17.9.72
"אנחנו רוצים להראות לכם את מגדל העמק האחרת. את מגדל העמק האמיתית. רצים אלינו רק כשקורה אסון, כשקורה רצח. אז כותבים עלינו ומצלמים אותנו ב"כל הפוזות". ואיפה אתם כשיש לנו דבר יפה לראות... איפה הסיפורים על תנאי דיור נהדרים לוותיקים ולחדשים, כאחד. איפה עוד, בכל ישראל, יכול ישראלי לרכוש לעצמו דירה של ארבעה חדרים בתשלום של שישה – שמונה אלפים לירות, והיתר בתשלומים קטנים כמו לעולים... איפה עוד יש עיירת פיתוח כל כך נקייה וירוקה כמו מגדל העמק. איפה עוד יש כל כך הרבה בתי ספר, מועדונים, ספריות, מה אין אצלנו..."

זאת ועוד הרבה יותר נאמר בהזמנה החוזרת ונשנית. כל שעתיים שלוש צילצל הטלפון – לאחר הביקור הראשון שלנו וביקשו: "תבואו בערב ותראו את הנוער שלנו, שהוא טוב. תבקרו בבתים שלנו ותראו שלא חסר לנו כלום. תראו את כל הזוגות המעורבים – תראו שאין הפליה. יש עבודה, ויש פרנסה בשפע. אנחנו לא מסכימים שיכתימו את העיירה שלנו בגלל מקרה אסון. אנחנו לא מסכימים שקומץ של בעלי שרירים עם עבר פלילי, ייהפך לסמל של מגדל העמק."

וגם בחורים הנמנים על קבוצות בעלי עבר פלילי ביקשו שנבוא. הם רוצים לפתוח את הפה ולדבר. 

מושפעים ממצב הרוח של היום הראשון לאחר הרצח ומקריאת הכתבה "של עצמנו" – צילצלנו למשטרה וביקשנו להודיע שאנחנו שמים את נפשנו בכפנו ויורדים (או שמא עולים) למגדל העמק. מסרנו היכן נתארח וביקשנו הגנה.

"הגנה..." פרץ בצחוק מפקד הנפה, מר שבתאי רוזנברג.

"שתשימו עין..." גימגמנו.

"לא צריך הגנה ולא צריך לשים עין. מגדל העמק היא מקום שקט ובטוח ופתוח לכל אדם. אין עוד מקום בטוח בעולם כמו 'מגדל העמק'..."

"על ראשך..."

"על ראשי."

*

הגענו למגדל העמק בשעה שמונה בערב. עיירה מלאת אור, שאורה מאיר למרחוק – כיאה למגדל. שותים קפה, ומלקלקים גלידה, ובסטייקיות עולה ריח הסטייק והגריל – כרגיל. בבתי הקפה יושב נוער ואנשים מבוגרים, במספר מתקבל על הדעת לערב רגיל בשבוע. אנשים מטיילים ברחוב לאטם. קבוצות נערים יושבות על הגדרות; מן הבתים מאירים חלונות באור כחלחל של הטלוויזיה. עיר ככל עיר. במרכז המתינו לנו מדריכי נוער ומרכזת מחלקת הנוער לשעבר של המועצה, אישה צעירה וגדולה ונעימה ביותר, וניידת משטרה שמסיירת כל הזמן מאז האסון. היינו ה"התקהלות" היחידה במקום. לבד ממודעות האבל – דבר לא הזכיר את השבת השחורה ברחובה של מגדל העמק.

מועדון "יפה-נוף"

"קודם למועדון שלי," ביקש המדריך של מועדון "יפה-נוף", הממונה על הנוער שמועדונו היה הרחוב עד לפני זמן קצר. מדריך זה שמו שלום ארגמן, והוא הנציג היחיד, כפי שהוא אומר, של העדה התימנית במקום. והוא עֵד ש"אין שום הפלייה עדתית במגדל העמק." ובכלל, יחסית הוא חדש בעיירה וביקש במיוחד לבוא הנה ולחיות בה – בשל יופיה, בשל אנשיה ובשל ההזדמנויות להתקדמות.

כולם אישרו שאינם יודעים הפלייה מה היא. "בטח" נשמע קולו של מישהו. "אפלייה זה רק כשהאשכנזים מדכאים את הספרדים. אבל כשזה להפך, אז אין בעיות..."

מועדון "יפה-נוף" הוא מקלט של בניין ואולי מחסן שהותאם לצרכי מועדון. את רוב רובו של המועדון תופס שולחן ביליארד. "במקום שישחקו במשחקים ברחוב ויפסידו כסף. הבאנו להם הנה מה שהם רוצים חינם אין כסף..." השולחן עלה, ביחד עם הריבית – בעבור התשלומים – יותר מאלפיים לירות. אבל היה כדאי. זה מה שרצו... המדריכים משתדלים לסדר עבודה לחברי המועדון, שומעים את בעיותיהם ומשתדלים לפתור אותן, מתערבים אצל הורים, בבתי ספר, במקומות עבודה – אפילו בבעיות אהבה ומין יש למדריך אוזן קשבת ולעתים קרובות גם עצה מעשית.

