2.4.65
מגדל מאיר – הבניין הגבוה הראשון בתל אביב

טוב להיות מאיר, ולהביא אור. טוב להיות גולדה מאיר ועוד יותר טוב להיות אחד ממשפחת מאיר המפורסמת, שהפכו להיות אגדה פיננסית.

מבין שלושת האחים הגדולים, מכירה אני אחד. את האח בנימין. איש בגיל העמידה, נעים הליכות וצנוע, הייתי אומרת: נחבא אל הכלים. וראו מה עשה לנו האיש הטוב ביחד עם אחיו: הם חלמו על אימפריה פיננסית לעצמם אך לא פחות מכן חלמו על אימפריה פיננסית לנו – למדינה. לעשות את המדינה שלנו יותר גדולה ביקשו. אם לא בשטח, שהוא מוגבל על ידי גבולות, מדינות עוינות וים עיקש, החליטו כי נתרחב לגובה. כי נצמח מעלה. כי נכבוש עוד קומה, עוד קומה, עוד קומה. עד שנגיע כמעט לשמים. ומה קרה? הבית קם והיה, אך אנו נהיינו כולנו קטנים מאוד. כמעט גמדים.

הולך אדם ברחוב הרצל. זוכרים את רחוב הרצל, זה שהיה פעם רחובה הראשי של תל אביב? מי העז לחלום אפילו על כך שאפשר ללכת ברגל מגבעת הרצל לגימנסיה הרצליה – למשל. היום, אתה עומד בגבעת הרצל והופ, אתה מרים עיניך, ובית מאיר הגדול, הוא גימנסיה הרצליה היפה של הימים ההם, רובץ על ראשך. פעם היה רחוב הרצל ארוך ורחב, והיו בו חנויות. מרכז רהיטים, מרכז חנויות הבדים, מרכז חנויות מכשירי הכתיבה, אביזרי לוואי לנגרות, לרפדות – היום – איה החנויות? יש רק כמו כוכים. פעם היה רחוב הרצל רחוב, וממעל ניבטו אליו שמים – עכשיו זה פרוזדור צר.

ולא רק רחוב הרצל. כל העיר כמו קפצה לה הדרך. כל העיר כמו התכווצה ונהייתה גמדה. בכל מקום שאתה עומד, עומד מולך "מגדל בבל", ומבלבל עליך את כל המושגים שלך. כאילו נטעו לפתע בתוך גינה קטנה של תות שדה, עץ תות ענקי ואמרו: "חיה בשלום עם שכנך." מה יכול לעשות התות הקטן? הוא יכול לגנוב קרן שמש שמתגנבת ונופלת ארצה מבעד לנוף העשיר של עץ התות. אבל בעיקר, יכול הוא ליבוש ולהיעלם. אין לתות השדה הקטן זכות קיום בצלו של עץ התות הגדול. לא באופן פיסי ולא באופן מוראלי. והגינה כולה, מי יקרא לה עוד גינת תותי השדה. זוהי גינה של עץ אחד ודי.

כך תל אביב היקרה שלנו. אין אנו מרגישים בזאת עוד, אבל אט אט היא תהיה עיר של בית אחד ודי. כל בתי הקומות הצצים פה ושם, הם רק הדים קטנים לבית הגדול, לגוליבר של האחים מאיר. 

ואנו כולנו חוסים בצל הבית הגדול, ובצל אשפי הפיננסים הגדולים, שהאחים מאיר היו מבשריהם.

ואין מקום לבתינו ואט אט לא יהיה מקום גם לנו, לתותים הקטנים.