26.2.07
בשכנות לרחבה שלפני הכותל המערבי, כמעט מולו, ליד בית השרד של מ"מ ראש הממשלה מר יגאל אלון, הולך ומוקם בניין שאומרים כי יעלה בגודלו ויופיו על האחרון, ומספרים כי יושקעו בו מאות אלפי לירות. הרי זה ביתו לעתיד של מר נבנצל – מבקר המדינה.
לכאורה – מה יכול להיות יפה יותר מאשר לפאר את המקום הקדוש לעם ישראל בעוד מבנה נהדר. לכבוד המקום ולכבוד הכותל ולכבוד עם ישראל הוא המעשה. וכל יהודי שנותן ידו וכספו לבנית ירושלים העתיקה, ומקומם את הריסותיה – יבורך.
אך יש בבניה של בית מגורים פרטי בשורת הבתים הראשונה הפונה אל הכותל – טעם לפגם. כאן לא צריך היה לקום אף מבנה אחד למגורים פרטיים. למגורים ישנם מקומות בתוך העיר העתיקה. מקום בחזית הפונה אל הכותל, אסור היה להפקיע למגורי משפחה, אפילו זאת משפחת מבקר המדינה ובייחוד שזאת משפחת מבקר המדינה.
במקום הזה צריכים היו לקום מבנים ציבוריים כמו בית נכאת, ספריה תורנית, ספריה לספרות מופת יהודית, אפילו בית הארחה לאורחי ממשלה נשואי פנים, הוגים, היסטוריונים, רבנים גדולים, ראשי ממשלה המבקרים אצלנו; בית שיתארחו בו גיבורי ישראל, הורים שכולים, חתני פרס ישראל – אלף ואחד מבנים הנוגעים לכלל וששייכים לאומה – יכלו לקום שם. ונדמה לי שאסור היה בתכלית האיסור לתת את החזקה על מקום זה, שאין עוד אחד כמותו – לרשותו של אדם פרטי, אפילו הוא צדיק גמור. אפילו הוא נשוא פנים כמו מבקר המדינה שלנו, הד"ר נבנצל. ותמוה בעיני כיצד יכול היה אדם כמותו, אפילו להעיז ולרצות לבנות את ביתו בחלקה היחידה הזאת, מול קודש הקדשים?
*
ועוד טעם לפגם. רכוש פרטי יכול להחליף בעלים. זהו טבע הדברים. מי יערוב שברבות הימים יידעו ילדיו של הדוקטור נבנצל לשמור על רוח הבית. מי יערוב שאותו קונה או שוכר יהיה ראוי לדור שם. מי יכול לדעת מה יהיה טעם הדיירים לעתיד לבוא, באיזו מידה יידעו לשמור על דמותו של הבית, ואיזה "מנגינות" ישמיעו שעה שאנשים יעמדו ליד הכותל בתפילה.
חלילה לי מהטיל דופי בבנים ובבנות ובנכדים, וגם חלילה מהטיל ספק ביושר העיסקה בכלל. הוצאו מגרשים למכירה, בין המגרשים האלה היתה מצויה גם החלקה שמר נבנצל רכש. ויש לקוות שניתנה זכות שווה לכל ישראלי ולכל יהודי לרכוש חלקה זו לפי מכרז שהתפרסם ברבים ושלא היתה כאן העדפה. כי מותר אולי להעדיף מוסד ציבורי על אדם פרטי הקונה לצרכים פרטיים, אבל ברגע שנמכרת קרקע ציבורית לאדם פרטי, אפילו הוא נשיא המדינה בכבודו ובעצמו – ובייחוד כשזה מבקר המדינה – חייבות להיות אותן זכויות ואפשרויות רכישה – לכולם.
אבל, בכלל אסור היה לוועדה העוסקת בבינוי העיר העתיקה למכור חלקה זאת לכל אדם פרטי, לצרכי בנייה פרטית. והאדם אשר קנה חלקה מיוחדת במינה זאת – מניין שאב את העוז לומר – ואפילו לעצמו – אני ראוי?!
*
מבקר המדינה כותב לעתים קרובות על אתיקה, אסתטיקה – במקום שמבחינת החוק הכל כשר והחוק מתיר. כותב הוא על מידת צניעות שחייב בה נבחר ונציג ציבור.
איך היה רואה הוא הקמת בית למגורי משפחה, שעולה הון תועפות אפילו לקח אותו נציג ציבור את הכספים לכך לא מרווחיו ומשכורתו הממשלתית אלא מכספי משפחתו, ירושה וכדומה?
איך היה רואה זאת מבקר המדינה. ומה היה כותב על איש ציבור שהשיג – ואף אם לא השתמש בהשפעתו בתוקף תפקידו הרם – חלקה לבנית ביתו בשורה הראשונה מול הכותל, שכל מי שהולך אל הכותל עובר על ידו בצימצום, כי הבניה מותירה אך בקושי מעבר לעולים ברגל. האם לא היה אומר שיש בכך פגם אסתטי. שעמך ישראל יעברו על פני הבית הזה ויתמהו – ועלולים לפרש את הרכישה הזאת כעיסקה שהושגה בשל השפעה ומעמד...
*
עם שאלות אלה הלכתי אל מבקר המדינה ושעה שישבנו בביתו המרווח אך הצנוע, אשר ברחביה, שקירותיו כולם עמוסי ספרות תורנית וחכמת ישראל וכמו קדושה שורה בבית – קשה היה להשמיען. לא ידעתי במה לפתוח והתחלתי בסדרת התנצלויות. מדברים – אמרתי. טוענים, אמרתי. חלילה לא להטיף או להקניט באתי. אבל...
