15.2.74
"זהו הגנרל סילסוואו," לחש זאב שבא לשתות איתנו תה אנגלי בגינה היפה והציורית של מלון "אמריקן קולוני" אשר בירושלים המזרחית. תה אנגלי – משום ש"האמריקן קולוני" אינו אלא מלון אנגלי בעל מסורת, שרוב מחזיקי המניות שלו הם אנגלים ואחדים מהם אף נולדו בארץ, כשישראל עוד לא היתה פלשתינה א"י, אלא עדיין תחת שלטון טורקי...
מכאן, ממרחק של שלושה-ארבעה מטרים של מרצפת אבן שטוחה וחלקה ושטופת שמש בין דקלים ולימון ויסמין וריח לא-נראה של שקדיה פורחת מעבר לחומה, נראה הגנרל "התופס קצת שמש" ככל אדם חולף עלי אדמות. בייחוד כשיושבת לידו אישה, אשתו – אומרים, והיא אישה בגיל העמידה שראשה חום בהיר ולבושה חום בהיר, מין צבע לא צבע של מצניעי לכת. של אנשים העוברים על פניך ואינך זוכר שעברו.
מיסטר סילסוואו אינו מרגש אותי, אפילו כוונו אליו ואל הקילומטר המאה ואחד שלו – זרקורי עולם החדשות. האוהל שלו נמכר. אך הסיפור לא תם ונשלם.
האו"ם שוב אינו שמום. הוא מטייל בארצנו כמו - - - כמו בעל בית. כל מי שיושב בתוך המדים הללו, של חיילי האו"ם מכל העולם, הוא חולף, ככל האדם. אבל לא הכוח. הוא יוצא מן האוהל במדבר כמו איזה מרבה-רגלים ענקי, כמו איזה סרטן.
הוא לא מביא רגש של שקט, של ביטחון, ללב הישראלי. הוא מביא עלי חרדה. כשאני רואה את לבושי החאקי הבהיר, עם התוויות התכולות, מטיילים בחוצות ירושלים, משהו לוחש באוזני שהבינאום כבר התחיל...
"מי יודע אם כבר לא סיכמו איתם דברים מאחורי הגב. מי יודע היכן יקום 'שער מנדלבוים' החדש. ניצנים נראו בארץ. ט"ו בשבט הגיע. והשקדיה פורחת ושמש פז זורחת, ואשתו של הגנרל סילסוואו יושבת בגינה לצד בעלה. לצד הבעלים החדשים של רוב שטחי המדינה..."
כל מה שכתוב לעיל לא הגיע אלי משום מקור רשמי. הוא הגיע אלי ממקור רגשי. שם הולם הלב. הוא חרד. מאוד. רואה מיני נבואות שחורות, שמרבות להתקיים בימינו, לדאבוננו הרב. וכל הזמן מפללים, "הלוואי ונתבדה."
*
לחייל האו"ם בעברה השני של התעלה, שממנה נסוגונו – היה פרצוף של "ברוך הבא". מסרנו לידיהם שטחים זרים. והחיילים הגבוהים, הדניים, השוודים, הנורבגים, אותם פגשנו עם הסואץ, בעדאבייה באיסמעיליה – היה נעים להתבדח איתם. לבך לא כאב כאשר סיפרו שבאו לעשות קצת כסף. אחדים היו סטודנטים, סיימו לפני שנה שנתיים את שרותם הצבאי, עבודה קבועה עוד לא היתה להם. בסקנדינביה קר והמזרח התיכון, ורצועת יבשת אפריקה הים-תיכונית, עם האקלים החמים – קוסמים. ויש גם טעם לוואי מתוק של איזושהי הרפקתה – ו"אצלנו משעמם..." אצלנו – הכוונה לארצות סקנדינביה.
*
אבל כבר בסיני מתחיל להשתנות היחס אל שומרי הגבולות הבינלאומיים הללו, אל משכיני השלום הזרים.
מחנותיהם גדלו, התרחבו. תנועה רבה ניכרת סביבם. וצצו גם מחנות חדשים. ותמיד – במשובחים שבמקומות. לעתים דומה שכל חלקה טובה, כל נווה מדבר, כל כתם מוריק במדבר הופקע מאיתנו לטובת כוח האומות.
עם בוקר שומעים תרועת חצוצרה. רואים דגל זר מתנופף באוויר. לחיילים פרצופים שלא ממקומותינו. פרצופים אחרים, מלוכסני עינים, צהובי עור, עצמות לחיים בולטות, שיניים בוהקות בין שפתים אינדיאניות, מולאטיות. פנים וקולות וריחות תבשיל שאינם שייכים למדבר הזה, לנופים רכי הגבעות.
מה אומר – נעים יותר לפגוש בבדווים רוכבים על גמלים, עם חרב מתהפכת מאשר בשומרי שלומנו – הזרים.
ליד השער עומדים שניים שניים, עומדים כמו עצמים דוממים ליד סוכות-המשמר, רושמים את שמות הארצות מהם באו, באבנים קטנות על תלולית של חול.
מבעד לשער רואים ציוד רב, ורכב רב מאוד מסודר שורות שורות. רואים שבילים סדורים; מסומנים בחלוקי אבנים מסוידות. מחנות ראווה של חיילי שוקולדה משולמים היטב, לבושים היטב, ניזונים היטב. אין להם דאגות פרנסה. אלה לא חיילי מילואים עם דאגות פרנסה למשפחה בעורף, לא מעשיות עם דובונים, לא בעיות עם נסיגה וכאב לב, לא מלחמה שפצעיה טרם הגלידו, לא עצמאות כואבת מחדליה; מחנות של צבא שכיר, שמדינת ישראל היא עוד מקום לתפוס בה פרנסה מתובלת בהרפתקה