ניו יורק 30.7.71
עברית: עפרה אליגון
בעיירה לאשניק, לא רחוק מלובלין, חי לו יהודי ולו אישה. שמו היה חיים נתן ושמה – טייבעלע. לא היו להם ילדים, אף כי לא היו עקרים. טייבעלע ילדה לבעלה בן ושתי בנות, אבל שלושתם מתו בינקותם: אחד בשעלת, אחד באדמת ואחת בחצבת. אחרי כול אלה נסגר רחמה ומאומה לא הועיל. לא תפילות, לא כישופים ולא שיקויים. הצער גרם לו לחיים נתן שיתרחק מן העולם. הוא התנזר מאשתו, חדל לאכול בשר ושוב לא היה ישן בביתו אלא על ספסל בבית המדרש.
לטייבעלע היתה חנות אריגים שבאה לה בירושה מהוריה. ישבה שם כל הימים עם מד-מידות לימינה, מספריים לשמאלה ו"צאינה-ראינה" לפניה. חיים נתן, גבוה ורזה, עיניו שחורות וזקנקנו חד, היה קודר ושתקן אפילו בימיו הטובים ביותר. ואילו טייבעלע היתה קטנה ונאה ולה עיניים כחולות ופנים עגולות אף כי אלוהים לא חסך שבטו ממנה, הרבתה לחייך וגומות החן משחקות בלחייה. לא היה לה בשביל מי לבשל, אך היתה מעלה אש בכירה בכול יום. היתה מבשלת מעט דייסה או מרק לעצמה. היא המשיכה גם במעשה הסריגה שלה – כאן זוג גרביים, כאן אפודה, או שהיתה רוקמת משהו על קנבוס. ולא בכתה על מר גורלה.
יום אחד נטל חיים נתן טלית ותפילין, מערכת לבנים וכיכר לחם, נתן אותם בשק ועזב את ביתו. שכנים שאלוהו לאן הולך יהודי והוא ענה, לכול מקום שיובילוהו עיניו.
כאשר סיפרו לטייבעלע שבעלה נטש אותה, היה כבר מאוחר להשיגו. הוא כבר הגיע אל מעבר לנהר. נתגלה ששכר עגלה ללובלין. טייבעלע שלחה שליח לחפשו, אך הבעל והשליח לא נראו עוד לעולם. בגיל שלושים ושלוש מצאה טייבעלע את עצמה עגונה.
חיפשו פה וחיפשו שם ולבסוף הבינה שאין לה עוד תוחלת. אלוהים לקח את שלושת ילדיה ועתה גם את בעלה. לעולם לא תוכל להינשא עוד. מעתה שומה עליה לחיות לבדה. מעתה נותרו לה רק ביתה, החנות ומעט מטלטלין. אנשי העיירה ריחמו עליה, כי היתה אישה צנועה וישרה בעסקיה. הכול חזרו ושאלו על מה ולמה באו לה כול אלה. אבל דרכי אלוהים נסתרות מאיתנו.
בין נשי העיירה היו לטייבעלע ידידות מספר שאותן הכירה מימי הילדות. בשעות היום טרודות עקרות הבית, אישה אישה בסירים ובמחבתות שלה. אבל עם ערב נהגו לסור לביתה לשיחה קלה. בערבי קיץ היו יושבות בפתח הבית, מרכלות כדרך הנשים ומספרות סיפורים ואגדות. וכך, בליל קיץ אחד, לילה נטול ירח, כשעל העיירה ירד חושך מצרים, ישבה טייבעלע עם ידידותיה על הספסל וסיפרה להן אגדה שקראה בספר שקנתה מרוכל עובר.
היה זה סיפור על אישה צעירה ועל שד שפיתה אותה ונהג בה כדרך גבר באישה. טייבעלע חזרה על הסיפור לכול פרטיו. הנשים נדחקו זו אל זו, שלבו ידיים, ירקו יריקה כסגולה נגד שדים ורוחות, וצחקו צחוק של פחד.
