19.9.69
"אני רוצה בלון אחד / שלא יתפוצץ לי לעד... – נפלא, נהדר, יוצא מן הכלל. סוף סוף שיר ילדים שנכתב מבפנים. ילד כתב אותו, בלי דיו. לא חשוב שאינך עוד ילדה. בעצם, את ילדה קטנה. מי היה אומר שאת בת שמונה-עשרה..."
המשוררת הצעירה ישבה בשולי המיטה. בתוך המיטה היתה שכובה מיצי המהוללה. נפוחת עיניים, דהויה כזו. מיצי – הזמרת הצועדת בראש כל המצעדים...
לא כל כך קל, "בא לה", כמו שאומרים, הביקור הזה אולי חצי שנה תוכנן לכל פרטיו. פעם אף כתבה לה מכתב ובו "כל שיריה." וכלום. אפילו מענה לא קיבלה. והנה יום אחד חוזר אביה מן המילואים ומספר שבעלה של מיצי משרת ביחידה שלו.
"אתה לא נורמלי. אתה יודע שדליה מחפשת דרך להגיע לזמרת הזו, איך-שם-קוראים-לה, ואתה המפקד של בעלה ואתה שותק?..."
"לא ידעתי שזה כל כך חשוב (כמו כל יום משרתים אצלו בעלים של זמרות...). ולמה דלינקה צריכה אותה..."
"למה היא צריכה אותה... הוא לא יודע... הלא הבת שלך כותבת שירים."
"באמת? לא ידעתי. איזה שירים?"
"אתה מטומטם, או שנהיית כזה במילואים האלה. שירי ילדים היא כותבת, והוא שואל מה היא כותבת. אתה לא יודע?..."
"אז למה היא צריכה לאשתו של פיניק אני לא מבין."
"לא מבין. בשביל לראות את עיניה היפות... בשביל למכור לה שיר. בשביל שאשתו תשיר אותו. בשביל שתיעשה מפורסמת."
"אם הילדה כתבה איזה שירים, אז היא כבר צריכה למכור אותם ולהיות מפורסמת? אני לא מבין. וכי לא כל הילדים כותבים שירים? ואת – כשהיית ילדה – לא כתבת שירים? ואת פייטנית קטנה מאוד היום... ואני – לא כתבתי פואזיות? לא שלחתי לך מכתבי אהבה בחרוזים?..."
"באמת היו נפלאים. ולוא טיפלת בעצמך, לוא מישהו התעניין, ההורים הנפלאים שלך למשל – היית היום איש מפורסם. משורר גדול!"
"איך שהוא תכף נפגע. וכי אמרתי משהו רע? רק זאת, שעכשיו הזמנים השתנו. עכשיו כשכותבים – מוכרים. לכל שיר יש מחיר. עכשיו תפרסמים בגיל ארבע-עשרה. והורים אינטליגנטיים דוחפים את הילדים שלהם קדימה. עושים מהם בני אדם. עושים. בתו היא כבר בת שבע-עשרה וחצי והוא שואל למה היא צריכה להתפרסם. מספיק שאמא שלה ויתרה על קריירה, הקריבה את הכישרונות שלה, את האני שלה, למען איזה גבר: זה לא יקרה שנית. הילדה שלנו – היא כישרון בולט – אבל אפילו לולא היתה, אפילו רק רצתה לכתוב – צריך לדחוף."
"אז באמת השירה של ימינו נראית כך. דוחפים אותה... בייחוד הפזמונים..."
"אמא, מספיק! מה את רוצה מאבא? בעצם, הוא צודק."
"צודק שמודק!" – קמו עיניה של האם – "פגישה תהיה! היא תקרא את השירים האלה, והיא תשיר אותם, כמו שאני עומדת כאן..."
כמה ארוחות טובות אכל פיניק אצל המפקד שלו... אבל תמיד בגפו. וכשלבסוף נענה להזמנה "תבואו" – הביא איתו איזו יפהפיה נרדמת עם ריסים מודבקים וכל השאר. האמנים הללו... "מתי תביא את מיצי?" שאלו, והוא: - היא עסוקה, היא שרה, יש לה חזרה, יש לה מיגרנה... לבסוף לא היתה בררה, ואמה של דליה, כלומר, אשת המפקד, ביקשה... ומי יהין להמרות את "בקשתה" של המפקדת. סליחה – אשת המפקד.