"תכתבי," ביקשו הנערות שבחבורה. "תכתבי בעיתון שלכם שכואב לנו הלב על המקרה. זה היה מקרה חריג (מניין למדו כולם את המילה היפה הזו...) ואין אלימות במגדל העמק ואין מה לפחד. אנחנו בכלל לא מפחדים. ואנחנו לא שונאים אף אחד, אפילו שאומרים שלרוסים יותר טוב. לנו לא חסר שום דבר. אפילו שאני נכנסת לחנות מכולת, בא התור שלי לקנות, ופתאום נכנסת אישה, נדחקת ישר למוכר, מדברת איתו משהו ביידיש, והחנווני אומר לי שאני צריכה לוותר מפני שהיא עולה חדשה... רק קצת מרגיז שהרוסיה עוברת עליך כאילו היית אוויר...

*

"גם מרגיז שבעבודה פתאום אומרת פועלת אחת רוסיה שלא מוצא חן בעיניה הבית ולא מוצא חן בעיניה בכלל, מגדל העמק. אחרי המקרה אני מבינה. אבל גם קודם אמרה ככה. בשבוע שעבר אמרה ככה. ואני אוהבת את מגדל העמק. אני מפה! (טופחת בכף קמוצה על לבה). אני לא הייתי מחליפה את העיירה שלי בשום עיר אחרת. לא בפריס ואפילו לא בתל אביב.

"גם הרוסים לא פוחדים. גם הם מבינים שזה היה מקרה חריג... והכל חזר לקדמותו. נלך לרחוב לנינגראד ותוכלו לדבר איתם. כולם נמצאים עכשיו ברחוב. מלא שם."

"ללנינגראד?!"

צחוק, ואחריו: "ככה אנחנו קוראים לרחוב שלהם. שם הרחוב למעשה הוא קדש."

הולכים לרחוב קדש, אפוא. "אהה! – פוערים מלווינו את פיותיהם בתמיהה – לא רואים אפילו אחד מהם. נסגרו. מעניין. הם בכל זאת פוחדים. הממ... צריך יהיה ללכת אליהם ולדבר איתם."

"לא נעים ללכת. אף אחד לא היה בהלוויה. רק ראש המועצה ועוד מישהו אחד."

וכך אנו עומדים ברחוב "לנינגראד" הכמו נצורה.

"בתים יפים," אני אומרת.

"גם לנו יש בתים יפים. בהרבה מבנים, במרבית המבנים החדשים האלה גרים גם ישראלים, זוגות צעירים וגם ותיקים שיש להם הרבה ילדים או שרצו להיטיב את תנאי המגורים שלהם. קחו למשל אותי. אני ילידת הארץ, קצינה לשעבר, נשואה ואם לבת. ראינו שבחיפה לא נתקדם. מכרנו את הדירה שלנו שהיתה קטנה ומכוערת. ובכסף שקיבלנו שם קנינו לפני שנתיים דירה בת ארבעה חדרים, רהיטים, מכונית, אביזרים הכי מודרניים למטבח, טלוויזיה, מכונת כביסה, הכל. ועוד נשאר לנו קצת כסף. אני קיבלתי כאן עבודה מעניינת. בעלי עובד בהוראה בחיפה. נבנינו כאן. והבת שלנו מתפתחת – חיה כמו נסיכה. ויש כאן חברה טובה. לא חסר לנו מאומה. לעולם לא היינו מגיעים בחיפה או בעיר אחרת למה שהגענו בעיירת פיתוח תוססת, דינאמית, חרוצה זו. יש כאן הרבה זוגות צעירים ישראליים, כלומר, ילידי הארץ, שבאו לבנות כאן את ביתם. באמת שלזוג צעיר אין מה לצעוק שהדירות ביוקר, שיש קשיי דיור. שילכו לעיירות פיתוח. העולם פתוח כאן לאדם צעיר שרוצה לעבוד. פה מקבל ישראלי דיור כמעט באותם התנאים של עולה. בשישה-שמונה אלפים לירות קונה לו בתשלומים דירה בת ארבעה חדרים לוקסוס. ההבדל היחיד הוא במיסים על אביזרים. את הישראלים דופקים, אבל – לכל העולים אותם התנאים."

"לא נכון – מתערב נער עם תלתלי שמשון. – הנה, דודה שלי באה מצפון אפריקה ולא נתנו לה בית, והיא גרה אצלנו אז אני יודע, ורוסים, שבאו אחריה, כבר יש להם דירות ומכוניות... הכל חינם."