אחת מהן שאלה:
"למה לא גירשה אותו בקמיע?"
"לא כול שד מתירא מקמיעות," השיבה טייבעלא.
"למה לא הלכה לבעל מופת?"
"השד הזהיר אותה, שאם תגלה את הסוד, הוא יחנוק אותה."
"וי לי. ישמרנו האל. הלוואי שלא נדע מדברים כאלה," קראה אישה אחת.
"ואני אפחד ללכת הביתה," אמרה שנייה.
"נלך ביחד," הבטיחה שלישית.
שעה שהנשים סיפרו כך ביניהן, עבר שם אלחנן, עוזרו של המלמד. אלחנן השתוקק להיות בדחן בחתונות. הוא היה אלמן זה כחמש שנים ויצא לו שם של לץ. צעדו היה שקט, כיוון שסוליות נעליו היו כה משופשפות עד שהילך כבר יחף. כאשר שמע את טייבעלע מספרת את סיפורה, עמד לשמוע. החשכה היתה כבדה והנשים היו שקועות בסיפור ולא הבחינו בו כלל.
אלחנן היה למעשה ברנש מלא תחבולות ערמומיות. בו במקום ניצנצה במוחו תכנית זדונית.
אחרי שהנשים הלכו, התגנב לחצרה של טייבעלע. התחבא מאחורי עץ ודרך החלון עקב אחריה. כאשר ראה שטייבעלע נכנסה למיטה וכיבתה את הנר, התגנב חרש לתוך הבית. לא היו גנבים בעיירה וטייבעלע לא נהגה לנעול את הדלת. בחדר הכניסה הקטן השאיר את הקפוטה הבלויה, את הטלית קטן, את המכנסים, ועמד ערום כביום היוולדו. וכך, על בהונות רגליו, התקרב אל מיטתה. היא כבר כמעט נרדמה כאשר לפתע ראתה דמות מזדקרת בחשכה. מרוב אימה ניתק הדיבור מפיה.
"מי שם?" לחשה בקושי.
השיב אלחנן בקול חלול: "אל תצעקי. טייבעלע. אם תצעקי, אשמיד אותך. אני השד חורמיזא, מושל על אופל, חשכת מים, ברקים ורעמים וחיות המדבר. אני השד אשר בא אל האישה הצעירה שעליה סיפרת הלילה. וכיוון שסיפרת את הסיפור בטוב טעם כזה, שמעתי את קולך בשאול ונמלאתי תשוקה לבשרך. אל תנסי להתנגד לי, משום שאת אלה המסרבים לעשות רצוני, אני מטלטל אל מעבר להרי חושך. אל הר שעיר, אל ציה שם לא תדרוך רגל אנוש, שם חיה לא תהלך, שם האדמה – ברזל, והשמים – נחושת. אני מגלגל את הסרבנים בקוצים ובאש, בין נחשים ועקרבים, עד שהם אבודים לנצח בעמקי השאול. אבל אם תעשי רצוני, לא תיפול שערה מראשך ותצליחי בכול מעשי ידיך...
מרוב אימה נשארה טייבעלע המומה. לבה פירפר לרגע ואחר חדל מלהלום. חשבה – הגיע קיצה. אבל אחרי שהות מה התגברה ומילמלה. "מה אתה רוצה ממני. אני אשת איש!"
"בעלך מת. בעצמי הלכתי אחרי ארונו. אמת, איני יכול לבוא אל רב ולהעיד לפניו כדי שישחרר אותך מעגינותך, כיוון שהרבנים אינם מאמינים לעדים של הסטרא אחרא, חוץ מזה אין לי שליטה לעבור את המפתן מפני קדושת התורה. בכול זאת איני משקר. בעלך ניספה במגיפה והרימה כבר אכלה את אפו. ואפילו נשאר בין החיים, לא היית אסורה לשכב עמי, כיוון שדיני השולחן ערוך אינם חלים על קליפות.
