האיטי 31.3.72
אלמנות לבעלים שנשארו בחיים
בשדה התעופה הבינלאומי הקטן שבפורט-או-פרינס, קידמה את המטוס תזמורת עליזה שניגנה מארנגה החוזרת על עצמה כמו תוכי. זוג אחד יצא במחול, מנענע שוקיו במרץ מוגזם של לא-יודעים, לשמחת קבוצת תיירים מוזרה ביותר בתבל – אנשים בתהליכי גרושין בהולים.
היו שמחאו כפיים לפי הקצב, צחקו ואף ניסו להצטרף לרוקדים. נשים התניעו מתניהן עד שנזכרו על מה ולמה באו לאי הציורי של ביבי-דוק – מיהרו ללבוש ארשת נאה למעמדן: ארשת השכול-בלי-קרבן, אלמנות לבעלים שנותרו בחיים...
מישהו מן המקומיים חילק גביעי נייר עם משקה רום מהול במיץ אננס טרי. אבל לפני שניתן לטעום מן הצונן הנפלא הזה, הקדים לצנן את הבאים פקיד-דרכונים, באיבה מקצועית של פקידי-הגירה.
"מהר," נהם. "מהר!" נבח.
יוליאן תמך באלן וידו לחצה את זרועה קרוב קרוב לבית החזה שם הלם הלב בקצב לא אחיד.
"אל תשימי לו לב, אלן יקירה. שתי מן הפונץ' שלך. שתי יקירה..."
אלן הביטה ביוליאן והקיף אותה גל של חום רך. העבירה את ארנקה ליד הכלואה בחיבוקו, ונגעה רכות ברקותיו המאפירות.
"יוליאן – אמרה לו נחנקת – יוליאן היקר שלי, הלא כל ראשך האפיר."
"כבר חמש שנים שראשי לבן כולו, ואולי אף יותר, ואת לא השגחת בזה" – אמר כמאשים והביט אל פניה ונפתע לראות את החריש העמוק שהזמן חרש בהם. וגם הוא לא השגיח בזה כלל. ומתי הסתכל הוא בפעם האחרונה בפני רעייתו, לראות אותה ולא כדי לריב עמה או לשתוק עמה...
*
"מיסס פיין, מיסס אלן פיין!" קרא איש בחולצה טרופית לבנה, רטובה באזור הצווארון בזיעה שניגרה מפניו הבלונדיים הרגישים לשמש הטרופית.
עמד האיש מוקף קבוצה גדולה של הבאים, שניכר בה מספרן הרב של הנשים. היו ביניהן שנראו כמו תיירות מקצועיות, בתלבושת דרכים. היו כאילו בדרכן לחוף הים; והיו עקרות בית שקפצו לערוך קניות בסופרמרקט. היו כאילו באו לנשף גאלה ולעומתן נערים ונערות, ילקוט גב, נעלי התעמלות, מדריך כיס לקאריביים ומצלמה טובה – סטודנטים בטיול לימודים אוניברסיטאי שמתגרשים, אגב אורחא.
"אנחנו כאן – מיהר יוליאן להודיע, נושא מזודתו ומזוודתה של אלן – מיסטר אנד מיסיס פיין!" – הדגיש.
"שמי מק-גרגורי. אני העורך דין שלכם כאן. מה יפה שטרחת לבוא עם אשתך," אמר העורך דין – הוא האיש בחולצה הלבנה והפנים הבלונדיניות. "מהר רבותי. נזדרז. בית המשפט יהיה פתוח רק עוד חצי שעה. מהר. נאחר וחבל..."
*
יצאו בשיירה. בשורת מוניות ארוכה. עוזרו המקומי של מק-גרגורי מילא את המוניות בשישה, שבעה, שמונה פאסאז'ירים. ההעברה מן המטוס לבית המשפט ומשם לבית המלון, נכללת בעיסקת החבילה וחבל על כל סנט. יוליאן רצה להישאר לבד עם אלן. מתי היו שניהם ביחד, הוא עמה והיא עמו, לבדם. תמיד חברו להם אחרים. גם ילדים הם אחרים, או שישבה ביניהם עבודתה, עבודתו, דאגותיו, דאגותיה. אלף ואחד עניינים הפרידו ביניהם בעשרים וחמש שנות חייהם המשותפים.