"לא חינם. בהלוואה. יצטרכו לשלם..."

"גם הדודה שלי תשלם, ולא נותנים, אה... מה יש להגיד – דופקים את הספרדים."

וכך עומדים ומתווכחים ב,רחוב לנינגראד" הסגור ומסוגר בתוך עצמו, על מי דפוק יותר בחלוקת העוגה הלאומית המסכנה. כמו רבים על הירושה.

"ביום ישן, בלילה מסתובב"

ה"ספרדי" הצעיר שלנו לבוש בחולצת קטיפה סגולה ורכה, מכנסיים הדוקים כמו עור על נקניקיה, וכלפי מטה מתרחבים לפעמון-קלוש; שערו גולש עד לכתפיו, פניו מוארכות ועוד אינן יודעות חתימת זקן, בפיו סיגריה, וגביני עיניו כווצות מעל לעיניים גדולות וסובלות.

"מה יש לך?"

"לי?! כלום."

"אז למה אתה עצוב?"

"אני עצוב? לא עצוב. משעמם לי."

"בן כמה אתה?"

"בן שש-עשרה ורבע."

"אתה לומד?"

"לא."

"אתה עובד?"

"לא."

"למה?"

"אין עבודה."

"אז מה אתה עושה כל היום?"

"ביום ישן, בלילה מסתובב."

"תגיד את האמת," מתערב מדריך נוער אחד, "לא סידרתי לך עבודה?"

"סידר עבודה, אבל מה נתנו – (מעקם את פיו) נתנו עשר לירות ביום. מה זה בשבילי עשר לירות."

"חביבי – אומרת אני – עשר לירות ביום הן מאתיים חמישים לירות בחודש."

"מה זה בשבילי מאתים וחמישים לירות בחודש ביוקר הזה. אני מוציא יותר מזה בשבוע..."

"עשר לירות ליום שילמו לך בשביל ללמוד מקצוע. ואת זה סידרתי לך לאחר שלא רצית לעבוד. תגיד את האמת. ולא סידרתי לך עבודה עם הרבה כסף. תגיד, כמה שילמו לך בבית האריזה?"

"ארבעים לירות."

"בשביל כמה שעות?"

"בשביל ארבע שעות." והטוררו הצעיר מנענע בכתפיו בחולצה הסגולה והרכה, "ותגיד אתה את האמת," הוא משיב למדריך. "בשביל לעבוד שם צריך היה לקום בבוקר. וקשה לי לקום בבוקר."

"ולא היה מעיר אותך המדריך ז'אק כל בוקר."

"אבל אחרי שמעירים צריך לקום, נכון? לא נותן לשכב בחזרה וקשה לי לצאת מן המיטה. וגם הפסקתי לעבוד בגלל הייאוש. זה האמת. לא נתנו קביעות. לא חופש. לא פנסיה. מה זה שווה. היום כאן, מחר שם."

"ולא סידרתי לך עבודה קבועה בחיפה?"

ה"חריגים" האלה

כאן נעשה הפסקה קטנה. שכחתי לספר לכם שכאשר שאלתי את ידידנו הצעיר למה הוא צריך כל כך הרבה כסף, מה הוא עושה עמו, השיב: "עושה חיים. אין מה לעשות במגדל העמק. אין דיסקוטק, משהו בשביל ילדים יש. אין מוסיקה טובה. וזה התחביב שלי – מוסיקה. אז לוקחים טקסי ספיישל, נוסעים לנצרת, נוסעים לחיפה. לפעמים ערב ערב נוסעים לחיפה ועושים חיים" – ועכשיו נשוב להתחלה:

"מה היה עם העבודה בחיפה, עם העבודה הקבועה הזו..."

"חכם. ותחבורה נתתם? כל יום להיסחב באוטובוס לחיפה. איפה לוקחים כוח..."

בעצם לא בשביל זה ירדנו (עלינו.) למגדל העמק. הלא רצינו לספר על מגדל העמק האחרת. עזבנו אפוא "את המקרה החריג", את בן השש-עשרה העייף מן החיים, והלכנו לשאוב נחת, ולהתחלק בה אתכם. השתדלנו מאוד להפריד בין הצער והשמחה – וידענו נחת בביקור במועדוני הנוער, בשיחה ערה עם נערות יפות (באמת נערות יפהפיות שכמותן מעטות בישראל), ראינו בתים של תושבים ותיקים ששפר חלקם. בתים מכובדים, משפחות מכובדות, עוגות טובות, קפה מהביל. זוגות מעורבים, חוג דרמטי, ופרלמנט נוער, והכרזות אהבה לעיירה.

אבל מה לעשות, תמיד ה"חריג" (מילה יפה, מה?) משתלט עליך, ומכתיב. כמו הנוער החריג של מגדל העמק.