29.11.63
עכשיו צריך לכתוב על גשם. אפילו השבת יתבהרו השמים. עכשיו מצווה לכתוב על גשם ו... נהגים, ואיך פתאום, בתוך הגשם והרוח, הבגדים המסורבלים והראש המכוסה היטב, עד כי בקושי ייראו הפנים, מתגלה פרצופו של נהג.
כי הלא הוא, לא ככל האדם. כולם הם אחד עם הטבע, עם העצים והבתים והפרחים והרחובות ואילו הוא יושב לו בתוך תאו: גשם ממעל, גשם מתחת – מה אכפת לו הגשם כל עוד המכונה עובדת.
וכיוון שדבר לא אכפת לו, ראו איך עוברים הם בגאון, נהגי המכונות הגדולות כולל אוטובוסים ומוניות ואף "פרייבטים" למכביר, באלגנטיות ברוטאלית ובטיסה נועזת בתוך נהרות-רחובותינו – ואיך כל ההולכים על רגלים אותה שעה, באותה סביבה, זוכים למקלחת בוץ, חינם אין כסף.
"אלוהים אדירים – איך אתה נוסע?!"
"גברת, באמת! אלף – אם נוסעים לאט בתוך שלולית אז נכנסים מים ל... (למשהו שלא תפסתי).
ושנית – מה זה אכפת לך. הרטבתי אותך?!
*
זוכרים את יום השיטפון הגדול: מגיעים לכיכר עלית והשוטר מורה לנו לחזור. אני מציצה החוצה אל גשר מוצררה – אין פקק ואין אף מכונית.
- יש – עונה השוטר, אך הן הפכו לצוללות.
ואם כי מאוד לא נעים להתחיל ב"הקפות" בעונת החנוכה ותחת כיפת השמים המימיים – משתררת איזו רוח של אחווה עם בוא הגשם הרציני הראשון, הגורם תמיד לשיטפון פתע, שמרבים לצלמו ולכתוב עליו בעיתונים. כאילו קרה זה בפעם הראשונה בהיסטוריה.
רגש האחווה מלווה בחיוך סלחני. ידענו, ידענו, כמו אומר החיוך ואלפי נהגים ונוסעים אינם נחפזים לפתע לשום מקום, ואם נחפזים, בולעים את עצבנותם ומתחילים לפתח סובלנות אין קץ. מסתדרים בשורות ארוכות, צייתניות, הנעות במהירות של קילומטר לשעה (מובן בהגזמה), איש איש במקום שכבוד התנועה הציב לו.
*
כך זה בדרך כלל – אך לא בדרך פרט. יש כאלה המוכרחים לעבור אותך, זהו פשוט תפקיד חייהם. איכשהו יצליחו הללו להידחק, להיתקע בינך לבין שכנך מימין ומשמאל ומפנים ומאחור – ולהפוך את המהירות של קילומטר לשעה לסנטימטר לשעה. העיקר שהם לפניך. אפילו הם פקק.
ואם לא תהיה למוד-ניסיון ובעל סבלנות של מסתגף בודהיסטי – ותעיר לו דבר מה, תקבל "ריוורס" לתוך הפנס, ו"פנס" בתוך העין.
בשיטפון הגדול ראיתי במו עיני איך, אחרי ייסורים של שעתיים של "במקום סע", הופיעה ממול משאית גדולה. עמדו שם 4 שורות בכיוון אל העיר ושורה אחת נותרה לפליטה, לכיוון ההפוך. מה עושה אותו נהג משאית? לא כלום. הדרך היתה פתוחה. הוא הגיע בטיסה, לפתע עצר והחנה את המשאית שלו ובעצמו הלך לסדר עניינים. אך ראו זה פלא – בשובו לאחר כמחצית השעה – ואתם יכולים לתאר לעצמכם מה נעשה אותה שעה ברחוב – נכנס כאילו מאום לא קרה ונסע לו.
כי לא היה במקום, אחד החצופים שתמיד צריכים להיות ראשונים. אך, איפה היו הם, "עושי הפנסים"?...