21.11.74
ב"ימים ולילות" המוסף של מעריב הופיע מאמר המתאר את חג הפורים האחרון, כפי שראתה אותו העיתונאית עפרה אליגון שבילתה את סוף השבוע בקרבנו. אנו מביאים בזה מספר קטעים מן המאמר:
ככה מרקדים
וכך גם מרקדים. ולא עוד, מישהו חזה מהתלה והפך את חדר האוכל של חניתה ל... קזינו. הרולטה שוכנת כבוד במקום מרכזי באולם, והחברים – אדונים בסמוקינגים, אדונים מחופשים לגברות משרכות דרכיהן, לאפאשים, ולסתם מגונדרות ומגונדרים בתלבושת אלגנטית ההולמת את מעמד "הקזינו הבינלאומי". גברות יפות מובלות בעדינות להיטיב לבן במקשה ומאכל. אשפים הובאו מן השפלה להכין את הסטייקים. שולחנות עמוסים כל טוב, נוסח העולם הגדול, ערוכים בתוך המטבח, בין הדוודים הגדולים ושולחנות העבודה.
באולם מנגנת תזמורת-קצב מצוינת, שהובאה מן העיר. הזמר שר אנגלית וצרפתית, גם קצת עברית... בשל כך נדחה כנראה נשף הפורים, כי לא היו פנויים קודם. כל המשק מרקד. הוותיקים ובניהם החברים, ומתנדבים מכל העולם, ואולפניסטים. והורי-החברים הקשישים... ובחלונות עומדים הילדים, פניהם דבוקות לזגוגיות, ומביטים איך הוריהם משתטים.
רולטה בחניתה
ליד שולחן ה"בקרה", משחקי ההזארד עוברים כל גבול (גם את הארצי...), הוח מתכסה חיש בשרטות ירוקים אסורים. דולרים לעשרות ומאות ואלפים מתגלגלים על השולחן ומתחת לשולחן. וה"קרופייה", שאינו מצליח להשתלט על הקהל, השוכב על שולחן המשחקים, וחל על ברכיו, בלי שום גינוני טקס – מעביר לזוכה המאושר את אוצרות המטבע-הזר, והוא זורם, ה"פטרודולאר", כמו הנפט בסעודיה...
לראות את השולחן הזה, הרוחש אנשים, שכל מה שרואים מהם הוא חלקם האחורי – זה לצחוק. לצחוק עד דמעות. והם נלהבים למשחק, הקיבוצניקים הללו, זורקים את שטרי הדוד סם, תוצרת בנק הפועלים, בפזרנות של אילי-נפט מזרחיים, שגם עליהם ירד הממון כאילו היה טריק פירסומי של בנק מתלוצץ...
כמה זמן אפשר להעמיד פנים, שרולטה מלהיבה? מחול הרונדו, שנכנס לשלב סוער, הסעיר יותר, כולם נסחפו למעגל, עד שכאבו הרגליים וצריך היה לחפש מקום-ישיבה למנוחה קצרה.
יושבים. ומשהו קשה וקר חוצץ בינך לבין מושב הכיסא. התת-מיקלע מקפיץ אותך, הזר. החניתאים מסיטים אותו מוכנית. נשק על הכיסאות. על השולחנות. מתחת לשולחנות.
עוד מעט חצות. מישהו מביא ויסקי. מישהו מביא שיפודים חמים, אגוזים. טובים החיים בחניתה. מישהו שואל, מה דעתם על המיסוי החדש. על המהפכה בקופת חולים, על התשלום לרופאים.
"זה לא מעניין אותי," אומרת חברה. "אני בקיבוץ..."
משהו קורה על רחבת הריקודים. איזה רחש עובר. סמוקינגים נעלמים, יצאניות חוזרות להיות גברים ופושטות אל השולחנות. גם ערביים בכפיות, ליצנים, סתם מצחיקונים, חוטפים מעילים ותת מיקלעים נעלמים.
"יש חדירה. שוב ליד בית ההארחה" (בית ההארחה לשעבר – האולפן של היום. איזה נופשים יבואו לנפוש על הגבול החם?...)
התזמורת ממשיכה לנגן. זוגות רוקדים. הרונדו ממשיך בשלו. לא באותו קצב. נדמה לי, שממשיכים למראית-עין. שרוקדים ומקשיבים... ושמא כך נדמה לי?
בחוץ עובדים הזרקורים ביתר מהירות. באור חותך, חוקר, נטפל.
יחידה, שזה מעניינה, מבררת. כן חדרו – לא חדרו...
הקזינו ממשיך לרקוד. אלא מה? פה לא באים לביקור של סופשבוע. פה חיים כך תמיד. זהו.
בבוקר היה חדר האוכל רחוץ, נקי, מסודר – שבת שלום ושלווה ומנוחה, ואורחים וחוגגים ומנוחת שבת, ותור ליד הטלפון, ליד "דמי כיס", וליד "אספקה קטנה."
גדר-תיל של המשק; ומאחוריה הגדר הארצית. ובוודאי – הגבול, ועל הגבעה שממול, ארץ של אויב, רועה לבנוני רועה את צאנו. וסמל השלום – לא היונה, הכיבשה – מחפשת חתימת ירק בשלווה ובביטחון של שכנה טובה.
רק בגדר ליד בית ההארחה יש פירצה.
אז מה? אפילו המתנדבים כבר אינם מתרגשים. לאישור ממתינות בקשות לרוב של מתנדבים נוספים, הרוצים לבוא וללמוד עברית ובעיקר לעבוד. לעבוד מעט, לעבוד הרבה, אולי להישאר.