8.7.77
ישר מן החיים עצמם

היו רואים אותם זה בצד זו, צמודים זה לזו כזוג יונים בסיפור-אהבה. כך ראו אותם שנים רבות מאוד, תמיד באותה צמידות. ראו אותם באולמי תיאטרון, בבתי קולנוע, בקבלות פנים דיפלומטיות ואמנותיות ובקוקטייל-פארטיס של החברה הגבוהה – לוחצים ידיים, מחייכים חיוך של עניין, יוצרים סביבם קבוצה של ידידי-נפש-לשעה-קלה. בבקרים היו רואים אותם על שפת הים. חורף וקיץ על שפת הים. היא יושבת על כיסא נוח עם עיתון ביד ועיניים על הים, הוא שוחה רחוק-רחוק לתוך האופק.

כאשר ראשו נהפך לנקודה, במקום שם השמים פוגשים את הים, היתה רצה ל"תפר" שבין החול לים, מצמידה כפות ידיה לשפתיה, וזועקת בקולי קולות פולניים: "או-סקאר, או-סקאר, וראצאי קיחאניה!"

הנקודה השחורה לא נשמעה. עיני האישה שעל החוף התרוצצו מבוהלות בארובותיהן, רצו לפניה כסיירת לפני השריון, שטחו תחינתן לפני המציל. אנא. בעלי! בעלי שוחה שם. הוא לא שומע אותי. הוא לא יודע שהרחיק. הוא לא רואה. הוא עיוור. הא, אלי, הא, בוז'ה מוי! אנא!

גברת אוסקאר, הירגעי. כל יום אותו סיפור. בעלך יודע לשחות, אני אומר לך. הוא יודע למצוא דרכו בחזרה. הוא יודע בדיוק היכן הוא נמצא והיכן החוף. האמיני לי, שהוא יודע להסתדר. יש להם סימנים, לעיוורים האמיני לי, הם מסתדרים טוב יותר מאיתנו...

אבל כיוון שהנקודה השחורה שבאופק לא גדלה, וכיוון שהאישה החלה לבכות את נשמתה החוצה, עלה על החאסקה. מאי-שם הופיע גם נער, מציל-בנפש אין-כסף המצוי תמיד על החוף, והרי הם דוהרים על הגלים כשלוחים מקשת, להציל את בעלה.

כל יום היה עושה אוסקאר את דרכו חזרה מן האופק על החאסקה והיה מבטיח למציל, שאין די מילים בפיו להודות. שבאמת לא צריך היה לטרוח, היה אומר, ונהנה מאוד מן הטרמפ בחזרה. המציל לא אהב אותו. חובה אנושית היא לאהוב את בעלי המום, את הנכים, את מוכי-הגורל. אבל איפשהו לא הצליח לאסוף די אהדה, אפילו כדי חיבה. אולי משום ששריריו של העיוור היו תפוחים משלו. אולי משום שהיה יפה, תמיר, גאה, לא כפי שצריך להיות אדם שיש לרחם עליו. אולי משום שהיה מפונק בידי אשתו. אולי משום שהיה מקפיד בלבושו כטרזן, ולא פעם שמע אותו המציל מודיע לאשתו, ששוב לא ילבש את החולצה הזו, כיוון שהיא מתקמטת, אפילו היא תואמת את השורטס הסגולים.

לא רק שלא אהב אותו, הוא גם לא הרגיש את רגש האשם המפצה, ולא צל צלה של בושה, המתחייבת ממצבו של אדם שלם בגופו, בנוכחות נטול איברים. לא בושה ולא בטיח. ההיפך הוא הנכון.

וכמו המציל, כך גם האחרים. גם הידידים היו תוהים לא פעם, מפני מה כל הכימיה החייבת לפעול לפי חוקים ידועים וקבועים מראש מאבדת את כל נוסחאותיה בפגישה עם אוסקאר. אם עורר איזה רגש האיש העיוור, היה זה רגש קנאה.

