20.8.82
שלושה ימים ושלושה לילות בעיר בוערת
יושבים בסלון רחב ידיים, בבית אחת המשפחות המיוחסות והיפות בביירות. הערב הופך חיש ללילה, ואנו במרכז ביירות המזרחית, באשרפייה, וכבר אי-אפשר לשוב לישראל. כנראה שאת הלילה נעשה בעיר הנצורה, כשהגבול עובר ברחובנו, ואנו מבקשים למצוא מלון.
מארחינו מזמינים אותנו ללון בביתם. עומדים על כך בתוקף. יש מקום בביתם למכביר אומרים. לפחות זאת יעשו למעננו. הם מדברים כאילו אנו החיילים הנלחמים את מלחמת השחרור שלהם. מאוחר יותר יסתבר, שניתנו לנו מיטות הבנים ואילו הם הלכו לישון אצל הסבא...
שותים משקה קל. מתכבדים בפרי מן הבוסתן. "שמונה שנים לא ראינו תאנה מגננו" מספרים אולי בפעם האלף "גם להתקרב אל הבית ואל גן הפרי לא ניתן לנו. הם אכלו הכל, המוחרבין (המחבלים). שמחנו שלא כרתו את העצים להסקה. זו הפעם הראשונה, הקיץ הראשון, שאנו זוכים לטעום מפרי גננו..."
התאנים מתוקות. האפרסקים ריחניים, האגוזים והאגסים נחמדים למראה ולטעם. (רק התאנים מהגן, היתר נקנה בשוק. כן, הכל ניתן למצוא בשוק. איך, כיצד? רק לאלוהים וליזמה וייצר החיים של הלבנונים – פתרונים). בית מרווח עם רהיטים עתיקים, מגולפים בעץ, מלאכת מחשבת. סבא הזמין אותם כאשר נשא את סבתא. עכשיו הם בבית הבן, ויפארו את בית הנכד, בבוא הזמן – כך הוא מקווה, הנכד, בקריצת עין, ההורים שמים עצמם לא שומעים.
עם ערב יושבת המשפחה כולה בבית. בנים, בנות, בני דוד, חברים. סטודנטים לרפואה, למדעי החברה, עורכי דין בדרך. הם מדברים על המלחמה ומביעים צערם שיושבים הם בחיבוק ידיים ואחרים עושים את מלאכתם.
ב"לוסטרות" הועלה אור לכבודנו והן דולקות בכל הנורות. ובכל זאת כמו חושך. יש אור בבית, אך אין בו אורה.
בין אש"ף לסורים
הדירה נמצאת בקומה השמינית של בנין מגורים באחד הרחובות המסחריים הצרים. החלונות פתוחים, התריסים כבר לא מוגפים כמו בעבר, והאור זרוע סביב, מאיר למרחוק כמו מגדלור. לא. אין פחד. כמה שנים ניתן לחיות עם פחד ולהתירא מפניו. מתרגלים אליו והוא הופך בן-בית. קרוב ומודע וחלק מהיום-יום שלך.
גם מבתים אחרים באזור זה בוקע אור, אבל רק בחלונות בודדים. רוב הדירות חשוכות. ויש גם מבנים, שאפילו אור אחד אינו דולק בחלונותיהם. רחובות שלמים נתונים בחשיכה ובחצי חשיכה. אם מתוך חיסכון בחשמל, ואם מתוך פחד, ואם כעדות לכך שהדיירים עזבו.
הבית אשר ממול הוא בן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה קומות, והוא כולו חשוך. מבנה מודרני, עם כל השכלולים הארכיטקטוניים, שיותר מאשר באים לשרת את הדייר, באים להציב מצבה למתכנן. הרבה זכוכית, הרבה זויות חדות, הרבה מרפסות. הבית עומד מבריק ומצוחצח באמצע הלילה, בבירת לבנון המופגזת, וסריטה אין עליו. עם בוקר גילינו את שקי החול המגינים על כל קומה – אך לבד מהם – בית צעצוע. בית מארחינו מנוקב כולו כדורים.
