12.12.69
"עכשיו אני יכול לשקוע בכורסה, לעשן סיגר הבאנה ארוך עישון ולקרוא בנחת אפילו את כל תוספת השבת של ה"ניו יורק טיימס" – אמר ידידי וגילגל מעלה את עיניו, בתנועה של מי שפתר את כל בעיותיו והגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
צלילו רווי-הנחת של המשפט הזה הצטלצל באוזני, בימים אלה, כמו הלעג עצמו. האיש עבר את האוקיינוס עם כורסתו ומאות דפי תוספת השבת של ה"טיימס" עמו, וישב איתנו, במסעדה של מלון ממדרגה שנייה-שלישית במזרח ירושלים. הוא בכורסתו הניו יורקית, בפינה שממנה נשקפים מיליוני אורות של גורדי שחקים של מנהטן, אנחנו על דרגשים נמוכים מרופדים בבדי דמשק צבעוניים. שותים עראק וטובלים פיתות בחומוס וטחינה ירקרקת, ומנסים להקשיב לצלילי גיטרה אשר בידי בנו. גיטרה מבולבלת, שיכורה, עגומה כל כך. לוא באמת ראה את בנו, ספק אם היה יכול להמשיך ולשבת בכורסתו...
ניו יורק הבהילה את ידידי. ראה את טובי הבנים מן המשפחות היהודיות הטובות, מסתאבים בסימטאות ה"וילאג'." ואולי היה זה פחד מלחמת וייטנאם, ואולי אותו מורא איום שבעתיים, של נעורים נרצחים לעיני כל ועולים בעשן סמים משכרים, פריצות ואדישות תהומית. ואולי סתם, מתוך ציונות טהורה, עשה האיש כל מה שהיה יכול לעשות כדי שבנו יחידו יעלה לישראל ללמוד בירושלים. והצליח.
"מה שאני לא הגשמתי, מגשים בני! עכשיו נארוז את החפצים גם אנו ונעלה אחריו. מה אגיד לך, קומתי גבהה. עכשיו כשאני בא לפעילות קהילתית, כשאני נואם לפני חברי הרופאים על עלייה, יש לי רשות לעשות זאת. אנחנו מגשימים! ובני בטח יפגוש באיזו נערת חן שדם יוצאי ספרד או אצילי תימן זורם בעורקיה. יבנו בית יהודי..." כשהיה מפליג בתיאור אותו עתיד מזהיר שלו-דרך-בנו, היו נדחקות דמעות לעיניו. ואילו אשתו הצעירה-להכעיס היתה מושכת בכתפיה. "אני לא מאושרת כלל לרעיון שג'יימס, בננו, מסתובב לבד בארץ זרה. הוא עוד נער הזקוק להשגחה... וכבר לא נדבר על הסכנה של המלחמה עצמה."
"ארץ זרה. ישראל ארץ זרה. ארץ של הנוער הטוב ביותר בעולם!"
עכשיו אני מסתכלת על הנער האמריקני בארץ הנוער הטוב ביותר בעולם, אשר אביו שלחו לירושלים לחיות בה וללמוד בה, ומה הוא למד בה...
התלתלים מגיעים עד הכתפיים. מילא. זה עניין של טעם. לבוש בלויי סחבות – זה עניין של כסף... מתוך חיוורון חולני עולות עצמות לחיים שהעור השקוף אך בקושי מכסה אותן. הידיים רועדות, ידיים זקנות והן של בן עשרים...
"ג'ימי, אלוהים אדירים, מה קרה לך?" – נפלטה קריאה מפי כאשר ראיתיו נכנס על רגליים מקלות אפילו מבעד מכנסי הג'ינס, סוחב אחריו גיטרה שכאילו בלעה את בעליה, ונערה מוכת סמים לא פחות ממנו.
הוא אינו רעב – טען. כן, ישמח לשתות משהו, וינגן למעננו בתמורה. בעולם הזה לא מקבלים שום דבר בחינם. צלע באצבעות עייפות על מיתרי הגיטרה, ומשהו צורמני, נטול מלודיה, הלהיב משום מה עוד בחורים ובחורות כמוהו שבאו והצטרפו, עצמו עיניים והתנדנדו. אחר כך הביט בי בעיניים חדות ונזכר. "שלא תכתבי לאבא."
"למה אתה חושב שאכתוב?"
"אני יודע... זה בכלל לא ענינו."
"למה?"
"כי אני עומד ברשות עצמי."