שוליית המלמד המשיך לדבר על ליבה דברים כאלה. תערובת של עגבים ואיומים. הוא פירש שמות מלאכים ושדים, רוחות וליליות. הוא נשבע שאשמדאי, מלך השדים, הוא דודו החורג. הוא התפאר שלילית, מלכת הלילה, ריקדה לפניו על רגל אחת ועשתה כול דבר תועבה כדי לספק תאוותו. שיבתא, השדה הגונבת עוללים מיולדות, אפתה למענו עוגיות פרג בתנור הגיהנום וציפתה אותן בשומן בעלי אוב וכלבים לא מעלמא הדין. הוא הפציר, הוא תיבל את דבריו בפתגמים ומשלים, עד שטייבעלע נאלצה לחייך.
הורמיזא גילה לה שהוא אוהב אותה כבר זמן רב. הוא הזכיר לה את השמלות והצעיפים אשר לבשה. את מחשבותיה הזרות בשעה שהיתה לשה בצק, או הכינה את חמין השבת, או שעה שהיתה רוחצת באמבט.
אחרי הרבה פיתויים נכנס השד למיטתה של טייבעלע ועשה בה את רצונו. הוא אמר לה שמכאן ואילך יבקר אצלה פעמיים בשבוע, בלילי רביעי ובשבתות, כיוון שאלה הם הלילות שלשדים יש עליהם שליטה. הוא איים אם תגלה את סודה יתלוש שערה, ינקר את עיניה, יעקור את טבורה; או יגלה אותה לשממה שהלחם שם הוא גללים, והמים דם, וילל צלמוות נשמע שם יום ולילה. הוא ציווה עליה לשים ידה על ירכו ולהישבע שתשמור את הדבר עד יומה האחרון. כאשר ראתה טייבעלע שאין לה ברירה, עשתה מה שציווה עליה והשד הוסיף לענותה עד עלות השחר.
טרם שנפטר ממנה נשק לה בתאווה עצומה וכיוון שהיה שד ולא גבר, השיבה לו טייבעלע בנשיקות וזקנו נתלחלח מדמעותיה. אף על פי שהיה רוח רע, נהג בה בחיבה.
כשהורמיזא נעלם התייפחה טייבעלע לתוך הכר ובכתה עד הנץ החמה.
מאותו לילה היה בא כול ליל רביעי וכול מוצאי שבת. טייבעלע פחדה פן תהרה לו ותלד מפלצת בעלת זנב וקרניים, שד משחית או קטב מרירי. אבל הורמיזא הבטיח שלא יביא עליה חרפה. טייבעלע שאלה אותו אם היא צריכה ללכת למקווה טהרה אחרי ימי נידתה, אבל הורמיזא פסק שדיני נידה אינם חלים על נשים בעולות שדים.
יש פתגם האומר: ישמרנו האל ממה שאדם עשוי להתרגל אליו. וכך הווה. בתחילה פחדה שהמזיק יקלע צמות של כינים בשערה, שיגרום לה לנבוח ככלב, או לשתות שתן וכד'. אבל הורמיזא לא הילקה אותה בשוט, לא צבט בשרה, אפילו נמנע מלירוק עליה. להיפך, הוא פינק אותה ולחש מילות חיבה על אוזניה. לפעמים חרז חרוזים של ניבול פה שחיבר לכבודה על דבר עבירה. לפעמים עשה דברים משונים כאלה, ופיטפט שטויות כאלה עד שהיתה מוכרחה לצחוק. הוא משך בחנוכי אוזניה, נשך נשיכות אהבה בכתפיה, ובבקרים מצאה סימני שיניו על בשרה. הוא ציווה לה לגדל את שערה מתחת לשביסה, לימד אותה לחשים וכישופים, סיפר על בני החברה השחורה שעמם היה מתעופף מעל עיי-חרבות ושדות-צבים, מעל ביצות המלח של סדום וערבות הכפור של ים הקרח. הוא לא הכחיש שיש לו נשים אחרות; אבל כולן בנות השטן, ואילו טייבעלע היא הרעיה האנושית היחידה שלו. כאשר שאלה לשמות נשותיו הוא קרא להן נעמה, מחלת, אף, חולדה, זלוכה, נפקא וחימה. שבע כולנה.