"אלן, תארי לעצמך, הרי זה הטיול הראשון שלנו..."
מאז פגשו בעורך דין, לא חזר להחזיק יוליאן בידה. היא ישבה בפינה אחת של המונית, הוא בשניה. עיניה היו עצומות ולא ראתה את החוף הטרופי, את עציו הירוקים כנפילים כבדי גוף ונוף. ולא את עצי הקוקוס, והפאלמות והמנגו – שגימדו יותר ויותר את הבקתות העשויות עץ וקליפות הפלאטאנוס, שנשענו זה על זה וכמו היו צונחים ביחד. ולא את השלוליות החומות מגשמי פתע ולא את הטנדרים הקטנים המצובעים ומצויירים עליזות ומלאים בעם עני ומסכן ועליז.
משך אותה אליו וישבו ושתקו ביחד זכרונות קטועים של עשרים וחמש שנות נישואין. כך וכך שנים הלכו על הכנת הבית, כל החיים הלכו על הכנת מעמד ועתיד – התכוננו, התכוננו. וכאשר יצא אחרון הילדים מן הבית נותרו בו כשני זרים לא סימפטיים שההכנות לקראת חיים משותפים אכלו את השותפות ואת הטעם בה.
"הזדרזו, הזדרזו," האיץ בהם עוזרו של העורך דין. עיניים ירוקות היו לו ואילו השפתיים שפתי כושי עבות. לא בן תערובת – בן תרכובת.
*
בנוף השחור נראו שני אריות השיש, השומרים על בניין בית המשפט, כשליחים מן השמים. העניקו לו בלובנם מעמד של בית משפט עליון, בו נאה ויאה כי יחתכו גורלות, ויותרו קשרים ושבועות נצחיים. אבל לא כך בפנים...
"מה לעשות במטען שלנו?" שאלה אלן, "האם להעלותו לבית המשפט?"
"זו דאגתו של הבעל. עדיין את נשואה, אלן." שמע את עצמו מוכיח ולבו המצחיק הזה נצבט מפני העצמאות המוקדמת של אשתו שעוד מעט תהיה רווקה.
"זה לא לוקח הרבה זמן. רק דקות אחדות. הנהג יחכה..." אמר ההאיטיאני.
*
באולם ההמתנה ישבו כבר אחיהם ואחיותיהם לטיסה. ליד שולחן קטן ישב העורך דין האמריקני ועוד פקידים אחדים, ומיינו ניירות לתיקים, אישורים ותעודות נישואין ושאר חומר מאחד שמאבדים ואוספים מחדש כשיוצאים לדרך הפרידה.
כולם באו זוגות זוגות. איש לא ישב בגפו. אם ובתה המתגרשת. בת ואמה המתגרשת. ידידה שבאה לתמוך ברעותה הבודדת ועיניה סקרניות ומתרוצצות סביב. (צערו של הזולת תמיד קל יותר לשאתו...) ואילו השניה, שעוד מעט קט תהיה רעייתו לשעבר של מי שלא הניח לה אפילו חלקת קבר לבכות עליה ולפצות גאוותה. כורעת על לב עצמה.
מחדרו של השופט כבר יוצאים זוגות לאחר מעשה. נכנס נשוי – יוצא... נשוי. העתידה תלויה כבר על זרועו, ועל פניו כאב ועצבות והעתידה בוכה.
"לעבור את זה לבד עוד יותר קשה," נאנחת אישה מבוגרת במכנסיים לבנים וסנדלי בית לבנים, וחולצה לבנה וארנק לבן – כלה בלבן בת שישים.
"באת לבד?" שואלת אלן.
*
"הוי לא. תכירי בבקשה את בעלי לעתיד. הפרופסור פישלב."