"אהה..."
"צריך היית לראות את הנער הזה כאשר פגשתי אותו בניו יורק" – אמרתי לבעל המסעדה שישב עמנו, שלצורך הסיפור נקרא לו חאפז.
"אני ראיתי אותו כאשר בא לירושלים. הלא התגורר בבית המלון שלי... – הזכיר איש שיחי. – בא כמו לורד צעיר. לבוש היטב, יפה, מנומס. צעיר ואיש שיחה נעים. היה משוחח איתנו שעות, מנסה לתקן את העולם, משלם בעבור בחורים שנתקעו. הוא בא אחרי שכבשתם את ירושלים. היה מן האורחים הראשונים בבית המלון. אף כי היה יכול להרשות לעצמו לגור במלון ממדרגה ראשונה. ידעתי זאת. אחר כך בא אביו לבקר אצלו והתיידדנו. איזה ג'נטלמן. אני רואה את ג'ימי מהלך רעב. לפעמים הוא מסכים לאכול אצלי 'על חשבון'. 'אני אחזיר לך' – הוא אומר. ואני אומר אלוהים גדול הוא."
"אין לו כסף?"
"הסמים עולים ביוקר..."
"הוא מקבל סמים, היכן הוא משיג אותם?..."
חאפז מתגלגל בתוך צחוק מאונס, מבטל כזה.
"פה, בין חומות העיר העתיקה, אתם סוחרים בסמים משכרים?" – אני שואלת ומאשימה כאחת.
"אנחנו?! 'דיר ליידי' – עד שלא באו היהודים ולא 'שיחררו את ירושלים', כמו שאתם אומרים, היתה העיר העתיקה עיר מכובדת. ילדי היו מהלכים בה בחופשי, היו באים לבקר אצלי בבית המלון. עכשיו אני אוסר זאת עליהם. מפחד המוסר הירוד של הנוער שלכם המתגורר בין החומות. מעשנים חשיש, שותים, מביאים בחורות מפוקפקות, כאילו שהבחורות הטובות אינן מפוקפקות... מתהלכות הללו בתוך העיר הקדושה במיני-מיני, מתחברות עם פרחחים ערביים מן המשפחות השפלות ביותר. ילדות קטנות, ממש ילדות – נרשמות בבתי מלון כ'אשתו', מעשנות בכוכים. כערבי – מה אכפת לי. כבן ירושלים מדורי דורות אני מוחה בכל תוקף..."
"חביבי," אמרתי לחאפז – "אתה קופץ להסיק מסקנות. מקרה אומלל אחד של ג'ימי אינו מלמד על הכלל..."
שוב אותו צחוק מכוער ובשוליו עצה קטנה: "ערכי חקירה קטנה, אם אינך פוחדת. הישארי פה לילה ועוד לילה וטיילי בסימטאות. גשי למלון המאוכלס סטודנטים מכובדים מאוניברסיטת ירושלים, נוער ציוני מאמריקה, צרפת, אנגליה. שאלי את ג'ימי, גם הוא יראה לך..."
אני לא האמנתי לחאפז, אך לעצתו שמעתי וערכתי חקירה פרטית קטנה. את תוצאות "מחקרי" אני בושה לכתוב. הנייר לא יסבול אותן. אבל אזרתי עוז וביקשתי שיחה לניו יורק ויעצתי לאביו של ג'ימי לבוא מיד ולקחת עמו את בנו...
הוא לא האמין למשמע אוזניו, אף כי סיפרתי לו רק אפס קצהו מן הידוע לי. מה קורה באותה משפחה עתה, איני יודעת. הם מתעלמים ממני, מישראל כולה, ואני יכולה אך לתאר לעצמי. אך בשום אופן איני מסוגלת לסבר לעצמי מה קורה אצלנו. מה קורה ברשויות המטפלות בעיר העתיקה, במוסדות המטפלים בנוער, אפילו במפלג המשטרה שמעניינה הוא לפקוח עין. איך הרשינו לנוער שלנו, לנוער הטוב הזה, להסתאב כך ודווקא בין חומות העיר העתיקה, בצל הכותל המקודש, לעיני השמש הטובה ולעיניהם העוינות של משנאינו. איך במקום שיישמע קול תינוקות יהודיים בסמטאות ירושלים העתיקה מהדהדים קולות שיכורים בשפת עבר. העיקר שמשפצים אבנים, העיקר שמתכננים קריה יפהפיה...