הוא סיפר שנעמה שחורה כזפת ומלאת חרון. כשהיא כועסת עליו, היא יורקת ארס ונושפת גופרית. למחלת פני עלוקה וכול מי שנוגעת בו בלשונה, בשרו מוכתם לנצח. אף מתקשטת בתכשיטי זהב, אבני ברקת ויהלומים. צמותיה זהב קלוע. על פרקי ידיה היא עונדת פעמונים וצמידים. כשהיא מחוללת, נשמע הד פעמיה במרחבי המדבר.
חולדה – פניה כפני חתול והיא מייללת כחתול. עיניה ירוקות ובשעת משגל היא לועסת כבד דובים. זלוכה היא אוייבתן של כלות. היא גוזלת את כוח הגברא מן החתנים. ואם כלה יוצאת מביתה יחידה בלילות של שבע ברכות, מופיעה זלוכה לקראתה בריקוד והכלה מאבדת את כוח הדיבור שלה.
נפקא היא נפקנית והיו לה עסקים עם שדים אחרים. היא השביעה את תאוותה בניבול פה וחוצפה משובבת נפש. חימה, שלפי שמה צריכה היתה להיות כעסנית ומרשעת, היא למעשה שדה נעימה ורכה, פשוט נטולת מרה. תמיד היא טרודה באיזה מעשה מצווה, לשה בצק בשביל עקרות בית חולות, או מביאה תבשיל לבתי עניים.
כך היה הורמיזא מתאר את נשותיו ומספר לטייבעלע איך הוא משחק עמהן בקפצו מגג אל גג וכול מיני מעשי משובה אחרים. בדרך כלל, אישה מקנאה לנשי בעלה האחרות, אך איך תקנא ילודת אישה בשדה? סיפורי הורמיזא שיעשעו את טייבעלע, שהירבתה לשאול אותו כול מיני שאלות עליהן.
לפעמים היה מגלה לה סודות ונסתרות על אלוהים. על מלאכיו ושרפיו, על ארמונותיו השמימיים ושבעת הרקיעים שלו. הוא גם גילה לה כיצד החוטאים, נשים וגברים, מעונים בחביות של זפת וקלחות של גחלים, על מיטות מסומרות ובערימות שלגים; ואיך מלאכי חבלה מלקים גופות החוטאים בשוטים של אש.
העונש הכבד ביותר בגיהנום הוא הדגדוג – אמר הורמיזא. היה שדון בגיהינום ושמו לקיש ולקיש זה דיגדג אישה סוטה בסוליותיה או בבתי השחי, עד שצחוקה המעונה הידהד והגיע אל מדגסקר.
בדרך זו שיחק הורמיזא עם טייבעלע כל הלילה. ולא עברו ימים רבים והיא התחילה לצפות לבואו. לילות הקיץ נדמו לה קצרים מדי, כי הורמיזא היה עוזבה עם קריאת התרנגול. אפילו לילות החורף לא היו ארוכים דיים. למען האמת, היא כבר אהבה את הורמיזא. ואף כי ידעה שאישה אסור לה להשתוקק לשד, התגעגעה אליו יומם ולילה.
