16.5.69
די, עייפנו. יותר לא כותבים על מלחמה. ישנם עוד אלף ואחד נושאים שעליהם אפשר ורצוי כי ייכתב. למשל – סיפור על זמרת. אחת שהיא גבוהת קומה ונמוכת קול. אחת, שבעצמה אומרת שבכלל אין לה קול והיא מיטיבה לשיר כמו שד. היא מוציאה לך את הנשמה כשהיא שרה. עושה בה כלל העולה על רוחה, שעה שקולה הצרוד בוקע, מתוך הרמקולים, ועיניה מבריקות לפני המיקרופון.
פה ייכתב על יום שכולו טוב. על טיול איתה ועם מגבירי הקול שלה, שלצורך הטיול פועלים על מצברים. על סעודות ובחורים כארזים שהבטיחו שיהיה שקט לכבודנו – ושאך נבוא ונראה כמה יפה בבקעה. כמה שקט בישראל הגדולה.
אספנו אותה עם בוקר מביתה. "דווקא היום היא לא באה, העוזרת" – רטנה – "אז הייתי מוכרחה לקום בשש כדי להכין ארוחת צהריים לבנות. לא היה כלום בפריז'ידר, אז עוד הספקתי לרוץ למכולת, וגם לסדר מעט את הבית. מה אשמות הבנות שיש להן אמא זמרת?"
על פניה לא היה ניכר כי ישנה רק שלוש שעות. אמש סיימה את ההופעות בשלוש לפנות בוקר. הפנים היו חלקות, השיער מסורק ומורם תלפיות, העיניים הבריקו ומכנסי הג'ינס הבליטו את זקיפותה התמירה. גם הנהג הצעיר שבא לאסוף אותנו שרק שריקה מלאת הערכה: "איזו חתיכה!"
*
מכאן לכאן עוד התעכבנו פה ושם והגענו ליעד באיחור של שעתיים. לא היה אפילו לפני מי להתנצל. מכוניות עמוסות מילאו את חצר המפקדה, עם חיילים חבושי קסדות ושקטים מאוד. ומשאית מכוסה. באוויר עמד ריח של מתח.
"כנראה קרה משהו" – הסברתי לקבוצה שלנו כמו אחת בקיאה. "כנראה היה פה שמח!"
"לא שמח" – הבטיח קצין צעיר שדילג על המדרגות – "היתה שמחה."
ואם כי קיים הבדל עקרוני בין "היה שמח" ל"שמחה" – התכווצנו והרגשנו מאוד מיותרים. מין אזרחים חיוורים שנקלעו למקום לא להם ומפריעים.
המטרה היתה שהזמרת שלנו תשיר במוצבים. תלך ממוצב למוצב ותשיר לפני החברה, אם אפילו יהיו ארבעה. לא חשוב. יביאו לתוך המוצב את הרמקול, המלווה יעמוד מן הצד וינגן על האקורדיון שלו, והיא תעמוד על רקע הרקיע, ממש על קו הגבול, וקולה יינשא למרחקים ושישמעו הירדנים מה שקט ובוטח ליבנו ומה עליז. הם במרגמות ואנחנו בשירים.
"מה אתם מתחבאים שם?"
"מרגישים, ככה. לא במקום. אולי לא עכשיו הזמן?" תרמה אורה, מן הקבוצה שלנו.
"שטויות", הבטיח המפקד והזמין אותנו להיכנס לחדרו לשתות קפה. פניו היו מתוחות אם כי ניסה מאוד להיות נעים. הזמרת שלנו הוציאה שפתון וראי דמוי בובה מכסיקנית ותיקנה את מראה שפתיה, אחר כך הוסיפה גם נופך פודרה על אפה, לגמה לגימה ואמרה: "נלך. חבל על הזמן." רחל, שנילוותה לחבורה שלנו גם היא ושזו לה הפעם הראשונה לבקר בלשכה של מיפקדה, נדדה בעיניה על כל פריט בחדר ובשקט תרמה: "זה כמו בסינימה."
וכמו בסינימה עלתה הזמרת על ג'יפ, עם המלווה ועם רחל ועם חיילים חמושים לליווי, ועמוד אבק דהר אחריהם עד שנעלמו בעיקול הדרך. ואילו אורה שלפה את פנקסה הקטן, ואמרה אף היא: "חבל על הזמן. מה עוד דרוש לכם?"
"יש לנו הכל."
"בכל זאת..."
ואז נסענו למחנה הסמוך לראות את המועדון שהוקם ביוזמתה של אורה וביוזמת קומץ נשים, סתם נשים, והוא המועדון היפה ביותר שקיים בבקעת הירדן ואולי בצה"ל כולו.
*
אותה שעה ישבו שם בחורים ושמעו על פעולת הבוקר. קצין צעיר עמד לפני תמונת נוף פסטוראלית של יוחנן סימון, אחת מני רבות המקשטות את קירות המועדון, והסביר את הפעולה שנסתיימה לפני שעה קלה.
