5.12.69
מודעות הזמינו את הציבור לבוא למפגש הבנה של אנשי רוח יהודים וערבים. והמפגש נערך בשבת שעברה בחיפה, בקולנוע מירון. רשימת המשתתפים כללה את יצחק אורפז, סלים ג'ובראן, ארתור גולדרייך, מוחמד דרוויש, מוחמד ותד, תופיק זייד, יבי, א.ב. יהושע, עסאם עבאסי, דליה רביקוביץ ועמוס קינן. כלומר – שלושה סופרים, שני משוררים וצייר אחד – יהודים; ועיתונאי אחד וחמישה משוררים – ערביים.
המודעה עוררה תשומת לב ודובר על המפגש הזה בציבור תוך משיכת כתפיים. הרכב מוזר במקצת, אבל כשמדובר ב"הבנה" – כל מפגש כשר, לכאורה.
כך חשבה גם דליה רביקוביץ, אחת המשוררות המחוננות שלנו והיא עדיין רותחת מן החוויה. "זה היה מפגש הבנה? זה היה 'כיצד מפילים אדם בפח'."
"יום אחד צילצל אלי יבי ואמר שמתכננים מפגש בין סופרים יהודים וערביים. לא אמר לי שזה יהיה באולם קולנוע וכי הקהל הרחב יוזמן לשמוע. אמר לי מי יהיו בין המשתתפים וחשבתי, שזה בסדר. שאלתי אותו למה ניפגש בחיפה ולא בתל אביב, למשל. על כך השיב ששלושה מן המשוררים הערביים מרותקים ואסור להם לעזוב את חיפה."
וכך, אף כי דליה אינה רגילה לקום בשעה מוקדמת בבוקר, ובוקרה מתחיל בשעות הצהריים, קמה "עם זריחה" ולמען ההבנה נסעה לחיפה. לשוחח פנים אל פנים. לחפש הבנה. כשמבינים יש גם אהדה. כשאוהדים – אין איבה. המפגש האישי חשוב כל כך... הציק לה לא מעט רגש אשם שכשישראלית ומשוררת לא התעמקה עד כה בשירה הערבית-ישראלית. לא ביקשה לדעת אם ישנה כזאת ואם ישנה – מהי. לא חיפשה לפגוש את המשורר הערבי ולהידבר איתו. הנה התחלה יפה – קיוותה.
בדרך לחיפה שאלה את חבריה למונית, את גולדרייך ואת אורפז, "אל מה אנחנו בעצם נוסעים?"
"כשתבואי, תראי."
האמת היא שאף אחד לא ידע.
"בטרם עליתי לאולם הסתכל בי בעל המזנון פעם ופעמים ונאנח: "זה מפגש של רק"ח."
"ואכן, לא רק על הבמה, האולם אף הוא היה מלא אנשי רק"ח ונוער בנק"י. אפילו ויכוח לא היה. כל המפגש הזה תוכנן, כנראה, כדי להחתים אותנו על בקשה להסרת צווי ריתוק. דרך אגב, המרותקים וחבריהם הם בחורים אינטליגנטיים מאוד, אבל הם סגורים הרמטית בתוך טענותיהם ואינם פתוחים לשיחה. הם בשלהם ואנחנו בשלנו. בין הטענות קבלו על צנזורה כבדה. ובשטח זה אולי באמת יש מן הצדק בטענותיהם וצריך לעשות משהו להקלתה.
"המפגש נערך ביום שבו מת התינוק היווני באתונה בהתנקשות של ה"פתח." אך חברינו המשוררים הערביים לא היו מוכנים לגנות את הטרור הם בכלל אינם מוכנים לשום דבר. אך בשם האחווה ביקשו שנחתום על הסרת הריתוק. איני יודעת על מה הם מרותקים כאן ומכאן שלא אפעל למען הסרת צו שאיני יודעת על מה ניתן."
דליה, אמרת שהבחורים האלה אינטליגנטיים. ומשוררים. האם את מכירה את עבודותיהם?
"לא. איני מכירה. אחד מהם, סמיח אל סקם (דרוזי), קרא שיר. השיר לא היה לפי טעמי, אך היה שיר."
האם היה בשיר הזה חומר הסתה מסוכן?
"בשיר הזה, לא. אך חברים שמכירים את שיריהם אמרו, שרבים מאוד השירים שפשוט אי אפשר לקרוא אותם בין יהודים."
האם את חושבת שיש טעם לרתק משורר. הלא על ידי ריתוק מגבירים את השנאה. לא רבים מהם בעלי כושר הביטוי, או אמצעי ביטוי בכתב, בין הערבים. הגברת הטינה בלבם של 'בעלי היכולת' על ידי ריתוק אינה נבונה. היא יוצקת שמן אל המדורה. ובכלל – האם זה הוגן לרתק משורר?
"איני סבורה שמותר לרתק סופר, אבל אני מאמינה שמותר לרתק תכססן ומסית."
כיצד מתבצע הריתוק?
"אסור להם לשוב לכפריהם ואסור להם לעזוב את דירותיהם הארעיות משקיעה ועד זריחה ופעם ביום עליהם להתייצב במשטרה. הלכתי עם מוחמד דרוויש להתייצב. למעשה נרשמים אצל היומנאי וזה הכל. ובכל זאת לא נעים. מאוד לא נעים, אף כי בארצות אחרות אנחנו מכירים עוולות הרבה יותר גדולות..."
מה אמרת. על מה שוחחת?
"אמרתי שאני בהחלט בעד מדינה פלשיתנאית במסגרת של קונפדרציה, אבל עם ערובות מספיקות מצד אותה מדינה, לחוסר איבה. אבל הם אינם מעוניינים בכך. אינם מעוניינים בחיפוש דרכים ולא בבית לאומי ערבי בגבולות ארץ ישראל ההיסטורית. הם שואפים להתמיד בפוזה של הקוזאק הנגזל. הדיבורים על אחווה יהודית-ערבית נראים לי מופרכים שעה שפצצות מתפוצצות בכל מקום, - אמרתי להם זאת. וכי אני מעריצה את הפקחות שלהם. שלמרות הכל הם מצליחים כבר למעלה מעשרים שנה לנגן על רגשי האשמה שלנו ולעשות חיל.
"וכך באתי למפגש הבנה כדי להילחם למען השלום ויצאתי פאשיסטית..."