*
שנים רבות עברו מאז נתאלמן אלחנן. אף על פי כן עוד ניסו השדכנים לשדכו. הנשים שהציעו לו היו מבתים עלובים, אלמנות או גרושות. ככל עוזריהם של מלמדים, היה אלחנן קבצן גדול. נוסף לכך יצא לו שם של ביש-גדא. הוא דחה את כל השידוכים בכול מיני אמתלות: אחת מכוערת מדי, לשנייה לשון רעה, השלישית – לכלוכית. השדכנים תהו: כיצד מעז דל כמותו להיות בררן? וכמה זמן יכול גבר לחיות לבדו? אך הרי אי אפשר להביא אדם לחופה על כורחו.
אלחנן היה משוטט בעיר, ארוך, רזה, קרוע ובלוי, זקנו פרא, חולצתו קרועה והגרגרת החדה שלו מקפצת מעלה מטה. שנים רבות חיכה למותו של ר' גצל הבדחן כדי שיוכל לרשת את עיסוקו. אבל הלז כלל לא נחפז לשכב עם אבותיו. הוא המשיך לשמח חתנים וכלות בחרוזים ומשלים, כמו בימי נעוריו. אלחנן ניסה ללמד דרדקים, אך שום בעל בית לא היה מוכן להפקיד בידיו את ילדיו. בוקר בוקר וערב ערב היה מלווה תינוקות אל החדר ומן החדר. ובין הזמנים נהג לשבת בחצרו של ר' איצ'עלע, מחדד ידות של עץ, או גוזר קישוטי נייר שהשתמשו בהם רק פעם בשנה, בשבועות.
לא רחוק מחנותה הקטנה של טייבעלע היתה באר ואלחנן היה בא לשם פעמים רבות במשך היום, לשאוב דלי מים או להרטיב את שפתיו. מפעם לפעם היה מסתכל בחנותה של טייבעלע וטייבעלע ריחמה עליו. למה שרוי איש זה תמיד לבדו? ואלחנן היה אומר לעצמו, וי, טייבעלע, לוא ידעת את האמת....
אלחנן התגורר בעליית גג, בביתה של אלמנה זקנה, חרשת ועיוורת למחצה. הזקנה הבלה היתה מענה אותו בדברי מוסר ומוכיחה אותו על שאינו הולך להתפלל במניין ככל יהודי, אלא חוטף תפילה חפוזה לאחר שליווה את הילדים לבתיהם, ושוכב לישון. לעתים נדמה היה לזקנה שהיא שומעת אותו קם בחצי הלילה והולך לו. וכששאלה אותו לאן הוא נודד בלילות, השיב לה שחלום חלמה. הוא נשאר כל הלילה בחדרו.
הנשים השוזרות לאור הלבנה חשדו שבלילות חושך מתגלגל אלחנן לזאב אדם. וכי מדוע יישאר גבר בלי אישה שנים רבות?! הנגידים חדלו למסור את ילדיהם להשגחתו. עכשיו ליווה רק ילדי עניים ואך לעתים רחוקות בא אל פיו תבשיל חם. בדרך כלל היה משביע רעבונו בפירורים יבשים.
אלחנן הלך ורזה יותר ויותר, אך רגליו הרזות נשארו זריזות. היה גולש במורד הרחוב כמו על קביים. כנראה סבל מצמאון תמיד, כיוון שהיה יורד וחוזר ויורד בלי הפסק אל הבאר. לפעמים עזר לאיזה רוכל או איכר להשקות סוסה. יום אחד, כאשר טייבעלע ראתה מה קרועה ובלויה הקפוטה שלו, קראה לו אל החנות פנימה. הוא נתן בה עיניו בפחד ופניו הלבינו. "אני רואה שהמעיל שלך קרוע – אמרה טייבעלע – אם אתה רוצה, אתן לך בהקפה אמות אחדות של בד. תשלם בשיעורים, חמש פרוטות לשבוע."
"לא."
"למה לא?" השתוממה. "לא אקרא אותך לרב. תשלם מתי שתוכל."
"לא". ויצא בחיפזון מן החנות. פחד שתכיר את קולו.