*
"אני רוצה בלון אחד / שלא יתפוצץ לעד..." חזרה מיצי על השורה ופרצה בבכי. "גם אני רוצה בבלון אחד שלא יתפוצץ לי לעד. מילדות משתוקקים למשהו יציב, בטוח. ומה אנחנו מקבלים? בלונים צבעוניים, שהנה הם כאן והנה כבר אינם. אין שום דבר להיאחז בו, אפילו לא חוט דקיק של בלון. אמא, אמא'לה..."
הראש שוקע בתוך הכר והתייפחויות עולות, וגואות. כמו נהר העובר על גדותיו. ודליה מרגישה נורא נורא. כל מה שכתבה הוא שיר ילדים תמים וראו איזה פירושים לבש. איזו עמקות כבש. מי פילל ומי מילל ומי בכלל התכוון... למה היא בוכה?...
"למה אני בוכה, את שואלת. כל החיים שלי הם בלון. עכשיו אפילו לא צבעוני. סתם אפור. ראית כבר בלון אפור, סתם, בלון מטופש. איזו זכות יש לו להתפוצץ אם אפילו לא היה צבעוני..."
מה קורה פה, מה קורה?
"תגידי לי" – ניתקה מיצי את ראשה מן הכר וישבה כמו תינוקת נזופה בעריסה – "תגידי לי. את חושבת שהוא יחזור?
"מי, הבלון?..."
"חה-חה. נכון. הבעלון. הבעל הקטן שלי. פיניק!"
"וכי למה לא יחזור? אסור לדבר ככה. כל הבחורים, נמצאים עכשיו בחזית."
"הו מתוקה שלי. לא לחזית הזו אני דואגת. אני מתכוונת לחזית אחרת לגמרי. הוא עזב אותי. התאהב באחת, כזו יפהפיה נרדמת, עם ריסים מודבקים וכל השאר. ואני לא יכולה לחיות בלעדיו. לא יכולה לחיות בלי הבעלון שלי" – קמצה שני אגרופים והלמה במסגרת המיטה. היד כאבה והיא ליקקה אותה בלשונה ובלי כל הפסקה בין היעדים, המשיכה להלום בכר. איפה שרך.
*
את הדרך חזרה עשתה דלינקה בעצב כזה. מיצי המהוללה, שכל כך קיוותה שהיא תשיר את השיר הראשון שלה, מיצי – הכוכב המזהיר הזה שרואים אותו על כל מודעות הפרסומת, איזו אישה קטנה ודהויה היא. איזו מסכנה.
ואת השיר, בסופו של דבר, לא לקחה. זאת אומרת – לא לקחה ולא החזירה ובעצם לא אמרה שום דבר. הכך מוכרים שירים גם משוררים אמיתיים? הכך נהיה שיר? באים לזמרת לא רחוצה ומבולבלת, וזו מספרת כי בעלה עזב אותה, ושואלת נערה שטרם עשתה את צעדיה הראשונים בעולם הקסם הזה ששמו בידור, ובעולם בכלל – אם ישוב ואם לאו. ושואלים אותה, את הנערה – "מה את חושבת הוא מצא בה בעצם, בזו האחרת? מה יש לה שאין לי? למה עשה לי את זה?
דליה עמדה לפני חלון ראווה של חנות פרחים. נכנסה פנימה, קנתה זר יפה, ושלחה למיצי. בפנים כתבה: "אוהבים אותך, מיצי. והוא ישוב – תראי. ואת השיר שלי תשכחי. ותודה לך..."
בכל הלב כתבה תודה. "תודה" – היא לא רוצה בשירים מפורסמים על ידי זמרות אומללות ומבולבלות. תודה – היא לא רוצה להתראיין במיטות, בחדרים חשוכים, ששם שוכבת זמרת עם מגבת לחה על מצחה, ו"שקט בבקשה, הראש כואב לי." ומספרים שמיצי היתה מתוקה ונורמלית. והכל קרה לה בגלל השירה שלה. בגלל חיי הבוהימה. תודה רבה.
