13.7.61
המין היפה יאבד, בימים אלה, אחת משלוש נציגותיו בקורפוס הדיפלומטי. הגברת אודת קארוואלה-דה סוזה, שגרירת ברזיל בישראל, עוזבת השבוע את ארצנו בדרכה לקוסטה-ריקה, מקום כהונתה החדש.

הדיפלומטית הוותיקה, שהתחילה את הקריירה שלה לפני למעלה מחמישים שנה, בהיותה בת... שנה, אומרת בגלוי שצר לה לעזוב את ישראל. השנתיים ששהתה עמנו, היו שנתיים טובות לפיתוח הקשרים בין שתי המדינות ותוכניות רבות, בהן התחילה, נמצאות עדיין בשלב העשייה. היא היתה רוצה לראות את פירותיהן. אך מה לעשות? שגריר, למרות מעמדו הרם, הוא כאותו כלי של שחמט. ולא חשוב אם זה חייל פשוט, "רץ" או אפילו "מלך". הוא אינו מביע דעה ביחס למקומו על הלוח. מזיזים אותו כטוב בעיני המזיזים. ככה זה. והיא גם אוהבת את הארץ, התקשרה לאנשים, לנוף, לשכנים הרמת גנים ששיתפו אותה בחגיהם, בשמחות ובעצבנות. היא מלאת התפעלות מן הפיתוח החקלאי, מתנופת הבניה, מן הפעילות התרבותית...

ומה אינו מוצא חן?

"הכל יפה, הכל יפה" – הבטיחה היא – "אלא..."

משאנו מעודדים תשובה וגם מבטיחים שכאשר הכל יפה ובלי דופי, מתחילים לפקפק ביופי... היא צוחקת ומודה, שהימים הראשונים לבואה, אותם ימי בדק-הבית, עם נגרים, שרברבים, רפדים ודומיהם, מעבירים צמרמורת בגופה עד היום הזה.

מסתבר שלא רק מדינות אפריקה הצעירות מעוניינות בעזרה טכנית מישראל. ברזיל הוותיקה מעוניינת מאוד במומחים שלנו ובייחוד בחקלאים לסוגיהם: אגרונומים, מהנדסי מים, השקאה, שימור קרקע וכד'.

"לאחר טיפול די ממושך" – מספרת השגרירה – "אף הצלחתי להשיג מומחים אחדים אשר כבר יצאו לברזיל, מטעם ממשלת ישראל. בימים אלה הודיע לי נשיא ברזיל, שבנוסף למומחים מישראל, הוא מעוניין בהשתלמות סטודנטים ברזילאים בישראל, במקצועות החקלאיים. שמכם, ככובשי שממה וחקלאים, הולך לפניכם.

"כצעד ראשון, לחילופי סטודנטים, הועמדו לרשות ישראל שלוש סטיפנדיות לסטודנטים ישראליים שירצו ללמוד בברזיל."

השגרירה סבורה, שהעזרה הטכנית שישראל מגישה למדינות אפריקה ואסיה היא פעולה נהדרת, הן במובן האנושי והן במובן הפוליטי. כן, היא יודעת שהפעולה הזו עולה למדינה בהון תועפות והיא קראה בעתונות שלנו שחוגים מסוימים מסתייגים ממנה ומצביעים על האכזבה מעמדת מדינות מסוימות בזירה הבינלאומית. ובכל זאת, עזרה מסוג זה של הפיכת שממה לקרקע מניבה, תכנון להעלאת רמת חייו של עובד אדמה פרימיטיבי, אינה נשכחת, זהו חריש עמוק. זוהי עזרה אנושית מאדם לאדם. זהו קול שיעורר הד.

אמרנו קודם, שהגברת דה סוזה התחילה את הקריירה הדיפלומטית שלה בגיל שנה. אנו מקווים שמשפט זה לא יובן פשוטו כמשמעו. אביה של הגברת דה סוזה היה דיפלומט בעת שנולדה הבת-שלושים וחמש שנים היא ליוותה אותו בשירותו ברוב בירות אירופה. אחר כך היתה למזכירתו ומשנת 1935 החלה היא עצמה לעבוד כדיפלומט (אגב, היא בדרגה הגבוהה ביותר בין נשי ברזיל המשרתות בשירות החוץ) והאב ליווה אותה.

הוא בא אתה גם לישראל, אלא שכאן חלה וכאן הלך לעולמו בשיבה טובה. אך האב חסר לה מאוד והיא מתאבלת עליו. וזוהי אולי סיבת הסיבות המקשה עליה את הפרידה מישראל. קשה לה לעזוב את הבית שבין כתליו בילה אביה הנאהב את ימיו היפים האחרונים. יקר לה הגן המטופח, ש"ברזיל" כתובה עליו בירק חי על הדשא. צר לעזוב את השכונה על בתיה הקטנים ותושביה הלבביים, על השבילים בהם טייל, הילדים אותם אהב, הילדים שהיו באים לבלות את שעת הדמדומים עם הג'נטלמן הזקן.

"העולם הוא קטן" – היא אומרת ספק לנו ספק לעצמה – "ודאי עוד נתראה. ודאי עוד אבוא הנה ו-

נא לבקר אצלי בקוסטה-ריקה."