8.6.73
מה שם קוראים ליישוב הזה שבדרך לירושלים שבו חייבים לנסוע 60 קמ"ש, אחרת מקבלים דו"ח?
אתם יודעים כבר – אותו קטע בו מוציאים לאדם הישראלי הממוכן את נשמתו. אתה טס בכביש היפה לירושלים במהירות 100 קמ"ש ולפתע סטופ. על גחונך תזחל. ומאחורי הגבעה אורבת עינו החדה של שוטר תנועה, השמח לאיד, והפנקס פתוח והיד רושמת.
כיום יש עוד סימנים לאותו יישוב. סימנים עם ריח וטעם. זהו המקום של מחלבת "רועי העמק". מאיטים בנסיעה כי מוכרחים לעצור שם ולאכול יוגורט סמיך כמו גבינה, לקנות גבינות צפת זעירות יצוקות בתוך סלסלות קטנות ושמנת שהופכת אחרי יומיים לחמאה סמיכה וטעימה, ולטעום גבינה רומנית בלי טעם וקצ'קוול טרי וגבניות רכות בציפוי אורנג' – אניני הטעם ויודעי הזלילה יתעלפו מן התיאורים שלי. סליחה.
תענוג לעצור שם. הריח החמצמץ של הגבינות המתגבנות והגבינות עצמן המתהוות בתוך אמבטיות גדולות והן עדיין במצב של נוזל, הגבינות המתייבשות על המדפים ואלה המוכנות כבר על הדוכן כמו כלות מוכנות לקראת חתן, והאיש הלבוש מגפיים החולש על התעשייה בחדר השני. כל המפעל המאושר הזה (בלי עידוד הממשלה) למן העז והכבש באחו ועד לדלפק המכירות, מנוהל בידי משפחה אחת.
בימים אלה עברנו שם ומהפכה באה למקום. האמבטיות נעלמו, הריח החמצמץ של גבינה מתגבנת גם הוא נעלם וגם האיש העומד במגפיים בתוך מים עמוקים, גם הוא נעלם. רק הגבינות נשארו.
מה קרה נבהלנו. שמא לא מייצרים יותר. שמא חלה האיש. שמא עקר ועשה מפעל גדול.
"לא, לא." מבטיחה המוכרת, כנראה רעייתו. "פשוט יש לנו פרוספריטי, ולא מספיק המקום למכירה אז הורדנו את התעשייה למטה, למרתף."
"הנהגים הם שגילו את המפעל בגלל השוטרים שהיו עוצרים אותם בדרך." אנו מסבירים לקומץ קונים חדשים.
אבל פניו של האיש המצליח ירודות. אולי מאז ירד המפעל למטה. אוי ואבוי – אומר אחת הלקוחות – אתה נהיית כולך לבן. זיפי זקן לבנים, פנים לבנות, ראש לבן, כולך לבן. כנראה מן הגבינה שאתה מגבן כל היום.
האיש רץ לראות פניו בראי קטן שמושיטה קונה אחרת.
"מה לעשות הוא אומר לבבואתו בראי כאדם שמגלה לפתע פתאום שהגיל הוא לא תמיד שמחה."
"שמע," אומרת אותה לקוחה. "אולי תתחיל לייצר שוקולד?"