5.6.70
נחל עוז. תתרומם על קצות אצבעותיך ותראה את עזה. לא. היא אינה סימפטית, גם כיום. אבל היא עזה, היתה עוד הרבה פחות סימפטית בימים הנהדרים ההם של שקט ושלווה, בטרם היו לנו "שטחים". בטרם היינו "אימפריאליסטים". כמו שודדת ישבה על אם הדרך.

למידה רבה של גבורה ומסירות, של אהבת מולדת, של אמונה בעם הזה שלנו, היה זקוק היושב בנחל עוז. והלן זיידמן, צעירה מארה"ב. הגיעה לישראל כתיירת לפני שש שנים, התאהבה בארץ והחליטה לקשור את חייה עמה ועם עמה. ומאז שנת 65 היא חיה בקיבוץ נחל עוז. לפני שלוש שנים נישאה לחבר המשק, בני זיידמן, בנישואין אזרחיים במקסיקו. לאחר מכן התגיירה בבית הדין של הקהילה ליהדות מתקדמת, ובסיום תהליך הגיור, נישאה לפי הכללים המקובלים על היהדות הרפורמית בישראל.

אבל זאת אינה הוכחה, זו אינה תעודה של שייכות לעם ישראל. הרב ב.צ. נריה הביע את דעת הרוב במפד"ל, כשאמר: "הכרה בגיור רפורמי לא רק נוגדת את ההלכה, אלא יש בכך גם הכרה במוסד של רבנות חדש בישראל..." ועוד אמר: "בל ינפנף מישהו כלפינו במצב הביטחוני. פלישתם של גויים לתוך עמנו, אינה פחות מסוכנת מפלישת רוסים אל גבולנו..."

נסעתי לראיין את הלן זיידמן. בשיחה טלפונית שקדמה לנסיעתי – הודיעו לי בשמה שאין מה לבוא. היא אינה מוכנה לשוחח על הנושא עם איש, ובפרט לא עם עיתונאים. אין לה מה למסור. זה אינו עניין לעיתונות. זהו עניין אישי שלה. בעיה כאובה שלה. אינה מוכנה. בשום פנים ואופן. חשבתי – אולי בכל זאת. נסעתי לקיבוץ. שכן ומשם שלחתי שליחים שידברו. שיתווכו. ללא הועיל. הלן זיידמן בוחרת בשתיקה, כמו נשים רבות אחרות, אף הן חברות קיבוצים שבסביבה, החיות בינינו כבר עשרים שנה ויותר, ויש להן בנים בתעלה, בגולן – ועל תעודת הזהות שלהם כתוב: "בן אם נכריה..."