"גאנדי מקליפורניה"

4.3.66
לעולם אין לדעת מנין תצא הבשורה.

הנה האקלים של דיזנגוף. נערי שעשועים, מזללות, נפקניות קטנות, לילות מפהקים לתוך בקרים עייפים, צמידי זהב על ידיים גבריות. בטלה. עשן. ריקנות.

ופתאום – מבליח חלום. חלום הרפתקני, רומנטי, נאיבי, יפה.

הרפתקה-של-חלום. על שלום.

*

הכל צמח מתוך מתיחה, יש לשער. מתיחה חברית בין לגימה של כוסית ויסקי ואספרסו ונגיסה מפשטידת לימון, וסתם פרסומת לבית קפה בו נפגשות חתיכות עם גברברים שבאופנה.

אמרו לו: "אייבי, אתה הולך לכנסת."

למה לא. וכי האחרים, אלה שהלכו, טובים ממך, נבונים ממך – כולם?...

אמרו לו: "צריך לחפש לך סיסמה, משהו מיוחד."

וחיפשו וחיפשו – ומצאו: טיסת יחיד לניהול משא ומתן ישיר עם נאצר. פנים אל פנים. אייבי נתן – וגמאל עבדול נאצר.

*

המטוס עמד על מגרש ריק בלב תל אביב. באו והסתכלו בו. במטוס, בכרזה ובזה שכתב את הכרזה. וצחקו ציחקוק לעגני. ואלה ש"חיברו" את כל העסק – גם הם עמדו וצחקו בעווית.

איש לא קיבל דבריו והכרזותיו ברצינות. אייבי נתן היה הקריקטורה ההיתולית שליוותה בחיוך מסע בחירות כבד, מנופח ועכור.

ומאז, כמו דיבוק רע דבק בכל האנשים שהכירוהו ולא הכירוהו. היו נכנסים לבית הקפה שלו, קונים "קציצה על אש", או ספל קפה בחצי לירה, ואת הזכות להתל, ולשאול שאלה קטנה, דוקרנית:

"נו, אייבי – מתי אצת טס למצרים?"

*

לעולם אין לדעת מניין תצא הבשורה. אותם אלפי אנשים משועממים, ובתוכם כמה וכמה מחבריו הלעגניים, היו פתיל ההצתה, חומר הדלק – ממנו ינק אייבי, שבלעדיו לא יכול עוד.

וכך בוקר אחד ניתק מטוסו הזעיר מעל אדמת החופש ובטרם צהריים נחת מרצונו על אדמת האויב.

ובעודו מובל לצעדת המעצר, ובלבו ביעותי הבלתי נודע – כבר נפתחו מחדש במדינתו ישראל, אשפתות החִצים המורעלים. ורוחו של החוק הישראלי קצרה מלהמתין אפילו לבשורת השלום משם, לידיעה כי שלום לאחד אזרח ישראלי תם ונועז, שטמן ידו בכפו, כי היה לו חלום.

ומקצת מן החלום הזה דבק גם בנו, אם גם מצאנו לו מוצא בחרדה לגורל נושאו. כולנו היינו חרדים לו, כולנו היינו אסירי תודה לגיבור הקטן, שביטא כיסופיהם של מאות אלפים בהגשמת חלומו הקיצוני.

*

הציניקנים הנפוחים, והצדקונים וכל החשובים-בעיני-עצמם, שהזילו דמעות בהתפרסם הידיעה הכוזבת על התרסקותו הטראגית – שאבו משנה-עידוד משהוברר כי... עודו בחיים. ושוב הופרחו אמרות השפר השנונות על אודות גאון-הפרסומת, שהכניס את עצמו ואת מסעדתו אל... דפי ההיסטוריה.

פרסומת? – יחסי ציבור? – אולי. אבל – לא רק זה. כי לעולם אין לדעת מניין תצא הבשורה ומי יינגע באותו נגיף של שיגעון נפלא ויהלך בתוכנו כאחוז דיבוק, כמדדה ב"טראנס", עם "אידיאה-פיקס" שביעבעה מכל יישותו האכזוטית.

הקריאה המופשטת לשלום – מול אוזניים טחות משמוע ולשונות מלגלגות. האמונה מעל לכל חשיבה צלולה, מעבר לכל הגיון – אמונתו העיוורת, אולי המיסטית של יליד הודו זה, "גאנדי מקליפורניה", עם כנפי הטייס של חיל האוויר הישראלי על חזהו ומילה ישראלית אחת צורבת את שפתיו: "שלום".

*

לעולם אין לדעת מניין תצא הבשורה. ואנשי המוסר, בעלי העקרונות בתוכנו, אולי ינידו ראש, במעין צער סמוי ומשהו מתחסד, כי אולי ירגישו שאותה עליונות נשמטה מבין אצבעותיהם. כי היתה זו הטיסה ששינתה דפוסי השקפה.

שניתצה מוסכמות, כי שוב אי אפשר עוד לדבר בשם המוסר כ"מונופול ישראל" ולייחס עקרונות אנושיים לקדמתו בלבד.

נאצר נשאר – האויב. הוא מוסיף לאסור מלחמת-מלל על ישראל, ושופריו תוקעים את תרועת ההשמדה. ואפילו ידה הזעירה של סנונית שלום תמימה, סנונית ושמה "אייבי" – מושבת ריקם. אך – וה"אך" הזה הוא הלקח הגדול, האמיתי מאותה תורת-מדרכות, מאותה מהתלה טראגית – אולי, שהצמיחה יעד ומעש בלב יחיד. כי נאצר אמנם הצמיח את משק כנפיה של סנונית השלום הפרטיזנית - - - אך לא מרט אף אחת מנוצותיה...

הוא דחה אותה מעל אדמתו, אך, ליווה אותה כפי שהיה נוהג ג'נטלמן אמיתי באורחת בלתי-קרואה, עד למפתן ביתה.

*

נפל דבר. שוב אין להחזיר לאחור את גלגל האיבה; אייבי עשה זאת.