*

לא העיוור – הזוג. הצמיחה הזו של האישה לתוך הגבר שלה, החזרה להיות צלע מצלעו. כשכל העולם מתנדנד על שתיים, עמד הזוג הזה איתן על ארבע. באחריות כפולה ומכופלת כלפי עצמה וכלפי הזולת. ארבע רגליים, ארבע ידיים, שני ראשים, שני לבבות וזוג עיניים אחד, שראה רק בשביל האיש. זוג עיניים נשיות לשירותו של גבר, המבחינות בצבעים ובני צבעים, בצורות וחלקיקים, בגדלות מתפרקת לפרטים זעירים. בוררות היו העיניים את הראוי לראייה והופכות את האור וצלו לקול. האישה הצמודה תמיד לאישה. כיונה מסיפור אהבה, היתה מלקטת כל פרט ומתרגמת לשפת המילים והגיעה למידה כזו של דיוק באבחנה ובמסירה, עד שלא נעלם מעיניו גרגר חול, נמלה קטנה שצבעה אחר, שיער שזור חוט-כסף אחד בראשה של ידידה...

אנא, נסו ללחוש לעצמכם במדויק את מה שרואות עיניכם. זיכרו, שרק מה שנאמר – נראה. עשו זאת במשך שתי דקות בלבד. ואולי תוכלו לאמוד כלשהו את מיליוני המילים והמושגים, את התרגום הסימולטאני של החיים, שהחלק הנשי היה משגר לחלק הגברי בבני הזוג הצמודים.

לא תימה, אפוא, שהאיש היה לסופר. לעת ערבית, אחרי תה של חמש, היה יושב מול אשתו ומכתיב לה את מיליוני המילים שלחשה על אוזנו, בתאווה לדיוק בפרטים של הנראים ולא רואים.

אחרי כן היתה האישה מדפיסה את מה שהכתיב הבעל, במחיקה שלמה של עצמה, בנאמנות ונכנעות של כלב מוביל-את-אדונו. אחרי כן היתה קוראה לפניו את אשר שיחזר מדבריה, והוא היה מתכעס לא פעם על ששינתה מניסוחו ולו פסיק.

כך כתב שנים רבות.

ואילו אשתו, שלאחר שהדפיסה הלכה למערכות עיתונים, למכור ולגבות, למו"לים, לשכנע – ראתה נחת בחייהם. אישה מוגנת ומכובדת בזכות הבעל. "בעלי הוא סופר ידוע" – היתה אומרת לעצמה ולזולת, ודוק של דמעה מצעיף עיניה בגאווה על האושר והכבוד שנפל בחלקה.

*

יום אחד חל מהפך בחייהם. היה יום שמש של חורף בשווייץ כשעלו לאנגלברג, סינוור אותה האור. חבשה משקפי-שמש כהים, כמו שנהג להרכיב הבעל. רכבת ההרים נתקעה ואוסקאר חזר ורגן, שלא היו צריכים ללכת לאנגלברג. שזה בשביל ילדים ורצי-סקי מתחילים. מה הם אלף מטר גובה, ועוד אלף מטר גלישה. הוא רוצה לצרמאט.

היא לא אמרה לו מה עובר עליה בשעה שהוא גולש שם לתהומות. אולי כשאין רואים, מרגישים רק את הרוח על הפנים, רק את העונג שבמהירות, את הכנפיים הצומחות לפתע, את הקלות שבביטול משקלו של הגוף, בביטול כוח-המשיכה של האדמה המציאותית.

עד שיתקנו את הרכבל, נלך ללונה-פארק. הביאו לונה-פארק עם גלגל ענק. נעלה עליו, אוסקאר.