"בקיצור" – אמר במבטא צבראי – "זו היתה חוליה לטווח ארוך. רק היו מצליחים לעבור את הקו, היו עולים בטרמפים וחודרים לארץ פנימה... חיסלנו שלושה במכה אחת. ידענו שישנם עוד. בקיצור, כשבדקתי את המערה, התחיל אחד לירות כמו משוגע. כמעט חטפתי, כי עמדתי לפני המערה שנתגלתה לפתע. צעקתי לו שייכנע. הוא המשיך לירות כמו משוגע. לא היתה ברירה – חיסלנו אותו."
וכל אותה העת "מצייר" הקצין הצעיר את הפעולה על כתמי הצבע היפים של התמונה הפסטוראלית...
והזמרת – היא יפה ירקוני, כמובן – שרה במוצבים את המחרוזת שלה. את מחרוזת שירי שלוש המלחמות שלה-שלנו. ושרה להם שירים היתוליים, הבחורים מתגלגלים מצחוק, בשעת בוקר מוקדמת – שעה שבדרך כלל אין אדם פנוי לחזות במופעי בידור. באחד המוצבים, כשעמדה באמצע השיר: "זה היה עם בוא הסתיו, הוא אותה כל כך אהב" כנראה חרה לירדנים מאוד ששכניהם מעבר לגבול פנויים להשתעשע, ואולי נוכחו לדעת היא חוזרת על אותם שירים עצמם ורגזו שאינה שרה משהו חדש, והתחילו לשיר "בכלים" שלהם, ועם ליווי מלא, אוריגינלי מאוד, שלא היה זקוק למגביר-קול.
מכשיר הקשר זימזם. הקשר צעק לתוכו: "לא שומע!" צעק כך שקולו לא יפריע לזמרת, והיא המשיכה כאילו לא קרה דבר. אחר כך רמז שנתקבלה הוראה להפסיק בהופעה ולשוב מיד – והיא: "בחייך, תן לגמור את השיר." אך פקודה היא פקודה. באי-רצון הלכה משם והממונה על המטבח שטרח ועמל למענה, צייד אותה לדרך.
"דבר כזה! להפסיק אותי באמצע. ועוד באמצע השיר הכי יפה. אי-אפשר היה לחכות קצת..."
* * *
אם בבואנו הרגשנו במתיחות, עתה היה אפשר לחתוך אותה בסכין. משהו רציני ביותר התרחש או עמד להתרחש. המכוניות פונו. רעש מטוסים עלה.
"חבל," הצטערה יפה, "אחרי הצהריים ודאי לא יסכימו שאחזור למוצבים. אולי אוכל לשיר במחנה." וכל אותה עת היא חותמת וחותמת על גלויות שהביאה עמה, וחיילים וקצינים עומדים בתור ודורשים "גם לי!"
* * *"
מוטב שנסתלק מכאן, מה?"
"עכשו אי-אפשר."
"אז תנו לי אפשרות להופיע במועדון. שיהיה כבר המועדון."
"לא יהיה פנאי."
"אל תהיה כזה. בחייך. באמת. מה יש? אז יורים קצת, אז מה?"
"יפה. זה לא משחק ילדים. זו מלחמה. שירים זה לא הדבר הכי חשוב ברגע זה..."
יצאתי במסע הסברה והצטערתי. הרי התכוונו ליום שכולו טוב שאין בו מלחמה. אבל איפה יש כזה...
"למה את אומרת כך" – אמר המפקד – "דרושה גם תחמושת כזו. וכשיפה שרה זו מנת קרב ממש.
ורק אחר כך ראיתי כמה צדק, כשעמדה לפני הבחורים במועדון הקטן ושרה לפניהם. היתה זו יפה הכי יפה שראיתי אי-פעם, וראיתי אותה ושמעתי אותה מיליון פעמים. ולראות את פרצופיהם של הבחורים, נערים בני שמונה-עשרה, תשע-עשרה, וגברים בני ארבעים, אנשי מילואים, איך הקשיבו לה, איך שרו עמה, איך מחאו לה כפיים. נדמה שהנה-הנה יתמוטטו הקירות, לא מן ההפגזה הכבדה שירדה על הבקעה – אלא מהתלהבות הבחורים, מצחוקם האדיר בשירי הלצון, מן העצב והלחלוחית שנדחקה לעיניהם כששרה "האמיני יום יבוא."
אחר כך לקחו איש איש את נשקו, עלו על המכונית ויצאו למה שהם קוראים "עבודה." אך לפני כן הסיר אחד מהם את כנפי הצנחן שלו והגישם לה. והיא קרבה אותם אל שפתיה.
* * *
חזרנו לתל אביב. כבר היה לילה. ואחרי שלוש שעות לבשה יפה את השמלה השחורה, המרוקמת, ושרה את שירי שלוש המלחמות שלה לתיירים מאמריקה. כגברת זוהרת, מפונקת, מטופחת, שנחה כל היום כולו כדי שהופעתה תהיה מושלמת...
ומחר עם שחר – לתעלה. וכך כל יום. בבוקר לפני החיילים, חינם אין כסף, בערב לפני התיירים – עם כסף – "אלא מה?!"