30.12.1977
"הייתי מלכת יופי של מצרים ורקדתי עם המלך פארוק"
רוח עזה טיילה בירושלים. קר. מתוך חבילת בגדים שומעים קול. אחר כך יוצא גם ראש. ראש יפה של גברת יפה, נרגשת ביותר.
"אני אומרת שזה סיפור לעתונאי. הנה את כאן. ובכן, כמו שאת רואה אותי, אני סיפור. אני הייתי ב"מינה-האוז" לפני כולם. אני הייתי ב"מינה-האוז" לפני שלושים שנה פלוס, ורקדתי שם עם מי? עם המלך פארוק. בחיי שהוא הזמין אותי לרקוד. תאמיני או לא תאמיני, אני נבחרתי למלכת יופי של מצרים, בדיוק לפני שלושים שנה פלוס. בחורה יהודיה באי-טי-אס נבחרה במצרים למלכה והמלך פארוק רצה לרקוד איתה. זה סיפור?
"יש לי גם תצלומים אם את רוצה".
יד יוצאת מתוך חבילת הבגדים ומחזירה לתוך הכובע את השיער שגלש. "בעצם, הייתי אז אולי בת שבע עשרה, שש עשרה, בואי נשכח מן העניין. לא צריך לפרסם את שמי. עוד זה חסר לי..."
הבטחתי לה – והריני מקיימת.
אגב, היא "חתיכה" גם היום.
אנחנו שנשארנו בעורף
אני מתביישת להוציא את ראשי לרחוב. כל עובר ושב כמו שולח אלי אצבע מאשימה: "לא לקחו אותה", כמו באותם ימים נוראים, בפרוץ המלחמות כשלא קראו לך ונשארת בבית מבוייש, עונד כל דרגותיך על מדי החאקי שלך – נצמד אל הרדיו ואל הטלוויזיה.
מה את עושה כאן? מדוע לא נסעת לאיסמעיליה?
אני לא נסעתי לאיסמעיליה?
אז למה לא ראו אותך בטלוויזיה?
כיוון שאני הגעתי לאיסמעיליה בין הראשונים, כשזו לא היתה הצגה. אני הייתי שם לפני ארבע שנים, וגם לפנינו פרשו שטיח אדום עקוב מדם הטובים שבנו. עוד שומעים קולותיהם ברוח...
סליחה – אומר השואל – אני ממהר, ומזדרז להסתלק כמו מפגע רע.
במכונית
תפתח את הרדיו, תפתח. ביום כזה...
הנהג מעדיף לשמוע את הטייפ המילל. אך "הלקוח צודק תמיד" – הוא אומר ומעביר לחדשות. כולם מקשיבים רב קשב, כל הארץ מאזינה לקול קהיר. סליחה, קול-ישראל, שכאילו התאסלם. צצו לפתע זמרים וזמרות לאומיים חדשים, הממלמלים בגרונם מנגינות נוגות, ארוכות ארוכות.
"גם במצרים משמיעים שירים ישראלים".
"משמיעים את יהורם גאון, בקול קהיר לישראל...".
"אפילו דגל ישראלי לא תלו. ואיך אנחנו השווצנו, הא?...".
"לא רצית לשמוע חדשות? לא מענין אותך?"
"כבר לא. ואת יודעת למה? לא מבין מה שהולך שם. לא מבין מה אמת ומה הצגה. מה הם אומרים ביניהם. בגין וסאדאת, בעשרים דקות פה ועשרים דקות שם, ואיזה תמרונים הם עושים. לא מבין למה הם משחקים במחבואים. בכל אופן – אותי לא מענין כל החנטריש הזה. אותי מענינות תוצאות וגם תוצאות לא מענינות כל כך. מה שיהיה יהיה. אגיד לך למה. כי אני כבר לא יודע מה טוב ומה רע למדינת ישראל – אני עייף, עם ישראל עייף. מבינה? לולא היה עייף, היו יוצאים לבאריקדות"...
עליה שבעים
זוכרים את אנשי עליה שבעים? קבוצת מדענים מעולי רוסיה, שבמקום להיות כמו כולם ולדאוג ראשית כל למימוש כל זכויותיהם, לדירות, מקררים, מיקסרים, ביקשו להגשים חלומם – והוא לתרום את מיטבם למדינת ישראל, ולא לפרוט אותו לסידורים אישיים. וכדי להגיע למטרה זו, הקימו ישוב מדעי, של בעלי מקצוע מעולים, פיזיקאים, מתמטיקאים, כימאים וכו' – שיעשו בפיתוח מדעי שעסקו בו עוד ברית המועצות, לא כפזורים בין אוניברסיטאות ומכוני מדע קיימים, אלא כיחידה אחת מגובשת, ובו זמנית לעשות זאת בישוב ספר, ברמת הגולן. ובכן – הם עדיין מבקשים להגשים...