וכיון שהיו שם למעלה, וכיוון שרצתה להפיס דעתו, היטיבה בתיאור הנראה כפי שלא היטיבה מימיה, עד שהפסיק אותו בקריאה גדולה של תגלית. סוניה, קרא, סוניצ'קה, אני רוצה לצייר את זה. הפסיקי את הגלגל, אני רוצה לרדת ולצייר; לא הגלגל סובב, העולם סובב. אני רואה את זה בבהירות. החיים סובבים באדום, מסביב ירוק וצהוב ושחור חום. רשמי, שנזכור: בד, שני מטר על שני מטר וחצי. הבד מרוח בצבע שחור. גרונט. עכשיו לעבור עליו עם חום. למעלה, כמעט "בשמים", כמו שאומרים, מעגל של אש. צהוב ואדום וסביב זיפים בזהב, כעין פתיתים. והכל מצויר בכיוון אחד. שתהיה הרגשה שזה מסתובב. הזיפים יורדים למטה, בשורה סובבת. מקרוב יבחינו, שאלה הם בתים. בתים בכל הכיוונים. עם גגות למטה, למעלה, לצדדים. יותר קרוב לשולי הבד חלקי גוף, רגליים, ראשים, זרועות, תינוקות, גולגלות. זיפי הזהב ייהפכו לשחור ולבן וחום וצהוב. קלאסי, רמברנדטי, מעוטר כמו בול. מתחתיו חתימה או-סקאר. הצייר העיוור.

* * *

שמעת על אמנות קונספטואלית? פסלים יכולים להזמין את יצירותיהם בטלפון? כך וכך מטר צינור, של כך וכך צול. צבע אותו אדום! הלחם אליו בפינה הימנית מסמר של חצי מטר, ובאמצע צינור צר של - - - כמה אתה מייעץ? חה, חה! נזמין בחור שיודע לצייר היטב, ניתן לו הוראות מה לעשות, והוא יעשה. אני אחתום. נזמין שניים, נזמין שלושה.

אותו יום לא גלש אוסקאר מן הפיסגה המושלגת. אותו יום התחילה עלייתו לפיסגת הקריירה שלו ושמו נחרת באותיות-אש והיה למושג באמנות המשוחררת מכל מגבלות, כי רוחו של אדם הוא האמנות הצרופה. יחי הצייר העיוור – או-סקאר.

מצאו תלמידים מוכשרים מבית ספר לאמנות והללו היו מציירים כפי שציווה אוסקאר ומביאים את החלקים לבית. האישה יושבת, בוחנת, קובעת אם טוב ואם רע. אחרי כן מדביקה על הבד, לפי הוראותיו. נגמרה מלאכת הקולאז', נוטלים לכה שקופה לציפוי. ועוד שכבה, ועוד שכבה. לאט, בתשומת לב. בדייקנות. בפינה - תצלום צבעוני זעיר של היוצר. מדביקים אותו. מוסיפים שכבת לכה שקופה בגוון חום, עתים בגוון אפור, הכל לפי רצונו. ואז, כשעדיין הלכה רכה, מובילה האישה את ידי בעלה לפינה מתחת לדיוקנו, והוא כותב-חורט את שמו: או-סקאר. באנגלית. והיא מוסיפה בעברית: "הצייר העיוור".

*

אי-שם בין הזמנים נולדו לזוג גם שלושה בנים. אבל גם הבנים כמו היו קיימים רק כדי לשרת את אביהם העיוור. הכל סובב סביב אותו איש. מאז היה גם לצייר, עבדו אותו כעבוד אל. נחטא לאמת אם נאמר, שחלקה של משפחה זו נגרע מחלקן של משפחות אחרות. ההיפך הוא הנכון. פה עבדו את הבעל ואת האב בגאווה גלויה. האם הוא הצליח לעורר את היחסים הזה אליו, ואולי יצרה את האווירה האישה? אל נשכח, שמימים ימימה הצלחתו של הבעל-האב היא הצלחת המשפחה כולה. אנחנו כתבנו, אנחנו ציירנו, אנחנו מכרנו, אנחנו זכינו בפרס, אנחנו נוסעים לחו"ל, אנחנו מציגים במוזיאון...

ואז, יום בהיר אחד, האישה אינה מביאה את הקפה-של-בוקר. ולא עוד אלא שגם אינה קמה לעשות כן אחר שביקש, גם לא אחר שדרש וגער. וכל כך היה עסוק בכעסו, עד שירד מן המיטה והלך להכין לעצמו את הקפה ולהוציא את העיתון מן התיבה. יעשה מהפכה במטבח – אז היא כבר תדע בפעם הבאה.