בעונת הקיץ קל היה לבקר אצל טייבעלע. אלחנן היה בא אליה דרך סימטאות נידחות, מהדק את הקפוטה לגופו הערום. אבל בחורף, ההתפשטות וההתלבשות בפרוזדור הקר היו קשות... קשים מכול היו אותם לילות שירד בהם שלג. אלחנן חשש שטייבעלע, או אחד השכנים, יבחינו בעקבותיו. הוא הצטנן והתחיל להשתעל. לילה אחד נכנס למיטתה ושיניו נוקשות. זמן רב לא יכול היה להיחם. כדי שטייבעלע לא תבין את תדמיתו, המציא כול מיני תירוצים ואמתלות. אך טייבעלע לא חקרה ואף לא רצתה לחקור יתר על המידה. מזמן גילתה שלשד תכונות כשל כול גבר. הורמיזא הזיע, התעטש, גיהק ופיהק. עתים עמד בנשימתו ריח בצל. עתים ריח שום. למגע היה גופו בדיוק כמו הגוף של בעלה. כולו עור ועצמות ושיער, עם גרגרת חדה וטבור. לעתים היה הורמיזא מלא לצון, לעתים היתה נפלטת אנחה מפיו, רגליו לא היו רגלי אווז, היו להן צפרניים ויבלות כפור. פעם שאלה אותו לפשר כול אלה והורמיזא הסביר: "כאשר אחד מאתנו מזדווג עם בת אדם, הוא לובש דמות אדם. אחרת – הרי היתה מתה מרוב פחד."
כן, טייבעלע התרגלה אליו. שוב לא הפחידוה לא הוא ולא העוויותיו. הוא המשיך לספר לה את סיפוריו המשונים, אך טייבעלע מצאה בהם סתירות. כמו כל השקרנים היה בעל זכרון קצר. כשהתחיל לבוא אצלה, סיפר לה ששדים אינם בני תמותה. אך לילה אחד שאל:
"מה תעשי אם אמות?"
"אבל שדים אינם מתים!"
"הם נלקחים לשאול תחתית..."
אותו חורף השתוללה מגיפה בעיירה. רוחות רקב נשבו מן הנהר, מן היערות והביצות. לא רק ילדים, גם מבוגרים מתו במגיפה. גשמים כבדים ירדו. שטפונות פרצו את סכר הנהר. לילה אחד היה גופו לוהט ורגליו קרות כקרח. הוא רעד ונאנח. הוא ניסה לבדר את טייבעלע בסיפורים על מכשפות וליליות, וכיצד פיתו בחורי ישיבה למעשי חטא, ואיך השתעשעו עם שדים אחרים, ציחקו במקווה וקלעו צמות בזקנים של ישישים, אך לא היה לו הכוח לבוא אליה.
מעולם לא ראתה אותו במצב כזה. לבה נהפך בקרבה והיא שאלה:
"להביא לך קצת פטל בחלב?
השיב הורמיזא: "תרופות כאלה אינן בשביל בני מיננו".
"מה אתם עושים כשאתם חולים?"
"נעקצים ומתגרדים..."
הוא דיבר רק מעט לאחר מכן. וכאשר נשק לטייבעלע, היתה נשימתו חמוצה.
בדרך כלל נשאר אתה עד קריאת הגבר, אך הפעם הקדים ללכת. טייבעלע שכבה שקטה, מקשיבה לתנועותיו במסדרון. הוא נשבע לה שהוא עף החוצה דרך החלון, אך היא שמעה את חריקת הדלת. טייבעלע ידעה שחטא הוא להתפלל לשלומו של שד, שחובה לקלל אותו ולמחותו מן הזיכרון, אך בכול זאת התפללה לאלוהים למען הורמיזא. ביגונה קראה: "יש כל כך הרבה שדים, שיהיה עוד אחד..."