היה זה ד"ר נבנצל, שבעצם עזר לי להיכנס לבעיה ובמידת טאקט עצומה הסביר, שעוד בשנת ארבעים דובר במשפחתו על העברה לעיר העתיקה. היתה תכנית שקבוצת יהודים מסורתיים מודרניים תבנה בה שכונה שלמה אך מעניין זה לא יצא מאומה. מי יודע מה היו פני הדברים לוא גרו לפני מלחמת השחרור, יותר יהודים בתוך העיר העתיקה?
מאז נפילתה של העיר, היה מתייסר על כך רבות.
כשאך שוחררה העיר העתיקה, למן הרגע הראשון ממש, היה מנוי וגמור עמו שהפעם יגשים את חלומו. שהוא ומשפחתו יעברו אל העיר העתיקה בלי כל דחיה. רוצה הוא לחיות בין החומות. מתפלל הוא יום יום ליד הכותל וחלום חייו הוא לראות אותו לנגד עיניו. בשל הגבלה גופנית אין הוא יכול לגור במקום אליו לא יכולה להגיע מכונית. על כן מגורים בתוך הרובע היהודי במקום, שאליו אין גישה עם מכונית – אינם אפשריים לו.
באשר לבניית בית בשורה הראשונה מול הכותל – ראשית, הבית אשר מקימים, אם כי יקר הוא, לא ייהה בית פאר מנקר עיניים – אלא בית שיש בו הוד ותרומה להוד המקום. ואין זה נכון שהמקום צריך להיות בנוי רק ממוסדות. מוסדות – אין בהם מטעם ישיבת הקבע. וירושלים צריכה להיות מלאה גם צהלת תינוקות. צריכה לחיות! חברה שלמה ולא מוזיאון.
באשר להערה שבית פרטי יכול להחליף בעלים – בחוזה עם מקרקעי ישראל מתחייב הקונה לא למכור ולא להעביר את הרכוש אלא בהסכמת המינהל. נכון – אין אדם מסוגל לחתום היום על התנהגות בניו ובני בניו. הבית אשר יקום, יגורו בו חמש-עשרה נפשות ממשפחתו. בנו הוא איש ישיבה, חתנו מרצה בבר אילן – אחת המטרות של העברה לעיר העתיקה היא שאורח החיים יהיה מושרש עוד יותר. אולי אין ערובה טובה מזאת להמשך חיים ברוח הדת מאשר בית כזה. וחז"ל אמרו שאדם דואג לדור שלישי. יותר מכן אינו מסוגל.
האם ניתנה זכות שווה לכל ישראלי ולכל יהודי לרכוש חלקה זו לפי מכרז? כאשר ד"ר נבנצל פנה וביקש מקום לבנית בית לו, לא היתה עדיין חברה לבינוי העיר העתיקה קיימת כלל. הוא היה הראשון אשר פנה – סיפרו בחברה לשיקום הרובע היהודי – וועדת שרים אישרה רכישה זאת בשמחה. אם יהודי אחר יכול היה לזכות בה? – שאלה היפותטית היא. עד כמה שידוע, לא היה יהודי כזה. כיום – יש לשער, לא היו מאשרים את העיסקה, אף כי לפי התכנון החדש, הולכת ונבנית ישיבה לפני ביתו של ד"ר נבנצל – והבית לא יבלוט במיוחד, יודעי דבר אומרים שהחלקה שרכש מר נבנצל, אם להתייחס אליה כאל השקעה כספית בלבד – שווה הון תועפות וכל מחיר שישולם בעבורה יהא בבחינת מציאה. הסכים הד"ר נבנצל לשלם לפי שיקבע מעריך ממשלתי. הוא העריך את ערך החלקה של שש מאות וחמישים המטר ליד הכותל, במחיר של מאה וחמישים אלף לירות אך ד"ר נבנצל מערער על כך וטוען, כי המחיר מופרז!
מר נבנצל הדגיש שהבית הזה יקר לו מכל. כדי לבנותו שיהיה יאה לדורות חיפש את הטובים במתכננים. מצא אדריכל אנגלי אשר בנה בקולג' בדבלין ספריה מודרנית בסביבה היסטורית. משפחת נבנצל היא היחידה, עד עתה, הבונה על חשבונה הפרטי. "בסך הכל," אמר. "ייבנו אלף ומאתיים מטרים – למגורי המשפחה, ועוד דירה קטנה לאורחים, וזה הכל."
*
"ובכל זאת, מר נבנצל הרהבתי עוז לומר, אתה מבקר המדינה ומכאן אדם שאנשים מביטים אליו גם כאל סמל, כמופת אחריו אין להרהר. ולמרות כל שנאמר כאן עמך ישראל עלולים לפרש את הרכישה הזאת כעיסקה שהושגה בשל השפעה ומעמד. ועוד טעם: אין עוד חלקה כמו זו בנמצא, ומכאן אולי לא מאוחר ועדיין ניתן לתקן את המעוות ולשנות את היעד ולהעביר את המקום שעליו הולך ומוקם ביתך לרשות הרבים, לצרכים שמהם יוכלו להינות כלל ישראל ולא רק משפחה אחת?"
"אילו הציעו לי קודם חלקה אחרת, שיכולה לקיים את שני התנאים: שיראו, ולוא מחלון אחד בלבד את הכותל; ושאוכל לגשת לבית עם מכונית – הייתי מקבל זאת ברצון. עכשיו – עכשיו איך אוכל לוותר. ולמה?!"
"שלא ייהפך הבית הזה, שכוונת הקמתו היתה טובה – לבכייה לדורות!" |
|
|
|