לא עשה כל מהפכה. הכל סדור וקבוע בביתו. הנה הגפרורים, הנה הגז. מילא קומקום במים. הכין את קנקן הקפה, ואיזה רוך שטפו על חייו הסדורים, על אשת חיקו, על העזר כנגדו. העיר את הילדים והחליט בו במקום, שהיום אמא עצלה, שתתפנק לה. גם לה מגיעה מנוחה. 

מה כל הרוך הפתאומי הזה? – רצה קטן הבנים לאמור, אחר שהאב סגר רכות את הדלת המובילה לחדר-השינה וציווה עליהם להלך בגרביים, אמא שלהם אף פעם לא ידעה פינוק. כמו חייל היתה ניעורה וכמו סמל היתה מעירה. אף פעם לא רטנה.

בצהריים חיבר חזרה את הטלפון שניתק והלך להעירה, כיוון שהרעב הציק לו ועוד מעט ישובו הבנים ויש להכין גם להם ארוחת צהריים. החליט להעירה בנשיקה. כבר מזמן לא אסף אותה בין זרועותיו כאסוף גבר אישה. נשואים כבר כל כך הרבה שנים, צמודים תמיד יחד, היא כבר צלע מצלעו, כמו שאומרים, היא רואה בשבילו, כותבת בשבילו, מציירת בשבילו, נושמת בשבילו. אם ישק לה, כאילו נשק לעצמו.

סוניצ'קה יקירתי, בעלך רעב, - לחש על אזנה ונשק את התנוך, ובטרם תפש למה, עמד וזעק בכל גרונו עד שניחר.

*

אז יש שכר לפועל? אז יש אלוהים בשמיים?! סופר, צייר, בנים, בית, משפחה, מעמד, רווחה, נחת, גבר, הצלחה, עתיד, יצירה... שלום לכם. שלום לכם לנצח. אם היתה צדקת בעולם, היתה זאת היא. אם הבנים, עקרת הבית, רעייה נאמנה שכל כבודה פנימה. אשת חיל. לקח אותה אלוהים, ומה יהיה עליהם?

יש ידידים. יעזרו בהתחלה, אחרי כן יתעייפו. והוא יישב בבית לבדו. הילדים קטנים, ומי יטפל בהם? וכאשר יגדלו, ילכו ממנו גם הם. הוי, אלוהים גדול בשמיים. למה אינך יורד לפעמים לראות מעשיך עלי אדמות...

כך בערך דיברו הידידים והמכרים והמעריצים בינם לבינם והלכו לשבת עמו ב"שבעה" שלו. הלכה שם חינגת שכול במלוא הטקס. הבית היה מלא אורחים וידידים ומכרים ושכנים. ישבו והתלחשו. ואילו האלמן, שרוע על שטיח, נשען על כרית; מרכיב את משקפיו הכהים, שובר את השתיקה באנחה שוברת לבבות. סוניצ'קה, סלונצה מויה. הוי, סוניצ'קה.

אחר יומיים של אבל כוסו פניו בזיפי זקן, בדגם פלפל-מלח של אריגים אנגליים משובחים. מתחת ל"תבלינים" החווירו פניו, השזופות בשמש אלפים, בכתמי אבל הלבינו. שבועיים מאז חזרו מסקי-החורף. כן, מאנגלברג. עתה תמיד באנגלברג, שם נגלתה לו דרכו האמנותית. היא ישבה, מסונוורת-אור במשקפיים כהים, כחבילת בגדים צבעונית ישבה, והוא גלש אליה מן ההר. נרכנה, הסירה מעליו את המגלשיים, וידיה בירכוהו על שובו. ידיים שתמיד רעדו מפחד גבהים, מפחד שאישה ימעד ותאבד אותו לעד. איזה כוחות שאב מפחדה. איך לא פירפר לבו אף פעם למענה, למען שלומה... איך, איך לא ידע, שכל חייו צפונים באותה חבילת בגדים צבעונית היושבת למרגלות ההר ומצפה לו.

מישהי הביאה שתייה לאיש, ליתומים. כיבדו גם את האחרים. מישהי אחרת הביאה עוגות. מישהי סנדוויצ'ים. כמו באיזו פאנטומימה התנהלו העניינים. האלמן הרים ראש משתומם. אבוד. לא היה מי שילחש על אוזנו את המתרחש. 