פרופסור פישלב נשען על מקל ומושך אחריו את רגליו. שערו ארוך ונופל אל פניו בקווצות פואטיות. עיניו נבונות וטובות, ופיו כבר אכל את שיניו בשנות רווקותו. הנה עוד אחד שעליו נאמר "אחרי בלותי היתה לי עדנה."
כששנים אלה יוצאים מעם השופט, נושקים זה לזו ביופי שכזה, עד שאלן קופצת על רגליה, לוחצת ידיהם ומפיה נמלטת הברכה הטובה: "מזל טוב!"
"מזל טוב!"
מחזיק אחריה יוליאן.
"בקרוב אצלכם!" משיב הזוג כיאה למעמד.
*
"יהודים?!" יצא מאחורי עיתון גדול איש נחבא.
"למה לא?" השיב יוליאן.
"ומניין בא יהודי?"
"מניו יורק. ואני מטקסס. ואנחנו מתל אביב..." קפצה עגלגלה בפאה נכרית בלונדית שופעת.
"כל הדרך מישראל להיפרד בהאיטי?"
"לא באנו במיוחד. היינו בדרך..."
"זה בעלך?"
"לא. זה בעלי לעתיד," השיבה בלא גאווה, כנדה לעצמה. הבן-זוג היה נראה כאחד שנפרדים ממנו ולא כאחד שנפרדים בגללו... והיא ידעה זאת... "אני לא רציתי בגרושין – סיפרה בהתלהבות של מי שלא נותר לו הרבה זמן לווידוי לפני שהרכבת תיסע – הוא תבע. התאהב באחרת ומיד תני גט. נשבעתי שאחזיק אותו קשור על חבל, כל חייו. אחר כך הזדמנה לי "המציאה" הזו, עשיר גדול הכרתי אותו במיאמי. כתבתי לבעלי שאני מוכנה. השיב "בוקרה-פיל-מישמש." עכשיו אני אוציא לך את הנשמה. אבל בינתיים היו לי הניירות ששלח לי לחתימה, חתומים על ידו. נסעתי הנה, ועכשיו נראה את פרצופו. הייתי נותנת חצי מחיי לראות זאת בעיניים שלי, איך הוא מקבל את הגט הזה – אנחנו יוצאים לטיול מסביב לעולם עם הטושטוש הזה."
"ששש... בעלך לעתיד ישמע..."
"אין דאגה. הוא לא שומע..."
ובינתיים הלך מספר הממתינים באולם הכניסה ופחת. "הבא בתור, הבא בתור!..." היה מכריז מעין שמש ושניים קמים ונעלמים מאחורי דלת מהגוני כבדה. ניירות, צ'קים, חיוכו המשרדי של עורך הדין, אישה שבאה לבדה ומנסה לשפוך את לבה לפניו, על חזיר שהוא בעלה. הוא מגרש אותה, אבל היא צריכה לעבור את הגיהינום הזה. היא אינה רוצה בגרושין. אולי עדיין יש דרך בחזרה. יש ילדים קטנים, מה תגיד להם.
והעורך דין, אדיב אמנם – אבל ענייני כזה. וזה נורא, כמו סטירה על לחי, לעמוד מול עסקים פורחים על כאבם וצערם של אחרים.
"קונגרטיוליישינס – אומר עורך הדין באמצע הסיפור. הנה הניירות שלך. את חופשייה מהיום והלאה. מאחל לך הצלחה..."
והאישה יוצאת לרחוב שטוף השמש וחושך לה.
*
"ביוטפול פיקצ'רס, מאדאם. שני דולר. רק שני דולר. פסלים, מהגוני נקי. עבודת אמן גדול, הכי גדול בהאיטי. – חמישה דולר. ארבע, שניים, קחי בדולר. סניורה, ליידי, סניוריטה..."
וצחוק ברחוב הטרופי. המולה ויריד. אנייה הגיעה לנמל ופורט-או-פרינס חוגגת ואין לה פנאי לעצבות.
