23.1.70
מי שרוצה לחיות חיים מתוקים בכל מקום שבעולם – צריך להיות עשיר מופלג. מי שרוצה לחיות חיים מתוקים בישראל – צריך לרדת לאילת.
שם, באילת, מתי שתבוא אליה – שבת. שבת של אוהבי חיים. שבת של נעורים. שבת של בטלנים מתפנקים בשמש, האומרים ל'מחר' זוז קצת. יש פנאי.
* * *
אך נכנסנו לעיר המלבינה לרגלי הרים אדומים ולחוף ים כחול-כהה, פגשנו בשלושה קצינים מחיל-הים. במדיהם היפים מהלכים עם ראשים מורמים, כי החיל שלהם עושה חיל. כבר לא סתם חיילי שוקולדה...
"אהאלאן, ומה אתם עושים כאן. ובאתם במכונית – כל הכבוד! ואיך היתה הדרך, נכון נהדרת? עכשיו, עם הכביש החדש, זו בכלל לא בעיה. צ'יק צ'ק ואתה באילת."
"ומה אתם עושים כאן?"
"ממתי שואלים שאלות כאלה," אומרים ואנחנו מזמזמים "אנשי הצפרדע אנשי הדממה..." כרגע הם ממתינים למטוס שלהם שימריא בעוד מחצית השעה. ועד שימריא מציעים שנקפוץ ל"יאכטה" שלהם, ל"נואיבה" ללגום לגימה של קפה. היא כמו שלהם. היא של חבר שלהם. אחד לשעבר מחיל הים.
אז, קדימה הפועל – כמו שהם אומרים. כולם נדחסים לתוך המכונית שלנו והרינו דוהרים למעגן. השמש בוער לה לשקוע לכבודנו ולצבוע בצבעים חדשים-חדישים את היקום הכלוא בין הרים. ספינת השעשועים מתנדנדת כמו עריסה, והחבר שלהם – יורם, ירום הודו, כבר ציווה להביא קפה וכוסית מן החריף החריף הזה. כי טוב.
לפני שנה ואולי קצת יותר, כאשר טיילתי לי ברחבי ארצות הברית הזרה והמוזרה, הוזמנתי להפליג ביאכטה של מיליונרים אמיתיים. אחד תעשיין פלדה, השני איל הון מן הוול-סטריט. הפלגנו על המיסיסיפי, לקול צלילי שירי-עם כושיים, מפי ה'טייפ ריקורדר' ושני מלצרים כושים ששימשו לפנינו. היתה זו הפלגה של שלושה ימים, מסנט לואיס לניו אורליאנס, ובחזרה, עם וויסקי ושמפניה ומיני בשר ביין ואננסים. לאשתו של תעשיין הפלדה היתה מיגרנה, והיא שכבה במשך כל ההפלגה בתאה והקיאה את מעיה. בעלה אמר: "טוב לה. יותר מדי טוב לה. זאת המחלה שלה..."
אשתו של איל ההון מן הוול סטריט, היתה דווקא במצב רוח טוב, ורצתה לרקוד. כל הזמן. אבל – הייתם צריכים לראותה. כל המינקים שלה, וכל החולצות של פוצ'י, עוד הגדילו את כעורה. וצריכים הייתם לראות את שני הבעלים הללו...
* * *
כשאדם מגיע כבר לכספים הגדולים, הוא בגיל כזה שכל הנאה היא עבודה מפרכת. היו שם עוד שני זוגות – אחד אמריקני, שהיה מנתח כל הזמן את תסביכיו בהשתתפות כל המפליגים, והזוג השני, היה זוג דלפונים מישראל, והם היו היחידים שנהנו מן ההפלגה – למרות החברה...
כשהפלגת השעשועים נסתיימה, הייתם צריכים לראות כיצד בעלי היאכטה הודו לנו. כאילו היינו אנחנו המארחים. "האמינו לנו," אמרו. "בלעדיכם היינו אומללים מאוד. היא עומדת – היאכטה – בקלאב, חדשים רבים בלי כל שימוש. רק עולה כסף... זו אחת ההפלגות הטובות ביותר ולא נשכח אותה."
ואילו אנו לא נשכח את ההפלגה ביאכטה שבים אילת.
למחרת היום הזמין אותנו יורם לצאת בספינה לדיג. דגים לא העלינו בחכתנו, אבל יום מנוחה עד כלות הנשמה כזה טרם טעמנו.
הפלגה שלא נשכח במהרה.