23.11.62
לפני שנים אחדות עסקתי בריאיון שחקנים. ראיינתי אז את מרבית שחקניה הוותיקים והטובים של במותינו וכולם, כולם כאחד, נדדו בקורטוב של געגועים ועצב לימי הילדות והנעורים, וכולם – כולם כאחד טענו שהוריהם לא הבינו לרוחם, לא הבינו את הטוהר והלהט והשליחות שיש באמנות המשחק. הם היו אומרים – ההורים – שהתיאטרון אינו באצילים; שהבמה מובילה אל... אתם מבינים למה אני מתכוונת, ועשו כל מה שיכלו כדי למנוע את יוצאי חלציהם מארטיסטיות מדיחה.
אי, הורים, הורים, מה קורה לכם. איך אתם שוכחים את ימי נעוריכם, את הטוהר שבלב – את התשוקה ליפה, את הגעגועים לחיות הרבה חיים לפחות במשחק, את השמחה שבנתינת שעה של שיכחה לזולת, לעצמך. איך אתם רוצים תמיד במשהו מוחשי, מקצוע מפרנס בכבוד, נכדים ושאר שטויות; כיצד אינכם מבינים שעולם האשליה של הבמה, הוא יותר מציאותי וקרוב לחיים, מאשר התמכרות לעמל ועבודת כפיים?
כיצד אינכם מבינים שאמנות צרופה מבינה הכל, מטהרת הכל. אמנות טובה לעולם אינה זולה אפילו אם היא מעלה על קרשי במתה בית בושת.
היינו יושבים אז, השחקנים השונים ואנוכי, ובוכים על דרך הייסורים שעבר כל אחד מהם בשל הורים עקשנים וגישת חברה מתנכרת, ועל כל הכישרונות שהלכו לאיבוד לעולם האמנות, הכישרונות של אלה אשר לא העיזו.
למה פתאום נזכרתי לספר לכם כל אלה?... בגלל מודעה ענקית שמפרסם, בימים אלה, תיאטרון האוהל, על פתיחת עסק חדש: "ואת אשתי אני נותן לכל מי שיסכים לקבל אותה."
המודעה מציעה לפנות למר ז'ורדו, לשם קבלת יתר פרטים. ויש לו גם שעות קבלה.
איזה יופי, איזה חן, איזה טעם טוב. ולשם כך צריך היה לריב עם הורים ולעבור דרך ייסורים של עשרים, שלושים, ארבעים שנות משחק. אני מתארת לעצמי עד מה שש מר מרגלית, השחקן הנפלא המגלם תפקיד ז'ורדו, לקרוא את ההלצה התפלה למדי והמשומשת – מעל דפי העיתונות – מפיו הוא. עד מה נעים היה לבמאי הוותיק להיווכח שכפתיון לראיית מחזה של מוליר, צריך לתת מודעות של סרסרות מפוקפקת – וכמה נעים היה לטובה פארדו – למשל – כשילדה, שמפאת גילו טרם מבין שלצרכי פרנסה מותר להשתמש בפרסומת זולה, קרא מודעה "חמודה" זו.
אי אמנים, אמנים! מה קורה לכם. איך אתם שוכחים את ימי נעוריכם. את התשוקה ליפה. את הגעגועים לחיות הרבה חיים ולהבין דברים, עד תום. איך אתם – כמו כל הסוחרים הזעירים – רוצים במשהו מוחשי, שאפשר להכניס לבנק.
אלא שסוחר זעיר, אפילו זעיר ביותר, לא היה נותן מודעה כזו. עוד נשארה אצלו קצת בינה, חוש מידה כלשהו, ו... דרך ארץ.
סליחה, על שאיני יכולה לסיים בהלצה.