"מה אינך מבינה?" תורם חברי לנסיעה לשאלתי "קיץ עכשיו, נכון? הדיירים יצאו לבתיהם בהרים. ללבנונים רבים בתים בהרים. אפילו לבני המעמד הבינוני ומטה ממנו," – בקיא הוא בהילכות לבנון.
אמת – מאשר מארחנו. רוב הדיירים בסביבה זו יצאו בגלל חום הקיץ אבל גם בגלל ההפגזות. לבית הגבוה הזה אשר ממול, אף פעם לא נכנסו דיירים. הבית נבנה סמוך למלחמת האזרחים ובנייתו נסתיימה עם כניסת המחבלים, וכבר שבע שנים הוא סגור ומסוגר. שלושה, ארבעה בתים מכאן, ברחוב זה, ישבו הסורים, שני בתים מהם, המחבלים. דיירים לא ששו לבוא לרחובנו, לחיות בין שני המחנות כסנדביץ'. אני משער שבעלי הבית הסתדרו איכשהו עם המחבלים, שילמו להם כנראה דמי שמירה וכופר.
וכך קרה שהבית נשאר על תילו ולא נתפש על ידם. בתים רבים בביירות, עומדים ריקים מאז פקד אותה אסון המחבלים. לעומת זאת ניתן לראות שהבניה בביירות פורחת. שיטות בניה מודרניות, עם מנופים ותבניות, חזיתות זכוכית, גורדי שחקים נוסח ניו-יורק – וחיקויים זהירים למבנים הגבוהים היורדים לקרקע כמו משפך.
רק כשלא נוחתים פגזים הם דואגים
חם בבית פנימה. יש אמנם מזגן, אבל חבל להפעילו ומשתמשים במאוורר. יוצאים אל המרפסת לנשום את הערב. תנועה מועטה ברחוב. לעומת היום, המזרים אלפי מכוניות מפוארות לכבישים הדחוסים של ביירות, הלילה שותק ונחבא אל צרותיו. פה ושם שומעים צעדים נחפזים.
הנוער שבבית מארחינו צופה בסרט מדע בדיוני בטלוויזיה. סבר פניהם יפה. הם מנומסים ומכניסי אורחים. האווירה בבית מתחממת. אני אומרת שאני שמחה ששקט הלילה. שלא צריך לרדת למקלטים.
מי יורד למקלטים? אנחנו יוצאים למרפסת וסופרים את הפגזים. מוחאים כף לכל פגיעה.
כששקט, כמו עכשיו, אנחנו מתמלאים דאגה. פחד אימים יורד עלינו. שמא לא תגמרו את המלאכה. שמא יימאס לכם לשמוע את יפי הנפש של העולם, את יפי הנפש בישראל, את יפי הנפש בלבנון – שמא יגברו אצלכם הספקנים בצדקת המלחמה הזו, בתועלת שהיא מביאה לכם, שמא תיסוגו באמצע ותשכחו שלא רק את מלחמתנו אתם נלחמים אלא גם ובעיקר את מלחמתכם ותסתפקו בארבעים-חמישים קילומטר ותשאירו אותנו כאן עם המרצחים. זאת הדאגה שלנו. זאת האימה.
ואני – אני אומרת להם – שמעתי גם דעה אחרת. הבוקר, ראינו את מר חרירי, אחיו של הבונה הגדול המקים מהריסות את צידון - על חשבונו. שמענו מפיו שנפשו נקעה מפעולות צה"ל. הוא סבור שהבאנו אסון על ארצו. שתחילה היו אלה הסורים, אחרי כן המחבלים, ועכשיו באנו אנו להילחם את מלחמותינו על אדמת לבנון. ומה שקודמינו לא הרסו, הרסנו אנו. הוא אינו רואה בנו כוח משחרר את ארצו ממגף ופגיון הטרור. ההיפך הוא הנכון. עם המחבלים – אמר – כבר למדה לבנון לחיות, למדה להסתדר.