"אני לא רוצה להיכנס לביתה של אישה להכין לה תה ולהחליף תחבושות על הראש. עזבי אותי, אני לא חוזרת אליה..." צעקה דליה, אבל האמא שלה יודעת יותר טוב. "מטומטמת אחת" – היא אומרת בשקט מבשר סערה – "עכשיו הגיע המומנט שלך. למה אינך מבינה? היא נתנה בך אמון. אמון בין אמנים. היא רואה אותך שווה לה ודיברה אליך כמו אישה-אמן לאישה-אמן. כבר השגת משהו, את כבר שייכת לחבורה. הלוואי דיברו כך אלי. עכשיו, כשתבואי אליה יש לכן כבר עבר משותף..."
"אני לא רוצה שום עבר משותף עם העכביש הזה."
אבל כשאמא של "משוררת מבטיחה" רוצה, רוצה אלוהים. שום "זה לא העניין שלך" לא יועיל. תלכי כמו בובלה, משוררת צעירה, ותעשי מה שאמא'לה שלך רוצה. מבינה? "אני לא הקרבתי את החיים שלי שהבת שלי תצא לא יוצלח. בשביל שהבת שלי לא תיקח את החיים בקרנים ותנענע אותם, מבינה?"
*
ודליה הקטנה הבינה. כמצוות האם הלכה להסתפר אצל ויולט, כמו כל "הכוכבות עם העתיד." ישבה שם יום שלם, עד שעולמה חשך ויצאה עם שיער קצוץ עם זנבות, קצוות בהירים, וכל השאר. האב ראה ועצם עינים. נורא. החבר שלה (היה לה כבר חבר!) קימץ את ידיו לאגרוף כואב: "אוף דליה, היו לך שערות ארוכות וחלקות כאלה..." יותר מכל אהב בנערתו את שערה הארוך. ועכשיו הלך בדרך כל השערות של ויולט. ודאי כבר זרקו אותו לפח הזבל. עוד יום יומיים התמיד בפגישות. אחר כך הסביר לעצמו ששיער גדל, צריך רק קצת סבלנות. אחר כך התחיל לסובב ראשו אחרי כל שיער ארוך קשור לנערה, למרות הסבלנות. עכשיו הוא כבר הוך עם נערה אחרת.
דליה לא שואלת למה. היא יודעת מה יש ל"היא" שאין לה. היא חושבת שהוא חמור, החבר המהולל הזה שלה. שיילך לעזאזל, אם זה כל מה שאהב בה. אבל הלב כואב, ומתגעגע ושואל – "את חושבת שהוא יחזור?" כשתגדל ותתפרסם אולי תשכב במיטה ותיילל בקול רם, ואיזו משוררת צעירה תבוא אליה להראות לה שיר. והיא תקרא את השורה הראשונה ותמצא בה טעמים שהקטנה אפילו לא פיללה. וזו תביא לה תחבושות עם קרח, ותבטיח לה שהוא יחזור. שלא ימצא עוד אישה קטנה וחמודה ומוכשרת כמוה. שכך היא דרכם של גברים. זקוקים לשינוי. אבל אחר כך חוזרים.
*
כל כך לא נעים לה לדפוק על הדלת. בטח, שוב שוכבת במיטה ומייללת. ומה היא תספר לה, שהוא יחזור? ששוב ביקר בביתם עם היפהפיה הנרדמת שלו, שעפעפיה כבדים וריסיהם מודבקים. אמה אמרה שהיא גועלית. אביה הטמין חיוך וניגב אותו בקצה לשונו. "נה נה. פשטידה הגונה!" אמר בקולו של אחד לא היה מתנגד להתכבד.
האמא הזו שלה. לכל מקום היא נדחקת. צילצלה, קבעה איתה פגישה. דיברה ושיבחה את סחורתה כאילו היתה תגרנית. ולבסוף אמרה: "בעצם זה לא העניין שלי. אתן צריכות להיפגש שתיכן. בלעדי כמובן. מי אני כאן..."
