24.6.60
| בלה היא אחות ואחות ראשית באחת המחלקות של בית חולים ממשלתי. אחות במשך עשרים וחמש השנים האחרונות. ואם היא מחזיקה מעמד במקום-עבודתה, והמקום מחזיק מעמד איתה, הלא תבינו שהיא אינה אגוז רך... וכי ראיתם מימיכם אחות ראשית טובת-לב וטובת מראה? את המראה מאבדים, אם רוצים ואם לאו, את הלב הטוב – גם אותו מאבדים. ואם נשאר לב רחום וחנון, מחביאים אותו היטב-היטב מאחורי סינר-הלובן ואין משתמשים בו אלא לעת פיקוח נפש, וגם אז – בקמצנות יתרה. ובכן, דווקא בלה הנוקשה, שהכל שווים לפניה יותר מאשר לפני הבורא, בלה המהלכת במחלקה כמו "סארג'נט-מייג'ר" לכל דבר, חוץ משפם רב-מידות..., יצאה מכליה המעומלנים, כדי להיטיב עם איזה טיפוס מסכן, עולה חדש מאוד, עייף ויגע, ומבולבל. אותו איש בא להוציא את אשתו מבית החולים, והתרוצץ בין המחלקות השונות, עמוס טפסים ופתקים, ותעודות, ובשום אופן לא יכול היה להבין לשם מה כל הטפסים הללו, וכל הפקידים הללו, וכל השאלות הללו (כאילו מישהו מסוגל להבין זאת). עיניו האפורות ופניו האפורים שבעתיים היו עצובים ומעידים על הזנחה כמו הגינה שאני מטפחת. "אוף! הסדרים המבלבלים הללו," רגזה בלה בלבה, הושיבה את המסכן ליד אשתו החולה, לקחה את הניירות ובני-הניירות ונכדי-הניירות, ובמקום לאכול ארוחת-צהריים התחילה לנדוד מאשנב לאשנב, מפקיד לפקיד, וזה היה מבצע, האמינו לי! ואחרי תקופה רצינית חזרה כשכל האישורים עמה. זו פעם הראשונה הבינה, שיש הכרח להכניס שינויים בסדרי בית-החולים ושיש לעשות זאת מיד. כל הביורוקרטיה הזאת היא ללא נשוא, וגם מיותרת. נטל האיש את הניירות מידיה, ובקול תוכחה אמר לה: "כשאין לאדם קשרים, הוא לא יכול לסדר שום דבר. עוד בפולין סיפרו לי, שבלי פרוטקציה ובלי קשרי משפחה – אתה אבוד!" |