זוכרים את הימים הטובים שהיו מזמינים תופרת הביתה – זו עם מספריים, גיר, סנטימטר, וקילומטרים של סיפורים מבתים אחרים ולא צריך היה למדורי רכילות?
בסוף היום היתה תלויה שמלה על קולב. לפעמים היתה נשארת שם - מעולם...
"מכל המציאות האלה לא ניבנה" – היה חוזר ואומר הבעל על שנאלץ לאכול בחוץ בגלל התופרת, על שהיה צריך להסיע אותה לביתה במושבה וגם לנסוע לקחת את השמלה שנלקחה ל"גמירה", על "עזוב אותי, אני הרוגה" – והבית מבולגן ושומר זיכרונות בחוטים וסיכות בשטיחים ובפינות...
לעומת זאת היית שותפה ליצירה. היית בטוחה שלא תפגשי את שמלתך הולכת לקראתך, והיה בזול...
חוזרים אל התופרת ומפגינים לפני בעל החנות הדיזנגופי את ה"קופי" במאה ושמונים לעומת "אורגינל" באלף ארבע מאות.
המוכר רותח. ראשית "גנבתן את הדגם". שנית גנבתן אצל מס הכנסה את חלקו. וגנבתן מס ערך מוסף. ולא חישבת חשמל, מסים עירוניים, פיצויי עובדים ותנאים סוציאליים, מים, שלט, מדרכה, עוזרת...
"מה אתה מבלבל את הראש? כל מה שאני רוצה הוא שמלה. כולנו נלך לתופרות הקטנות ואז אתם תורידו את המחירים, ועוד איך תורידו."
"Back to the wilde"
"בדיוק כך" תומך הבעל כששבים הביתה. ובמי הוא תומך? בחנווני.
"לכן, יש מוחות קטנים. לא תופשות את הכלליות. את המופשט. "התופרת" הקטנה שלך היא רמאות כלכלית בקנה מידה לאומי."
"אתה משוגע."
"למה אינך מבינה? ברגע שאת משתמש בעבודת אדם אחר למען עצמך במקום שאותו אדם ייצור למען הייצוא, זוהי חבלה במאמץ הלאומי, זהו שרות החייב במס-קנס."
"אז לא צריך לחסוך? אני לא מבינה אותך..."
"צריך לחפש דרך לחסוך, אבל חובה לחסוך בשרותים. ללבוש ישן, לתקן, לתפור לבד. למשל, אדם חייב לדעת לשרת את עצמו ולספק את כל צרכיו שלו. נשים יתפרו לעצמן ולבני המשפחה, הגברים יעשו רהיטים, שיפוצים, תיקונים, חשמל. צריך לנקות את הבית לבד, גם את חדר המדרגות, גם את החצר, גם את הרחוב שלפני הבית. אופים לבד, מבשלים לבד. והקץ למסעדות! חוק!
"ומצרכים?"
"לגדל לבד!"
"אפשר לגדל תרנגולות על גג, ויהיו ביצים," אומרים הילדים.
"וגם בשר," מוסיף האב.
"לא רוצים לאכול תרנגולות שמתיידדים איתן... רוצים עז בחצר לחלב, לגבינה לחמאה."
"וחמור אתם לא רוצים?" לועגת אמא.
"וירקות?"
אבל אני תמהה איפה יקחו בני האדם פנאי לייצור, כאשר יהיו עסוקים כל היום בסיפוק צרכיהם שלהם?