*
כאשר הגיע תורם של אלן ויוליאן, לא נותר עוד איש באולם הכניסה. השופט כבר עמד בדלת וכל הפצרותיו של עורך הדין היו ללא הועיל. צריך היה לעבוד חצי שעה – טען השופט – ועבד שעה וחצי. ובשעה וחצי זו גירש עשרים וחמישה זוגות. שיא. יש לו פגישה עם ידידים. צר לו אבל לא יוכל יותר. מחר. מחר, סילבו-פליי. "הנה הניירות. רק תחתום, כבוד השופט. חתימה קטנה, הנה הניירות..." העורך דין בשלו.
"שיהיה מחר," אמר יוליאן לעורך דין ומיהר להוציא משם את אשתו-לעוד-יום-אחד. היו לה נמשים, לאלן. כתפיה וזרועותיה היו מכוסות נמשים חומים, לא נחמדים. לאחר ניו יורק הקפואה הזכירו לו פסוק משיר השירים "ניצנים נראו בארץ" וכשישבו במונית שלהם בדרך לבית המלון, קרצו לו קרצו. כופף ראשו ונשק להם לפתע.
"איזה ילד גדול אתה, יוליאן."
בבית המלון של המתגרשים עמדו נבוכים לפני פקיד הקבלה. היה חדר שמור בעיסקת החבילה רק בשביל אלן פיין. "ומה שם האדון, סליחה שאני שואל" – שאל הפקיד. והם התביישו להודות ששמו מיסטר פיין. עמדו מבולבלים בדיוק כמו אז בראשית דרכם כשיצאו בפעם הראשונה לסוף-שבוע...
החדר היה יפה והשקיף מגובה רב אל הנמל, ואל פטיון-וויל, והעיר כולה היתה מונחת לרגליהם. בשמש הצחקנית, באמצע חודש ינואר, נראו הבקתות והחורבות והסלאמס – כארמונות בדולח. חג גדול עלי אדמות ובלב. תזמורת ניגנה מארנגה נצחית, צעירים רחצו בבריכה הכחולה ירוקה, כוסות גבוהות של משקה, פירות טרופיים מוגשים בפזרנות, נערות יפהפיות מגישות מטעמים ואת מראיהן בצבע שוקולד, ושוקולד חלב, וקפה, וקפה הפוך ודבש מהול בחלב וחלב...
"נלך לרחוץ בבריכה, מה? יוליאן", הציעה. ידעה שאם לא תקפוץ למימי הבריכה הקרה תרוץ אל בין זרועותיו.
הלכה להחליף בגדיה באמבט, כי התביישה להיראות לפני עיני מי שיחדל להיות בעלה מחר.
אחרי הצהריים רקדו. לבשה שמלה נאה וארוכה שקנה לה יוליאן בין הזמנים, בפטיון-וויל, וענדה ענק מעשה ידיו של אחד האמנים ההאיטיאניים ברוכי הכישרון. ויוליאן התגאה באשתו והיא ידעה זאת. והיא היתה גאתה בו והוא ידע זאת. ושניהם יפים ונאים זה לזו, מרחפים על רצפת הריקודים הממורקת של מועדון הלילה. וכשאינם רוקדים משלבים ידיים אוהבות כמו שני ילדים. היום היפה ביותר בכל שנות נישואיהם...
*
"יוליאן היקר, אני רוצה לפגוש את אשתך לעתיד. מה שמה?"
"סוזאן." אמר והיה עצוב.
אני רוצה לומר לה שתשגיח על הדיאטה שלך. שלא תעייף אותך. אתה ילד נצחי והלב שלך כבר אינו מה שהיה שתשמור על מנוחת הצהריים. שלך."
"יהיה בסדר, אלן. יהיה בסדר."
"מתי אתם מתחתנים?"
"מה זה חשוב."
"אני רוצה לדעת, מותר לי לדעת מתי מתחתן אבי ילדי."
"בשבוע הבא." אמר לה וקולו צרוד.