מארחי קוטעים את דברי. מה זאת אומרת להסתדר? להסתדר משמע לקבל את הדין. להתכופף, לא להרים ראש. לוותר. לבכר את טובת ההנאה האישית על טובת העם והמדינה. אנחנו הלבנונים מבכרים חיים ברמה על רמת החיים. על חיים של חירות, של גאווה לאומית,
להסתדר: משמע לא להיות איש של כבוד. להסתדר עם טרור, משמע להיות טרוריסט בעצמך או להיות עבד.
אתם מסכימים שאצטט אתכם?
בפירוש. לא רק מסכימים – מבקשים זאת.
ישבתי אפוא ורשמתי בדייקנות שם, כתובת, מקצוע, שמות הבנים והבנות. אחרי כן בא הספק לכרסם בלבי, ומה אם ניסוג בטרם ייצאו המחבלים. והחלטתי לשמור את השם והכתובת במערכת.
למה לא נכנסתם קודם?
שבע ושלושים, כמעט הפסדנו את החדשות. נחפזים להחליף תחנה.
"קשה מאוד לראות, קשה לקלוט אתכם בטלוויזיה. תעשו משהו שהקליטה תהיה יותר טובה."
אני מבטיחה להם שבגליל עוד יותר גרוע. שקל יותר לקלוט את דמשק מאשר את ירושלים.
"עושים זאת בכוונה. מפריעים בכוונה..."
ומה ביחס ל"קול לבנון"?
את התחנה של לבנון החופשית לא קולטים, והתחנה הרשמית אינה אמינה. הוחדרו לשם פלשתינאים. הפרשנים אינם אובייקטיביים, או שטופי-מוח-מטעם.
* * *
חששתי לבוא ללבנון ובעיקר לביירות. חששתי שיאמרו לי איך העזתם. חששתי מן המבט המאשים. מן הספק. פחדתי מן הטינה. ונדהמתי למראה עיני ומשמע אוזני.
"לביירות היה צריך להיכנס מיד. סברו אנשים רבים שנפגשנו עמהם במשך היומיים ששהינו בלבנון. כשהצבא נע, היה צריך להמשיך, להמשיך בכל מחיר. אנחנו חוששים מאוד, שכעת, גם אם המחבלים יעזבו את עירנו ואת ארצנו, לא נהיה משוחררים מהטרור. כי הם בינתיים הספיקו לארגן תאי מחתרת. אנחנו פוחדים שעם פיזור המחבלים לארצות השונות ונסיגת צבאות ישראל, יתחילו פעולות טרור אישי. תתחיל פה מלחמת נקמות ושוד, שפיכות דמים שכמותם טרם ידעה לבנון."
מפעם לפעם מצלצל הטלפון. מדברים ברמזים, חוששים מהאזנה. על פי הרוב אי-אפשר לסמוך על קשר טלפוני בביירות, וכאשר הוא תקין, גם אז דואגים. האם כוחו של אש"ף באמת כה רב, ואולי מעשי האכזריות והזוועה שמספרים עליהם כאן עדי ראייה, הטילו מורא שלא ניתן להשתחרר ממנו?
נוהגים בשיחות בזהירות מרבית, לא כל שכן בשיחה המגיעה ממערב העיר.
"האלו – באבה." רועד קולו של הבן. "איך הצלחת להתקשר."
מכאן לכאן לא יודעים מה לומר מרוב שמחה. "כן, במזרח יש חשמל. במערב אין. ומים, יש לכם מים?"
גם בבית מארחינו המים שמורים באמבט גדול. ולכבודנו, כמו משמים, פעלו גם הברזים. והיתה אפילו מקלחת. ואיך עם אוכל? "אינשאללה, נסתדר, לא יקח עוד הרבה זמן."
"לא ראיתי אותך כבר חודשיים. איך אתה נראה, יא איבני."
"גדל לי זקן."
"מברוק. מתי נדבר שוב."
"כשיהיה קו. שמור על עצמך. ועד אז זכור. אביך אוהב אותך, מאוד."
"כן, באבה – נחנק הבן, רוצה לדבר עם אחיך?"
