16.2.92
היה זה סמוך לעלייתנו ארצה, בשנת שלושים ושלוש. היום היה חורפי מאוד ולא רק הרחובות, אף האוויר היה כמו לבן משלג. יותר איני זוכרת. לא צורת הרחוב ולא את בתיו. סליחה, זוכרת אני עוד – תיק קטן של גן ילדים, תיק עור חום ומרוקם וספר עברי מצויר.
הלכתי ועיני מלוות את ערדלי. הלכתי קטנה וקפואה ומלאת דאגות. כן, היו לי "דאגות-פרנסה". שמעתי את אבי נאנח בלילה ומספר לאמי, שהפולנים הללו פושטים מעליו את עורו ובייחוד מאז שמעו, שהוא מתעתד לעלות לפלשתינה; שמשרד האוצר נטפל אליו ומוצץ את לשד-עצמותיו של הז'יד, ומי יודע אם בסופו של דבר יהיה לו מספיק כסף כדי להוכיח לשלטונות המנדטוריים בפלשתינה – שהוא קפיטליסט. מי יודע אם לא יבטלו לו את הסרטיפיקט?
אני לא הבנתי בדיוק מפני מה חרד אבי, כל כך, לנסוע לפלשתינה. לי היה שם די טוב. ידעתי את ההימנון הפולני וגם דיקלום אחד ארוך ומסולסל על הקומנדנט שלנו מושצ'יצקי וגם שיר אחד לעגני על היהודון "שרוליק וחיה-שרה", שמצאתיו מצחיק עד דמעות, ולבד מן העובדה, שבנו של השוער היה אומר לי: "ז'ידובה, עברי למדרכה השניה", מה היה חסר לי. כלומר, מה אני זוכרת?
גם לא הבינותי מה הפולנים רוצים מאבי אבל הרגשתי שהוא פוחד ומדובר ?????? וכך, כשאני מלווה בעיני את פסיעות ערדלי, "ימין שמאל, שמאל ימין", נעצרות שתי רגלי, כמו קפאו על עמדן, מול פתחו של מרתף ושם - שטרות כסף למאות, לאלפים, למיליונים!
זאת, כמובן, לא ידעתי. ידעתי רק שגיליתי אוצר, שעכשיו לא יאנח אבי בלילה בספרו על מס הכנסה, שאמי לא תאמר לו בשקט, "משה, ואולי שם, בפלשתינה, יהיה לנו רע...," ושניהם יחד כבר לא יחרדו לסרטיפיקט של קפיטליסטים. תמו דאגות פרנסה. הממשלה הפולנית תרצה לסחוט עוד קצת כסף – בבקשה כמה אתם רוצים? – יש, יש!
הוצאתי את הספר העברי עם הציורים הציוניים והנחתיו על המדרכה. הוצאתי את המפית ואת הבקבוק לתה – ומילאתי את התיק, כולו-כולו, בשוטרת מרשרשים. מילאתי את כיסי, את כובעי, את גרבי, את ידי...
והערימה גדולה כאילו אין לה סוף.
ארוץ הביתה ואביא את הורי, שיאספו גם הם, "רוצי!" אני פוקדת על עצמי וצועדת אט, אט, כי אסור לאבד את האוצר. רק לבי רץ-נחפז. אין ו פנאי. רוצה הוא לבשר את הבשורה הגדולה; לראות את החיוך הטוב על פני אמא; לרכב על ברכיו של אבא ולספוג נשיקות ומחמאות:
"בת-חיל ילדתנו הקטנה. הבטיחה את כל עתידנו..."
דמעות חמות של אושר נושרות מעיני וקופאות על אפי. אינני יכולה לנגבן ודומה אני לעציץ, שנשכח על אדן החלון והכפור תלה עליו גבישי בדולח.
*
"אלוהים אדירים, מה זה?!" קראה אמי ונטלה אחת מחבילות השטרות. "איפה מצאת את זה?"
ספרתי לה. "יש עוד!" רעדתי מהתרגשות. פתחתי את תיקי והתחלתי להוציא ממנו את שטרות הכסף הרבים, ומן הגרביים ומן הכיסים.
"היכן הספר העברי שלך והיכן בקבוק התה?" – רגזה אמי.
"מה זה חשוב. באוצר הזה הלא נוכל לקנות אלפי בקבוקים לתה ולספרים בלי ספור. מה אתך, לאה..." חיכיתי שאבי יאמר.
אך הם לא אמרו מאום. הם רק פקדו לרוץ מהר ולהביא את הבקבוק, המפית והספר הציוני, שהילדה הרעה הפקירה ברחוב תמורת רובלים חסרי ערך של הצאר הרוסי ז"ל, שהשד יודע מניין וכיצד התגלגלו לשם.
וכי מה הבינו הורי, אנשים מבוגרים, בחלום העושר שהאמנתי כי צפון הוא בשטרות הרבים, שאם גם לא היו שווים מאום בכוח קניתם, הלא היו שווים מיליונים בכוח המוראל.
בדיוק כמו שאין אנו, המבוגרים, מבינים היום את חלומו הטוב של שר האוצר שלנו כשידיו מלאות לירות לשעבר, ושואלים מה עשה בתיק, בבקבוק, במפית ובספר הציוני. רק שאין אנו מעיזים לצוות עליו שירוץ ויחזירם.