפה עם קצף. לכבודו. ואם גם היד לא הושטה, ראו את הטפיחה על שכם, את החרדה הגדולה, ואותה שמחת אין קץ שהוא כאן, ביניהם.

החיילת חייגה ועד שנשמע קולו הדק של ילד, השואל שוב ושוב, "אבא, מתי תשוב הביתה, אני כבר לא זוכר איך אתה נראה..." דיווח ק. איך קרה שנתקע במקום לאחר החשיכה. כשהנבלות פתחו באש, ולא היתה דרך אחרת אלא להתחפר, ולחכות. לא צריך היה לדאוג. סוף סוף, לא ילד הוא.

"אבל הם, אינם יודעים זאת..."

ק. מחה את מצחו ואת פניו העייפות. "כבר לא הייתי שבועיים בבית..."

ושוב התחילו מכשירי הקשר בזמזום שלהם. הפעם בלי ליווי הרוח.

ושוב חזר המפקד והסגל שלו אל "מרכז העצבים", וישבו שם כל הלילה.

"והחובש, השתלט על העניין. רק היום הוחלף..."

"יש פצוע. איפה? בט'." – ניע בראש. "אין להם מזל. תמיד זה אצלם."

"מה?!" – יריקה יבשה ולא. לא, עקשניים. "בן כמה. המ... תשע עשרה...""כן, תזמין הליקופטר" – אומר המפקד וקולו צרוד.

אם נדמה ואם כך הווה, משהו שחור, משהו שאומר "תם." פלש לתוך החדר. עטף את כל הבית ואת היושבים בו שפניהם גם הם כמו השחירו. חייל הלך. נגדע פתיל חייו הצעירים באחד המוצבים, שלאורך מימי הירדן השוקטים. אין הם יודעים, היושבים במפקדה, מה היה תואר פניו, מה היה שיחו, מניין בא. כל כך רבים כבר איבדו במלחמה הארוכה הזו וטרם חושלו. בדומיה אין שומעים את האבל האילם של מפקדים על חייל. חייל צעיר, עלם, אח. אבל הוא כואב, הצער האילם הזה, הוא ישנו – הבכי היבש הזה. הוא נשאר בתוכך לעד.

נוסעים משם. עם בוקר והדרך אורכת רק שעתיים. אבל עד שחוזרים משם, עד ששוב מגיעים הביתה ויודעים שהוא קיים, הבית, שהחיים ממשיכים להתנהל – עוברים יובלות.