שני האחים דיאמנט וחסידיהם ישבו אפוא שנים אחדות במורדות הגולן, במיני קופסאות סרדינים – דמויי אוהלים משולשים מפח. במבנים דומים הקימו בתי מלאכה ומעבדות, הביאו לשם את נשותיהם וילדיהם וקבעו חוק: להתפרנס רק מרווחיהם. והם ידעו זמנים קשים...
לישוב הקבע לא הגיעו. הקבוצה התפלגה. חלק הלך לדאוג למימוש זכויותיו. האחים דיאמנט, שהם ראשי הקבוצה, לא נואשו. הם ונשותיהם וילדיהם מצאו מחסה זמני באלמגור, במושב יפה-נוף, לא רחוק מקרית-שמונה, מפתחים מיכשור מתוחכם למסדות עתירי מדע, ומחכים לנקודת הקבע ברמת הגולן, שוועדת שרים אישרה להם.
"ילדים תמימים" אני אומרת להם. "למה לכם לאכול את נשמתכם. הצטרפו לאיזה ישוב קיים ודי. התישבו באיזו עיר. כל אחד יחטוף אתכם. מוסדות המדע יריבו עליכם. למה לכם לשלב עבודת פיתוח מדעית, דווקא עם כיבוש שממה. למה לכם דווקא נקודת ספר. חומה?"
– התשובה מצויי בשאלה – משיב עמנואל דיאמנט. אנחנו לא צריכים הרבה קרקע, אנחנו לא הולכים לעבוד בחקלאות. ואין הרבה קרקע בגולן. אבל לכפ"ת יש מקום – הם אומרים.
"עכשיו? אינכם קוראים עתונים? אינכם מסתכלים בטלוויזיה? אינכם רואים את הלולת השלום. למה לקשור מימושו של חלום דווקא בחבל ארץ שיוחזר?"
רחוב אלנבי למטה
שעת אחר הצהרים. המולה רבה בפאסאז' אלנבי-יבנה. כמו הסירו את שקי האבל מעל לראשם. המון המון גברים צעירים בגילים שבין עשרים לשלושים, לובשי הג'ינס, שפניהם לא מגולחות, ששערם סתור, שאופנועיהם מרעישים בחאראקות – מודיעים, שהיה להם נס, ליושבים שם למעלה, שלולא גמרו עם הירידות, לולא גמרו להרוס אותם, היו עולים עליהם וגומרים אותם. את אלה שנמצאים שם למעלה.
מה דעתם על השלום, על שיחות השלום של בגין עם סאדאת – כל הכבוד. כבר מורגש בבורסה. ואם תשמעי ממני גברת – עכשיו מתאפקים. לא מוכרים. עוד קצת. מתחיל ללכת...
במחלקת השיקום
הדסה, הר הצופים. אלה שמסוגלים להלך, יושבים באולם מול הטלוויזיה, אלה שאינם יכולים, הובאו עם המיטות. חדר היום – הפך לחדר שינה. המגבלה וההתגברות עליה – הופכים לתמצית החיים.
והנה הם כולם באולם הקטן, מול הטלוויזיה, הבעיות הלאומיות שלנו, השאיפה לשלום, חזקים כנראה מכל בעיה אישית.
בחור צעיר אדום שיער ואדום זקן, מתקרב לשולחננו. צולע, יד שרופה נתונה בסד, עין אחת פקוחה, השניה ממצמצת. אני שואלת אם איני מסתירה לו את המסך. והוא: דברי בקול רם, אני גם לא שומע...
הוא אומר זאת בגאווה מסויימת. מספר, בהפסקה שבשידור, לפאצינט זקן אחרי התקף לב, כי הוועדה בדקה וכנראה תאשר.
"כמה אחוזי נכות?"
"מאה".
"איפה נפצעת?" – שואלת אני.
"בלבנון. בפעולה בלבנון. יצאתי בנס, תודה לאל".
חולה הלב, מורה ותיק לחינוך גופני, מספר כי הצעיר הוא בעל תואר ומרצה באוניברסיטה, שיש לו משפחה וילדים, על אף גילו הצעיר, שכוח רצונו כה איתן, עד כי הוא בטוח שיתגבר על הפגיעה הגופנית... אבל מי יודע אם יוכל לשוב לעבודתו.
"אתה נרגש מן המעמד הזה?"
"ועוד איך".
"אתה רוצה שיחתם שלום, גם תמורת ויתורים?".
"תשמעי, אני נפגעתי ברגלי, בידי, עין אחת הלכה, גם בדיבור, גם בראש – אבל אני לא משוגע. לא לרצות בשלום, לא לרצות שיושם קץ לדבר הזה?... הוא אומר ומנופף בידו השרופה...