"לא. תודה. הוא מדבר יותר מדי שומעים על כך גם כאן..."
* * *
פכים קטנים, ופחים גדולים, תורים ארוכים לפני תחנות בנזין ריקות. מכוניות, נעות על כבישים משובשים. רחובות צרים ממולאים באלפי מכוניות צופרות הנוסעות במהירות מטורפת, הזוחלות לאט. פקקי תנועה נצחיים, חביות מים, מזרנים, חלקי רהיטים,
ופנים מנעימות סבר, למרות החום והדוחק והדי היריות וההפגזות.
זה שמונה שנים לא ראו שוטרים ברחובות בביירות ופתאום הם הופיעו. יש הסוברים מבושה מפנינו. גבוהים, מצוחצחים, במגפיים מבריקים וכובעים נוקשים, על אופנועים ורגליים, ממש כשוטרי המנדט. וזהו גם חינה של לבנון, זה כח המשיכה שלה לגבי הישראלים שידעו נעורים בימים הרחוקים ההם של לפני קום המדינה, ומתגעגעים אל עצמם כצעירים ומתרפקים על זיכרונות עברם.
עומדים השוטרים ומנהלים את התנועה. ויותר מאשר התנועה נשמעת להם, הם נשמעים לה. דו-קיום נהדר. הנה מגיעה מכונית עם מספר ישראלי. השוטר מפנה את הדרך למענה, באלגנטיות. כמובן מאליו. איש אינו מוחה.
בפינה מגלים חנות וידיאו ושמה "ישראל". מגן דויד מצוייר על קירות בכל אשר תפנה. מגן דויד, פיאר ג'ומאייל צעיר עם רובה ביד. מחסומים של אנשי מיליציות, של הפלנגות, גם חיילי חדאד והצבא הישראלי המקפיד על פרופיל נמוך.
מכונית מרצדס קטנה וחמודה מופיעה בזריזות, עם דגל הצלב האדום. רופא נוסע לבקר חולה. מפנים לו את הדרך.
מכונית מרצדס הדורה נעצרת על ציר ראשי. מרימה את מכסה המטען מוציאה מוטות, שמשיה גדולה, שולחן מתקפל, וכבר מוכן קיוסק למשקאות, לאבטיחים, לפלאפל. כורכים את הפיתה סביבו כמו שפופרת. מכונית מרצדס שנת 81'. איזה גביר אצלנו יכול להרשות לעצמנו את מלכת הכבישים. ופה, כל הדרך בואך ביירות, זרועה במכוניות מרצדס שבעליהן מאלתרים מהם קיוסקים עלובים.
הילולת בנזין
החלטנו לצאת מן הבית לראות קצת את העיר.
סתם להסתובב – זה לא הזמן. החלטנו אפוא לנסוע לאזור אחר, להרים. לבקר ידידי במכונית שלנו היה מקום לארבעה. ואילו אנחנו חמישה ביחד עם המארחים. במכונית מארחינו, כמובן מרצדס, לא היה בנזין. כבר שלושה ימים אין דלק. וכשזה מגיע, התורים כל כך ארוכים, שמוותרים, ויושבים בבית. גם לא רוצים להתרחק. בזמן מלחמה רוצים לשבת בקונכיה שלך. נכון. אוספים את האפרוחים להיות ביחד. הביחד הוא כמו שריון. כמו חברת ביטוח.
הלך אפוא המלווה שלנו להעביר בצינורית מעט דלק למכונית של המארחים שלנו. מחר בבוקר נוכל לקנות, מכונית ישראלית אינה צריכה לעמוד בתור.
ירד אפוא המלווה עם בן מארחינו. משכו קצת בנזין בצינורית המצויה עכשיו אצל כל איש לבנוני. והנער נהיה שיכור מן הבנזין. חטף את המכונית ונסע לו. אנו יורדים ומכונית אין. והלך שם צער והלכה שם בושה. כעבור רגעים אחדים חזר, שיגעון – אמר יש לנו דלק.