"אני מקווה שתהיו מאושרים. אני מקווה שהיא תסב לך יותר אושר..."
קם מעם השולחן והלך אל מעקה המרפסת המשקיפה אל הים. הלכה אחריו ועמדה לידו.
"סליחה. סלח לי."
"אין דבר. ואת אלן. מתי אצלך?"
בערמומיותה הנשית שתקה. אמרה, "מה זה חשוב. עוד לא," הוסיפה. "לא בגללי אנחנו מתגרשים!" צעקה לפתע ובלמה את הצעקה לפני שנפלטה. וקסם הערב גז בבת אחת, ופחד החדר המשותף הבטיח עוד לילה ללא שינה. עוד לילה של סצנות וקריעת נשמה. שנאה וקנאה, אותה קנאה שהיא ארוכת ימים מכל אהבה.
"למה את בוכה, אלן?" שאל את החשיכה, כאילו לא ידע למה.
מן המיטה השנייה לא בא מענה. בא וישב לידה כמו רופא ליד מיטת חולה. אחר כך ישב כפי שיאה למתגרש לשבת ליד מיטת אשתו לשעבר כשעיני כלתו מלוות אותו. אחר כך הלכו ודעכו פניה של הכלה והיתה רק אלן. אחר כך התחלפו היוצרות והיתה אהובתו – סוזאן היתה האישה שמתגרשים ממנה. בכל כוח הנעורים והפינוקים שבאו לו מעם סוזאן, אהב את אלן. כשם שאוהב בעל את אשתו שנמצאה לו לאחר שאיבד אותה וגילה אותה מחדש בין הריסות חיים, בין עבר והווה ועתיד, באי קסום, בהאיטי שרי.
ומרחוק הדהדו תופי הטם-טם.
והבוקר פגש אותם נשואים מאוד. שכרו מכונית לטייל באי. יישארו כאן שבוע. אולי שבועיים. מכאן יטוסו לטרינידד. למה לא. ואולי לג'מאיקה. ייקחו לעצמם את ירח הדבש שמעולם לא היה להם. ומה יהיה על סוזאן? יסביר לה והיא תבין. היא כה נבונה... ועוד כל חייה לפניה... אמר קשות. ואלן היא אשתו. צלע מצלעו.
"מה שצריך זוג לעבור כדי להבין, מה?"
"וההוצאות המרובות?"
"כפרה!"
"היה שווה."
וגם לעורך דין יסבירו. יתנצלו לפניו ישלמו לו את מלוא שכרו, אפילו. שווה.
*
"קונגרטיוליישינס," אמר עורך הדין השקוע בגל ניירותיו.
כנראה לא רק להם קורים כדברים האלה... חשבו.
אולם ההמתנה היה מלא במשלוח חדש של מתגרשים, שדמה דמיון מפתיע לזה שנאסף כאן אתמול, ולזה שייאסף כאן מחר.
"מר פיין!" נפנה אל יוליאן. "אני מבין שאתה מסדר את חשבון אשתך. מגיע לי מכם 375 דולר שילמתם על חשבון 100. מגיע לי אפוא עוד 275. והנה תעודת הגירושין שלכם. היה לכם מזל. השופט בכל זאת הסכים לחתום אמש...".
"אבל..." התחיל יוליאן לומר.
אלן תפסה בידו. "הנח. הנח יקירי..."
באור היום, באולם מלא היסטריה אומללה של גירושין, היה נראה טיפשי לעמוד ולהסביר את כל העניין ומארווין, זה המחזר של אלן, טילפן בבוקר ושאל איך עבר. איך מרגישים. ואלן אמרה אספר לך כאשר ניפגש. טוב שלא אמרה לו יותר.
יצאו מבית המשפט ונסעו בחזרה לבית המלון. גם מטלטלין שלהם כמו חזרו לחיות יחדיו, מבולבלים זה בתוך זה. עמדו והפרידו ביניהם. כל אחד בורר לו את שלו ומניח במזוודתו. ישבו במטוס בחזרה הביתה – גרושים וגלמודים.