8.12.61
"מי ימלל גבורות ישראל..." כולם שרו בהתלהבות עצומה. כולם הסכימו כי אין עוד כחג החנוכה להפעיל רוממות-הרוח, וזקיפת ראש. העם היהודי יודע כל כך מעט ימי חג של שמחה. כמו מאזוכיסט מושבע, אינו שוכח את הטיפה המרה באמת ואת הדמעה המלוחה. "אח, חנוכה, חנוכה..." נאנחו הכל והחלו להעלות זכרונות גבורה פרטיים משלהם ומשל חבריהם.

"רגע – אמרה ניצה השמנה – גם אני רוצה להיכנס לרשימת גיבורי ישראל האלמוניים" – אמרה ותקעה עיניה בידיה העדינות.

כולם פרצו בצחוק. ניצה השמנה וגבורה! ניצה, שציפורניה מאודמות מאוד, שתסרוקתה מרקיעה אל-על, שעקביה הגבוהים נתפסים תמיד בין מרצפות-הרחוב, ששמלותיה והגופיות ועיניה מוכחלות... חה, חה, חה!

"צחוק בצד," אמרה ניצה ועיניה הרצינו:

זה היה ככה. כלומר, זה היה מזמן. באותם הימים עוד לבשתי מכנסיים קצרים ורגלי היו רזות, לעורפי צמה כבדה וחולצותי מרוקמות באדום. גם הרעיונות שבמוחי – צבעם היה אדום. גם את הדגל הכחול-לבן קישטתי באדום. אם כי התכלת, ידו היתה על העליונה. היו לי המון אידיאלים.

יום אחד קיבלתי פתק דחוף שהיה עלי להעבירו בלי כל דיחוי לרחוב הירקון מס' 2. ובכן, ניטלתי את נשקי, זוג אופניים, ואני טסה אל אותו מספר זדוני, שהוא סוף תל אביב, ומאחוריו מגדל המסגד המאיים על עירנו בכדורי צלפים. בדרך שיננתי לעצמי את הוראות מפקד "הקשר":

"הפתק שבידיך, חיי אנשים תלויים בו. הוא חייב להגיע לתעודתו בכל מחיר, אך אסור שייפול בידי הבריטים. באין ברירה בולעים אותו..."

הגעתי בשלום למחוז-חפצי וזה לקח את הפתק מידי, קרא בו בכובד ראש ופסק: "את נשארת כאן ועוזרת לי להעביר נשק!"

הבחור נכנס לחדר השני, ארז מה שארז בחבילה גדולה, עלה על אופנוע מרעיש עולמות, ואני וחבילתי יושבים מאחוריו.

"ישבת כבר על אופנוע?"

"בטח!" השבתי וברכי רועדות. מעולם לא היתה לי הזכות. בעליות נדמה לי, שהאופנוע לא יוכל לעליה ויתדרדר לאחור; במורדות חשכו עיני. לחצתי אל גופי את החבילה הגורלית בידי האחת, בשתי ידי, והבתים שמשני צדי הרחוב עטים עלי.

"שאמא שלי רק לא תראה אותי. אבוי אם תראה" – הבת הצעירה צריכה להיות בבית הספר והנה היא מתרוצצת עם בחורים על אופנועים. עוד זה חסר לי!

"תיסע בדרך אחרת" – לחשתי לגבו של מרכיבי. אך הוא לא שמע.

ביתי חלף, גם בניין בית הספר – ועדיין אנו רוכבים אל הנעלם הגדול, והכל עובר בשלום, הבתים שוב אינם מאיימים כך והעליות – עולים אותן, והחבילה שבידי אינה בוערת, ואני כבר יודעת לשבת מבלי שברכי תרעדנה. ואין לי עוד צורך להחזיק בידית, אפילו בעת עקיפה של מכונית אחרת, והרוח טופחת על פני ונעים לי כל כך. אני עוצמת את עיני ומתמסרת לרוח העזה. "טיפחי עוד, עוד..." סיבוב חד ו – – – האופנוע נעלם על רכבו ואני מוצאת את עצמי ברחוב נחלת בנימין, שרועה על הכביש הסואן, כאב חד בעורפי ו"כוכבים" בעיני בבוקרו של יום.

"אל אלוהים, החבילה!" – אני ממששת אותה בידי, עטיפתה נקרעה. כדורים קרים וחלקים של רובים נושרים ממנה. כדורים חיים! חולפת מחשבה מאיימת. וכבר לא אכפת לי פחד הבריטים, ולא פחד אמא שבתה מתרוצצת על אופנוע. פחד אחד מצווה להציל לא את עצמי אלא אותם, את כל האנשים המהלכים פה ברחוב, את כל האנשים היושבים בבתים הסמוכים, את הילדים המשחקים בג'ולים והילדות המקפצות ב"קלאס".

אני אוספת את הכדורים שנתפזרו ומקרבת אותם אלי. ובעוד דמעות חמות וטובות של אהבת עמי ואהבת אנוש, נושרות מכל יישותי, אני נפרדת מחיי הצעירים, מכסה את החבילה הנוראה בגופי ומחכה להתפוצץ ביחד אתה. כולם, כולם יחיו ויראו את השמש ואת הכוכבים ורק אני הקטנה לא אהיה עוד.

"טמבל." מה את שוכבת פה כמו תרנגולת דוגרת על ביצים" – אמר קול צעיר וידיים זריזות וחזקות הרימו אותי ואספו חבילתי ופקדו: "מהר, ברחי מכאן."

והוא לא ידע, ואיש לא ידע, על מעשה הגבורה שלו.