הבית מלא נשים. תבורכנה. הגברים יושבים כבולי-עץ. כאסורים בתוך בגדיהם, סוהרים של עצמם. הנשים בוכות, מנחמות, מביאות אוכל, מבינות ללב, נאנחות, ריחניות. געגועים עצומים יורדים על האלמן. עריריות, מאיימת בציפורני כאב, כבר יושבת בלבו ומקוננת. אבוי לך, אוסקאר. אבוי לך ולחייך האומללים.

אם היה צריך ללכת מישהו, אם חייב היית לקחת, למה לא לקחת אותי, אלוהים? – לחש אוסקאר והנשים בוכות במקהלה.

חושך לי בפעם הראשונה בחיי. אתם אפילו לא מבינים מה זה לראות באמצעות עיניים לא לך. אתם אפילו לא יודעים מה זה ללמד את הזולת לראות בשבילך. צריך בשביל זה סגולות נפש נדירות של ביטול עצמי מוחלט, של הזדהות עם השני, של אהבה מעבר להיגיון, כדי להשתעבד מתוך אהבה. היא כל כך היטיבה לעשות עמי, עד ששכחתי שהיו אלה עיניה ולא עיני, שהיו אלה ידיה שכתבו, שציירו, ולא ידי, עד שאפילו לא אמרתי לה תודה. ועכשיו מאוחר, מאוחר. 

*

ביום הרביעי ל"שבעה" באה לבקר-לנחם זמרת, שאשתו אהבה את זמרתה. שמעו אותה בקזינו, והאישה נטלה גלויה ושיגרה ל"קול ישראל". הוא אמר לה, שהיא מטורפת. עכשיו באה אותה זמרת, עטופה בעננה של בושם, השולח דיגדוגים לאורך חוט השידרה שלו. מי בא, שאל בכניסתה.

אינך מכיר אותי. אני שולמית השומרונית. אשתך כתבה לי גלויה נחמדה. לא הייתי בארץ, קיבלתי אותה רק השבוע... אני כל כך מצטערת.

הוא נאנח. היא התכופפה, וכיוון שלא ידעה מה תעשה, כי כולם כמו הפסיקו לנשום והקשיבו רק לה, רכנה ונשקה למצחו.

חטף את שתי ידיה. נתייפח.

לא ידעה בדיוק את מנהגי הפולנים. ישבה במקום שפונה לכבודה, לידו. היה שקט. הוא הריח את ריח הבושם שלה, את ריח עורה. 

כשהלכה קם גם הוא וליווה אותה לדלת. בכניסה הקטנה, מקום שם תלויים המעילים, נטלה את מעילה. הוציא אותו מידיה, ליטף את עורו.

ז'יוואגו? – שאל.

ז'יוואגו, ענתה.

בצבע חום?

בצבע חום. איך ידעת?

כי בדיוק כזה קניתי לאשתי, אמר בשעה שהלביש אותה במעילה. וכיוון שהמעיל עטף אותה כל-כולה, עטף את המעיל בידיו ובכה לתוכו, כאילו היה המעיל עוטף את אשתו.

*

למחרת היום, עם שחר, צילצל אליה. נאנח. אחרי האנחה בא וידוי. "איני מוצא לעצמי מקום. אני רוצה לדבר אליך. החיים קצרים," אמר לה, "הכימיה עובדת. הוא אינו יכול להיות שרוי בלי עיניים – והיא עיניו. בעיניה בחר להיות לו עיניים. אנא, בואי."

בצהריים צילצל שוב. דיבר על פרחים. על מראות נוף. על קולה שיפה הוא וחייב להיות שייך ליפהפיה. שהוא יודע כיצד נראות פניה. אבל עוד יותר יודע כיצד נראית נפשה. הוא מתגעגע. הוא אהב את אשתו עד טירוף. כאהוב אם ואחות. אבל אהבת גבר כבר לא ידע מזמן. הגבר ניעור בו, הוא יתן לה את חייו, חיי מלכה יתן לה.