עולים לברומנה. מטפסים בהר ועולים לעולם אחר. רחובות הומים. מסעדות, בתי קפה, בתי מלון מלאי אור. שמחה וששון כאילו לא היתה מלחמה בעולם. הדרכים טובות, הפנים שמחות – כך לפחות נראה לעובר אורח.
גאלרי שמען, מעבר המוזיאון, ביטויים שקנו להם כבר אחיזה בלכסיקון החדשות שלנו, ובוודאי גם יישארו בלכסיקון הדיבור. מקומות כאובים הם בעיר הפצועה, מעבר המוזיאון, מזכיר את מעבר מנדלבאום עליו השלום. כמו שם עומדים כאן מבנים פצועים ללא תקנה, פצועים ללא מרפא. אנשים עייפים וכואבים עוברים את המעבר. ממערב למזרח, נעה התנועה בזרם דק. טפטוף טפטוף. לבד מנשים זקנות וילדים רכים בשנים, לך תדע מי מחבל? לכולם פרצוף עלוב. תרמיל הנדודים ניבט מעינים כבויות.
סוחבים משאות משונים. כאילו אין יקר מטרנזיסטור ישן, או מכשיר טלוויזיה, או שמיכת צמר גפן דהוייה, בובה של ילדה. פיתות, מלח, סדינים.
כאשר עומד אדם מול מטען חייו, מול כל החפצים שהרג את עצמו עליהם אינו יודע מה יטול לדרכו מביתו. על פי הרוב יבחר במגוחך ביותר, יטול את המיותר. חבילת הנדודים תמיד עצובה ולא חשוב מי נושא אותה על גבו.
גם המוזיאון עצוב. קורע לב. כל האיזור מטיל אימה וצער. וגם בושה. בא עמנו צעיר מבני המקום, תלמיד למתמטיקה. היה חבר במוכתב. מביט בשלוה בכל. מחיר הדרך לחירות. ברחוב הגובל עם המוזיאון, רחוב הנקרא על שמו עומדים בתים פעורי חלונות. האבק הדקיק האדמדם שנדבק לפנים, לעינים, לשערות הראש. ליטול את הידיים. לשטוף את הפנים... להרטיב מעט את השפתים.
אין פשוט מזה. אומר גבי צפרוני – מלווי מטעם קצין הקשר תיכנסי לבית. אין פה איש. אני ערב. לפני שלושה ימים נקלעתי הנה בעת הפגזה. הייתי עייף מאוד. עליתי לקומה השנייה, סובבתי ידית של דלת. הדלת נפתחה והריני בדירה נחמדה. מצאתי טרמוס על השולחן. המים היו עוד חמים. גם נס קפה היה על השולחן, וחלב מאבקה. אנשים מסודרים. היטבתי לבי, אמרתי לבעלי הבית הנעדרים, תודה וכל הכֹּבוד. אחרי כן עברתי לחדר השינה. חדר יפה, מיטה רכה, ישנתי שם לילה נהדר של שנת ישרים. עם בוקר התגלחתי במכונת גילוח משובחה, מרחתי אפטר שייב טד לפידוס.
עשיתי כפי שעשה צפרוני. אלא שהכניסה לבית עיוור חלונות – מנוקב כולו ותלוש טיח – כמו במעבר מנדלבאום היתה חסומה בשקי חול, עד התקרה. "כל יום הם משנים משהו..." רטן צפרוני והורה לי ללכת סביב, ולתקוף את חדר השינה מן החצר. עשיתי כמצוותו. והריני בחדר המדרגות. לא עולה לקומה השנייה, מסתפקת בפרטר. דוחפת מעט את הדלת, היא נעה פנימה כבדה. ובפנים – בפנים עומדת אישה צעירה, קרם מרוח על פניה, ראשה נתון ב"רולים", לבושה היא בשמלה ההולמת יפה את גזרתה הדקה, וסינר חינני למתניה, עומדת היא במטבח הפונה לפרוזדור ולדלת הכניסה ומטגנת חצילים בשום. בבת אחת אני מקיפה בעיני את המטבח הקטן והסימפטי, את כרעי התרנגולת הטבולים בשמן ובצלים קטנים, את האורז בשקדים הערוך כבר על צלחת מוארכת, במיה רירית לפי נוסח ישן של יפו, והחצילים המשגעים בשומים ורוטב העגבניות.