טוב. מה ניתן לעשות. הלוואי שהיו כבר מגייסים אותה והיתה נפטרת מדאגת האם. היא אינה מסוגלת להתנגד לה. היא מפחדת ממנה. לא מפחדת – היא רוצה לגרום לה נחת. סוף סוף ויתרה על קריירה שלה. בעצם, על איזו קריירה?... קשה, קשה מאוד צער גידול הורים. בייחוד לבת שהיא רגשנית כזו וכותבת שירים, אפילו אינם גאוניים, שירים הם. נכתבו מתוך הלב. בתמצית של משהו שלא מצאה לו הגדרה.
"היא שוב תספר לך שפיניק עזב אותה. שהיא כל כך אוהבת אותו עד שהיתה מוכנה לוותר, לוא ידעה שאכן טוב לו איתה, עם האחרת. אבל האגואיסטית הזו, הלא את כף ידה אינה מרטיבה. הכל, בטח המסכן שלה, חייב לעשות. והיא בטח מעייפת אותו. הוא עוד יחלה אצלה. את תראי. וכשהיא תגמור להגיד את זה, תסכימי איתה, תיאנחי ובהזדמנות הראשונה תעברי לדבר על השיר שלך. אל תצאי משם בלי שתסכמו ביניכן מתי היא תמסור את השיר שיכתבו לו מוסיקה, ומי יכתוב, ומי יקליט ומתי תהיה ההקלטה. אני רוצה לבוא ולשמוע. ותגידי לה שאת מסכימה שהיא תופיע עם השיר בהופעות פומביות. שאינך דורשת תשלום מיוחד..."
"אבל, אמא..."
"אבל אמא, אבל אמא – אף מילה איני רוצה לשמוע. תשמעי בקולי ויהיה לך טוב. רק יהיה לך שיר אחד וכבר עתידך מובטח. יקחו אותך ללהקה צבאית, תכתבי בשבילם את כל הפזמונים, ומשם ישר לגלי צה"ל, ומגלי צה"ל לקול ישראל, ומקול ישראל – לטלוויזיה ומהטלוויזיה לסרטים! דלינקה, כל עתידך תלוי בתובנה שלך, במעשיות שלך בפגישה הזו. תשמעי מה שאמא שלך אומרת..."
*
"תכנסי, תכנסי" – אמרה מיצי ופניה סמוקות. "את מרגישה ריח – הצלי עוד ישרף לי."
היא לפנים מובילה את הדרך, ודליה במאסף. וישר למטבח. ובמטבח תוהו ובוהו. סוף העולם. ועל כל אלה מנצחת מיצי. מיצי חדשה. בריאה, עסיסית, צחקנית. אין פנים צמוקות, אין עיניים עם שקיקים, אין תחבושות עם קרח על הראש. הראש אמנם קשור, אך במטפחת צבעונית מבעדה מציצים "גלגלים." העיניים משוחות בקרם אמנם, אבל העיניים בריאות כאלה. צחקניות כאלה. לא עוד רכוש נטוש..
"אני רוצה בלון אחד שלא יתפוצץ לי לעד" – היא שרה במנגינה זמנית שחיברה – בטון שאומר "מצאתי בלון." דליה מחייכת בחיוך של אישה מבינה. השד יודע מניין.
"ובכן – הוא חזר?..."
"ועוד איך חזר." – אמרה מיצי צוהלת. – "חזר אלי כמו ילד טוב. אני ידעתי. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מפאראזיטית כזו. קיבל התקפת לב ונלקח לבית חולים. לה-לה-לה, הגישי לי את הקישוא הזה, מותק. הוא בדיאטה. מוכרח לרדת עשרה קילו. אחרת, אחרת אוי ואבוי. מי כמו האישה שלך תדע לשמור על בריאותך, בעל?"
על השיר לא דובר עוד, כי מיצי מיהרה מאוד. ובכלל – באושר החדש הזה של "שבו בעלים לגבולם" איך אפשר לדבר על דברים פרוזאיים כאלה כמו מכירת וקניית שיר, מתי יוקלט וכדומה? באושר החדש הזה, שהאישה הקטנה שלך מרפאה אותך מפצעי אהבה עם אישה אחרת ומבשלת בשבילך מאכלים דלי שומן ורכים לעיכול: קישואים במים, צלי אפרוח במים וסולת דלילה...