בערב צילצל שוב. וכך גם בלילה, וכך גם באמצע הלילה. וכך עד סוף ימי ה"שבעה". ביום השמיני הוציא ממנה הבטחה, שתבוא לראותו ולוא אך לרבע שעה. לרבע שעה קטנה. אל לה לפחוד, שהרי עיוור הוא. רק תשמע. לא תרצה לשמוע – רק תשב ושניהם ינשמו אותו אוויר. מה אכפת לה? הוא גם כתב שיר לכבודה, והוא חוזר ומשנן אותו וחובה להעלותו בכתב. אם לא תבוא, השיר יאבד. תוכל לחבר לו מנגינה. שיר כזה עוד לא היה. שירו של עיוור ליופייה.

מכאן לכאן, הלכה לשם. בוקר, כפי שרצה, הילדים עדיין בבית, שבת, ובכלל. ממה היא חוששת? לאבד שעת-בדידות מחורבנת של הנשים המצליחניות...

הילדים כיבדו אותה בשתייה ופירות, ערכו על מפיות מרוקמות מעשי ידי האם, ונסתלקו. אמר לה לשבת מולו. אינו יודע במה להתחיל. שלא ככל האדם הוא. שמוחו קודח. שזקוק הוא לאור עיני אישה. שלא תאמר לו – כבר? הרי רק עכשיו קמת מלבכותה... היא, אשתו, שלחה אותה אליו. האם לא הבחינה בכך? האם לא הרגישה בלשד עצמותיה, שהיא יעודה לו? אפילו כוס תה אינו מסוגל למזוג לעצמו. אנא, היי טובה אלי, לחש ובכה לתוך ידיה. גם את הבית לא יהיה מסוגל לצאת. לבדו לא יוכל לעבור את המפתן. לחצות את הכביש לא כל שכן לברור לעצמו בגד.

מה עושים עיוורים אחרים?

את אינך יודעת...

לוקחים כלב. כלב שיודע להיות עיניים.

הו, לא, לעולם לא! כלב הוא סוף-פסוק. אסור לעיוור להיות עצמאי. זהו סופו. ואני אינני עיוור. אני מסוגל לראות בעיניה של רעייתי. הו, היי לי רעייה!

היא קמה. הוא קם אחריה. 

אנא, אני מבקשת ממך!

עד שנשתחררה מבין זרועותיו, ידעה את שפתיו על פניה, על צווארה, ידיו קדחו להגיע למקומות אחרים, אלא שהיה חורף, והיה קר בבית, והיא לא הסירה את מעיל הז'יוואגו שלה.

"הורידי את המעיל," פקד.

עמדה להסירו, כשלפתע תפשה את התמונה המוזרה הזו של עשיית רצונו של אדם זר. שלום, אני הולכת. במרוצה התהפכו כיסאות, מעדה ליד שולחן קטן שהופיע מאי-שם ונפלה לכל אורכה. קמה והמשיכה במנוסה, ואינה מוצאת את רגליה ואת ידיה. הכל חשוך, הכל במהפכה, והוא מצוי בכל מקום, אימתני ותובע.

צריך להזעיק עזרה, מטורף אחד. לכודה היא אצל מטורף עיוור באין מיפלט. ואז גילתה, שכל מה שעליה לעשות למעשה הוא – לפקוח את העיניים. פשוטו כמשמעו – לפקוח את העיניים ולגשת אל הדלת. לסובב את הידית ולצאת לרחוב. היא גילתה, שאת כל הבריחה ממנו עשתה בעיניים עצומות. כאילו איזה חוק עליון ציווה עליה את כללי המשחק ההוגן, את ה"פייר פליי", את שוויון התנאים והאמצעים.

*

אחרי-כן שתו תה במטבח. הוא מזג תה והגיש עוגיות טעויות וחמות, מעשי ידי אשתו. מצא את העוגיות הקפואות של אשתו ז"ל ושם אותן בתנור הלוהט – למען העתידה. 

הם עדיין שותים תה יחד. הוא כבר לא עוסק בציור – עכשיו הוא קומפוזיטור.