היא תולה בי עיניים שואלות ואני ממהרת להתנצל. לא ידעתי שישנם אנשים בבית. אני צמאה. ידי מלוכלכות, האוכל להשתמש בחדר השרותים שלה.
היא מלווה אותי לשם. אני רואה דירה נקיה שאין רבב אבק על רהיטיה. השולחן בחדר האוכל כבר ערוך לשנים, וגם יין על השולחן וגם לחם וכוסות יפות מחכות בדום. הסלון מלא רהיטים עתיקים גדולים. שטיחים טובים, אגרטלים, תמונות, פסלי גבס צבועים בצבע ברונזה, ומן הרדיו בוקעת נעימה צרפתית עליזה של הקומפניון דה-לה-שנסון.
האמבטיה, גם היא מצוחצחת, עם מגבות יפות ופרחים באגרטל זעיר ליד הראי. שום דבר אינו מזכיר כאן את הזוועה שבחוץ, את המלחמה המתחוללת על אדמה זו זה שנים. השלום והשלווה בבית פנימה. מאורעות הארץ מיוצגים ע"י גיגית פח גדולה מלאה מים. נטלתי ידי. רחצתי פני שאלתי מעט בושם מן הבקבוקון שעמד לשירות האורחים וכשיצאתי, הגיע בינתיים הבעל. גבר צעיר מתולתל שער.
הרוקח חוגג יום נישואין
לשאלתי סיפר שהוא רוקח, ובית המרקחת שלו נמצא קרוב לבית. שהנה היום יום נישואין שלהם, והוא יסגור את בית המרקחת לשעות אחדות. אחרת, לא היה סוגר, בימים טרופים אלה.
אדם צעיר לבוש בקפידה. רק הנעלים הסגירוהו. איזו בושה תקפה אותי. איזה רגש אשם נוראה למראה נעליו בדירה הנקייה. כמו שלי היו מכוסות נעליו אבק חול אדמדם, הנעליים, הרגליים, המכנסיים. חמרה ורפש שלוליות ליכלכו כמוני את השטיח הפרסי הקטן ואת הריצפה המברקת. מי שׂם אתכם מנהלים את חיינו – הדהד באוזני קולו של חרירי הצעיר, האוסף את כפות ידיו לאגרופים, והולם בהם בספה הרכה ממשי נקי. אנחנו אנשים אוהבי שלום. אוהבי חיים טובים ויודעים לחיות אותם. לא פוגעים בזולת. לא פולשים לשכנים. מתעסקים עם עצמנו. האם זה פסול. כנראה שכן. אני מלמד את בני בן הארבע כבר עכשיו, להיות תוקפני כאשר יגדל. הדור הבא שלנו יהיה אחר. האם אז יהיה טוב יותר לשכנים?
הרוקח כאילו שמע את העובר במוחי.
"שטויות. זה לא כל כך נורא כפי שזה נראה. בכל הדירות גרים, בחוץ מהומה – בפנים מאומה..."
"יתקנו לכם את הבתים?"
"מי יתקן?"
"הממשלה. הארנונה?"
"שלכם? של ישראל?"
"לא, שלכם. של לבנון."
האיש הצעיר מרים גבות, כאומר: לי הרי לא תספרי.
"אולי זה אצלכם כך – הוא אומר – אני אפילו לא שמעתי על כך שזה נהוג במדינות אחרות. בכל אופן, בלבנון כל אדם סובל נזקים על חשבונו ומשפץ לעצמו. כל אדם משלם מכיסו את נזקי המלחמה שלו. אינשאללה מחר הם יוצאים, ותתחיל תקופה חדשה."
"מי יוצא?"
"כל הזרים, המחבלים, וגם אתם. אינשאללה."