בשבת חיכתה טייבעלע לשוא להורמיזא. עד הבוקר חיכתה. הוא לא בא. היא קראה לו בתוך לבה ומילמלה השבעות שלימדה, אך הפתח לא נפתח. טייבעלע נאלמה. הורמיזא התפאר פעם שהוא רקד לפני תובל קין וחנוך; שישב על גגה של תיבת נוח, ליקק את המלח מאפה של אשת לוט ומשך בזקנו של אחשוורוש. הוא ניבא כי נשמתה תתגלגל בעוד מאה שנה לגופה של נסיכה, והוא, הורמיזא, יכבוש אותה בעזרת עבדיו וישא אותה לארמון בשמת אשת עשיו. עכשיו הוא שוכב כנראה אי שם, שד עלוב וחולה. יתום מאב ומאם. בלי אישה נאמנה שתטפל בו ותדאג לו. טייבעלע זכרה איך בביקורו האחרון באה אליו נשימתו חורקת ושורקת כמו מסור.
מיום ראשון ועד יום רביעי התהלכה כחולמת. אור ליום החמישי חיכתה בקוצר רוח לשעון שיצלצל חצות. אך הלילה עבר והורמיזא לא בא. טייבעלע סובבה ראשה אל הקיר.
*
היום בא אפל כלילה. שלג דק ירד מן השמים הקודרים. העשן היה כבד מלעלות מן הארובות והתפרס מעל לגגות כסדינים בלויים. העורבים צרחו צרודות. כלבים נבחו. אחרי ליל הנדודים לא היה לטייבעלע הכוח לקום ולפתוח את החנות. אף על פי כן התלבשה ויצאה. ברחוב ראתה ארבעה אנשים מחברה קדישא נושאים מיטת מת. מתחת למכסה המכוסה שלג הציצו רגליו הכחולות של מת. השמש היה המלווה היחיד. טייבעלע שאלה מי הברמינן והשמש ענה: "אלחנן, עוזרו של המלמד."
רעיון מוזר עלה בדעתה של טייבעלע – ללוות בדרכו האחרונה את אלחנן, הבטלן שחי ערירי ומת ערירי. וכי מי יבוא היום אל החנות? ומה איכפת לה עסקים? לפחות תקיים מצוות הלוויית המת. הלכה אחרי המיטה בדרך הארוכה לבית הקברות. שם המתינה שעה שהקברנים כרו בור באדמה הקפואה. הם עטפו את אלחנן בטלית ומצנפת, הניחו חרסים על עיניו, תקעו הדס בין אצבעותיו כדי שיעזור לו לעשות את דרכו אל ארץ הקודש בגלגול-מחילות, כשיבוא המשיח. הגולל נסתם והקברן אמר קדיש. צעקה נמלטה מפיה של טייבעלע. אלחנן זה חי חיים עריריים. ממש כמוה. וכמוה לא השאיר אחריו קדיש.
מסיפורי הורמיזא ידעה טייבעלע שהנפטר אינו הולך ישר לשמים. כול חטא בורא שדים ורוחות והם צאצאיו של אדם לאחר מותו, והם באים לתבוע את חלקם. הם קוראים למת אבא ומגלגלים אותו דרך יערות וציות עד אשר ירצה את סאת עוונו ויהיה כשר להיטהר באש הגיהנום.
מכאן ואילך נשארה טייבעלע לבדה, עגונה פעמיים. אחרי בעל ואחרי שד. הזיקנה קפצה עליה. דבר לא נשאר לה חוץ מסוד כמוס שאין לספרו ושאיש בלאו הכי לא היה מאמין בו. ישנם סודות שלוקחים אותם אל הקבר. העצים מתלחשים עליהם, העורבים צורחים אותם, המצבות משיחות בהם בשפת אבן. המתים יקומו יום אחד, אך סודותיהם יישארו עם הבורא ומשפטו עד סוף כל הדורות. |
|
|
|