30.6.61
אסור להיות עצוב. ואם גם נחליט להיות עצובים עד סוף הימים, לא יניחו לנו. ההשגחה העליונה דואגת לכך; ואולי, השגחה שבלב? זו הדואגת לאיזון המזון הדרוש לגוף, לנפש.

יוצאת אני מבית המשפט וצועדת מדוכאה ואבלה בדרך לאוטובוס. השמש הירושלמית משתוללת וקופחת על ראשי התל אביבי. אני חושבת לי, בפעם האלף אולי, שהאקלים המצוין של עיר זו הוא סתם יהירות ירושלמית, וכי עד שאזכה לראות את עצמי בתוך אוטובוס וראשי בצל, תצא תחילה נשמתי. כשלפתע נעצרת לידי מכונית דיפלומטית וה"קורפוס" הישוב בתוכה מזריח את פניו.

"אני כה שמח לראותך" – הוא מודיע לי – "למעשה, חשבתי עלייך מאדאם, בזה הרגע ממש." דיפלומטיה. צריך ללמד את כל בחורינו דיפלומטיה. לאחר רבע שעה של דברי נימוסין ופתיחה וסגירה של חלונות, יוצא המרצע מן השק. הוא מספר לי, שהגיעה ארצה עיתונאית-סופרת מעניינת מאוד (רע!) והוא חושב כלומר, היא מעוניינת באינטרביו (רע מאוד). היא, אותה עיתונאית, הנה לוחמת נלהבת לזכויות נשים, מוסיף הוא בגאווה (ואינו יודע עד מה רע מאוד-מאוד). 

איך יוצאים מן הסבך הזה? לפני שנים הייתי קופצת על מציאה מעין זו, אבל מאז זרמו כבר הרבה מחשבות בלבי ואנשים חשובים אינם קוסמים לי עוד. נעשה לי מאוד לא נעים. כאזרחית ישראלית נאמנה, אני חוששת שסרובי (חה, חה!) יתפרש עוד כיחס-אי-רצון של מדינתנו כלפי המדינה שהדיפלומט שלי הוא אחד ממייצגיה. לעולם אין לדעת איזה סיבוך בינלאומי אבשל כאן. ואם העניין לא יעלה לנו באצבע – באו"ם. אל תצחקו. זה קורה...

"אני איני עוסקת עכשיו ב'אינטרביואינג' – אני מצטדקת – אבל אם כבודו רוצה, אמסור את העניין לעיתונאי המתאים... הוא ודאי ישמח..."

"לא" – מסביר לי מיטיבי – "מאדאם לא הבינה. היא רוצה לראיין אות.ך מאדאם."

"אותי? שמעו, שמעו!" אני. מה פתאום אותי. ובעצם, למה לא אותי? וכי כל אותם האנשים החכמים, שאני ראיינתי בזמנו היו יותר, איך אומרים, ממני? האני שלי מתחיל ללטף את לחיו ולטפוח לעצמו על הגב. נהיה לי נעים נורא. ואם כי אני עוד מתגוננת ומבטיחה, שיש בארץ. לפחות עוד שלוש נשים מעניינות, אני נאותה ברוב חסדי. המזכירה של ה"קורפוס" קבעה לנו את המיפגש, במלון "שרתון", כמובן, בשעה חמש ושלושים בדיוק – למחרת היום.

כל הלילה לא ישנתי. התרגשתי. מה אגיד לה ומה אספר? במה אפתח, ובעיקר, מה אלבש? 

ואני לא ידעתי מה התענו הקרבנות שלי בעבר.

לראיון נסעתי במונית "ספיישל" ולא על ה"ווספה" הישנה שלי, בגלל התסרוקת. התלבשתי במיטב בגדי, כמו שנשים מתלבשות לתצוגת-אופנה, כדי להעמיד בצל את הדוגמניות. חזרתי ושיננתי את כל הישגי הנשים בארץ, סיפרתי לעצמי, שוב פעם, הלצה ישראלית אופיינית בה אפתח את שיחתי, והחלטתי שהסופרת הזו, יש לה שכל ועל כן בי חרה לייצג את הנשיות הישראלית.

הופעתי בבית המלון בדייקנות של רכבת. הסופרת שלי לא היתה ב"פואיה". אז מה יש? הלכתי, על כן, לחפש אותה על מרפסת-ים-תיכון, בחדר המכבים, בחפירות הארכיאולוגיות, ובעוד אולם שאיני יודעת את שמו. אין זכר לסופרת. פשוט אין! ישבה שם איזו "ציפור" צבעונית-שמנה, עם שלושה תיקי-עור, ארבעה סלי קש, שתי מזוודות, מצלמה אחת, כובע קש ביד, סובארו ענקי, שחיפה על ה"ציפור" עד למותניים. אבל מי שם לה לב?

סוף-סוף הופיעה המזכירה וביקשה את סליחתי על האיחור. אמרתי לה, "אין דבר. גם העיתונאית עוד לא הגיעה."

"לא! היא כאן" – אמרה לי המזכירה והובילה אותי אל ה"ציפורת". התכופפנו מטה מטה, ואז ראיתי שיש לה גם פנים, דווקא לא רעים.

"סליחה, נמנמתי" – אמרה בשפתה והמזכירה תירגמה – "הדרך היתה קטלנית ועל כן אני כה עייפה." המזכירה תרגמה. אמרתי שצר לי מאוד והמזכירה תירגמה. ה"ציפורת" ביקשה שהמזכירה לא תתרגם. שתי נשים אינטלקטואליות כמונו כבר יבינו אישה את רעותה. היא אמרה, שבטרם תתחיל לראיין אותי, היא רוצה להציג את עצמה. היא התחילה להציג את עצמה בשעה שש. היא סיימה להציג את עצמה בשעה תשע ושלושים. לא הבינותי מילה אחת שחוקה. אבל החזקתי בידי, בזה אחר זה, את תוכן כל תיקיה מזוודותיה, ספרים, מדליות, תצלומים... הכל היה ערוך על השולחן ועל הרצפה. המזכירה ישנה ואני הייתי במצב של עלפון. משפסקה להמטיר מילים, או ליתר דיוק, הברות מצלצלות, נעורה המזכירה, עקב השקט הפתאומי שהשתרר.

ואז קמה המראיינת שלי, לקחה את ראשי בין שתי ידיה, ונשקה למצחי, וביקשה מן המזכירה להודיע לי (אגב, מה שם הגברת?) שאני אחת הנשים המעניינות ביותר שפגשה מעודה. בשובה לארצה, היא תפאר את שמי ואת שם ארצי ולא תשכח אפילו פרט אחד מכל הישגי המזהירים (?!).

היא מינתה אותי לנשיאת האגודה הספרותית, שהיא אחת מראשיה (הסיפור אמיתי, על דברתי) ונתנה בידי כתב-מינוי, היות ושתינו נלחמות למען אותם האידיאלים. אולי אשתה כוס תה. רצתה לדעת. שכן גרוני ודאי ניחר לאחר שיחה כה ארוכה ומעניינת. ואולי יש לי עוד (?!) שאלה בעניין מטרת נסיעתה לטובת אחוות-העמים?

"כן" – אמרתי בשארית כוחותי. "הייתי רוצה לדעת מי מממן את נסיעתה. האם גם אצלם ישנה מגבית או מה?

"הוי, לא! את נסיעותי מממן בעלי היקר. ולא עוד, אלא שהוא שולח לי מכתבים ומפציר בי, שאמשיך בשליחותי ואסע עוד ועוד."

איזה בעל טוב.

ואיזה יהודי חכם הוא הגוי הזה.