13.3.70
דו שיח עם שוטר
השבוע, ביום הראשון שבו, יום שנתברך בחמסין לוהט – נסעתי מירושלים לתל אביב. הכביש היה מלא במכוניות כמו תירס בשל בגרעינים. לא המכוניות נוסעות – הרחוב נוסע. ולך שב בתוך גרעין של תירס ונהג בזהירות, לפי כל כללי התנועה הנאותה.
אם אתה גרעין – הרי שהנך שלו. אילו בעיות יש לגרעין מלבד הצורך לנבוט? נה-נה. וכי אילו בעיות יש לאדם, אם יעצור לרגע ויחשוב עד הסוף – אילו בעיות יסוד יש לו מלבד החובה לנבוט?...
אבל בין הזמנים בהם נתונים בקלח ועד שנטמנים עוברות שנים אחדות, ובהן ימים של חמסין.
"אוף, חם."
"אתה מספר לי."
"ובמשרד הזה שלכם אין אפילו בועה של אוויר."
מיזוג אוויר. מיזוג אוויר על ישראל. אפילו חלון כבר אי אפשר לפתוח. וטרם הפעילו את הקירור. החימום עדיין פועל.
"שכך תחיה."
"שכך אחיה."
"אני מתפגרת עוד מעט. איש אחד, קראתי בעיתון, איש אחד מת מחום. אתמול. אם הבוס שלך לא יקבל אותי מיד, מה תעשה בגוויה שלי?"
"זו הבעיה שלו."
"אנשים קשים בישראל. אשה נחמדה הולכת ומתפגרת לנגד העיניים ואתה אומר שזו הבעיה שלו..."
לא כמו פעם שכל ישראל היו ערבים זה לזה.
*
את הבוס לא ראיתי. הוא חלה. הוציאו אותו על אלונקה. הבעיה שלו... נטלתי את גופי הושבתי אותו במכונית והריני דוהרת לתל אביב. לאט-לאט. ברחוב יפו פינת, מה שֵׁם קוראים לו לרחוב הזה, נדמה לי המלך ג'ורג' ירום הודו, עוצר אותי שוטר שטוף זיעה. עוצר בתנועה מלכותית של יד שמאלו. ופנקסו כבר פתוח וידו הימנית כבר רושמת. ואני יודעת כי רע. רק יכתוב אות בפנקס המהולל שלו וכבר אין לי מחילה. "כבר כתבתי" יאמר.
"כן, אדוני..." אני, במתק שפתיים. אל תמשיך לכתוב. קודם נשוחח.
"מה יש לנו לשוחח, מה? את נוסעת באמצע הכביש. צריכה היית לפנות שמאלה. אני רושם לך רפורט."
"אתה לא תעשה לי דבר כזה. אני מתל אביב."
"אז מה אם את מתל אביב."
"בתל אביב החמסין הוא יותר אנושי. זה אלף, ב) בתל אביב אם נוסעים באמצע הכביש מותר לנסוע ישר. לא מוכרחים לפנות שמאלה. בכלל, תל אביב אינה פונה שמאלה. בשום אופן."
"מה מעניין אותי מה שהולך בתל אביב. פה זו עבירת תנועה ואני רושם לך דו"ח."
"לא בא בחשבון. ולבד מזאת. אין שלט, אין שום שלט. וצד ימין תפוס על ידי אוטובוסים."
"יש שלט."
"אין."
"ואני אומר שיש."
"טוב – אז אם לא יהיה שלט לא תרשום לי דו"ח?"
*
הלכנו לראות. המכונית בצד ואנו צועדים במורד. ואין שלט. אבל יש סימון על הכביש! צועק השוטר.
לא ראיתי. ועוד. מאוחר מדי.
"בחייך. מה את מבלבלת לי את הראש. סעי כבר ודי. אני מפסיד רפורטים."
"זה לא כל כך פשוט. אני לא "אסע ודי" ותעשה לאחרים רפורטים."
"אז מה את רוצה."
– אני רוצה שלא תעשה לאנשים חפים מפשע רפורטים. כל ישראל ערבים זה לזה ואני נגד זו "הבעיה שלו". אני רוצה שתיגש למפקד שלך ותאמר לו שאתה לא תעמוד על אם-הדרך ותרשום רפורטים חינם. אתה אמנם רק שוטר והוא אמנם קצין, אבל מלבד זאת אתה בן אדם. בן חורין."
"מה אמרת?"
"בן חורין."
"תגידי עוד פעם..."
*
בינתיים נאסף סביבנו כל הרחוב. המכוניות צופרות, הנהגים מזיעים וקבוצת אזרחים מחוממת מתווכחת בלהט מתאים. אלה אומרים השוטר צודק. אלה אומרים היא צודקת. לא צריך לעשות רפורטים ככה סתם. עומד ותופש כמו עכביש. והשוטר הוא איש. בן חורין. ואילו אלה אומרים:
"בושה וחרפה. איך מדברים ככה אל שוטר. שמעתם באיזה שמות היא קוראה לו. מי בכלל מדבר ככה?"
סוף דבר:
הגיע למקום קצין. קבע שאין זו מלת עלבון. "זה בסדר" הוא אמר ולטף גבו של השוטר בלטיפת אחווה.
מילא, חמסין. אבל פעם אחרת שתזכרי. ועכשיו סעי. יאללה – בת חורין!
"תגיד עוד פעם..."