18.6.65
היא היתה פלא השכונה, הגברת לוין הקטנה. אישה כבת חמישים-שישים, מרובעת משהו. היא דמתה יותר לקוביה מוצקה המהלכת על זוג רגליים דקיקות, מאשר לסתם ריבוע. שיער דליל, בעל גון בלתי מוגדר, היה מציץ מבעד לטורבאן שעטף את ראשה, ושניים-שלושה תיקים וסלים, היו בני לוויתה הנצחיים.
לא. היא לא היתה נאה. היא אפילו היתה מכוערת. וראה זה פלא. לגברת לוין הקטנה והמזדקנת היתה הצלחה בלתי רגילה אצל הגברים. מאז מת עליה בעלה, לפני שנים רבות, לשווא טרחו ידידי המשפחה להזמינה לקולנוע או ל"סתם בילוי על כוס-תה."
"אחרי הצהרים, אבוא ברצון" – היתה אומרת – "אך בערבים אני עסוקה" – היתה מוסיפה בחיוך מסתורי.
ובערבים אפשר היה לראות חריצי-אור מבעד לתריסים המוגפים. אור מרמז חמים, רומנטי.
מי היה המחזר של הגברת לוין, איש לא ידע. היא היתה אישה דיסקרטית, והמחזר, גם הוא כזה. לולא זרי הפרחים שהיו מגיעים בקביעות ייקית, שושנים אדומות ביום השישי בשבוע, וציפורן לבנה ביום השלישי בשבוע, - אפשר היה לחשוב שהמחזר לא היה ולא נברא אלא בדמיונם של השכנים.
שנתיים תמימות נמשך תורן של שושנים אדומות וצפורן לבנה, ואז החלו להופיע גלדיולות ארוכות ודליות דשנות. ואז החליטו כולם שיש לה, לשכנתם, מחזר חדש. אדון גבה-קומה ורחב-כתפיים. וכשבא תורם של פרחי אביב עדינים וריחניים, וביישנים כלשהו – אמרו השכנים: "ראיתם? פייטן מחזר אחריה..."
היו שידעו לספר על נישואין הולכים וקרבים, היו שידעו לספר כי ידיד נעורים הוא זה, אך אדם נשוי... היו שסיפרו כי אמריקני עשיר הוא, והגברת לוין. כאשר היתה שומעת-לא-שומעת את הרמזים השונים – היתה נאנחת ומחייכת. וזה הכל.
והגברת לוין הפכה לקנאת לבן של כל נשי הבית הגדול. וכי על מה חולמת אישה מגיל שש-עשרה ועד מאה ועשרים אם לא על אהבה, וחיזור ופרחים.
"לו ידעו הגברים מה קל לקנות לבה של אישה בזר פרחים ריחני, עקשני, הבא בקביעות מדי שבוע בשבוע!"... – נאנחה הגברת פישר. ואילו מר פישר אמר: "שטויות. מוטב היה לקנות לה לגברת לוין, מעיל חדש. המסכנה, עדיין היא מתקשטת בזה הבלוי שהביאה לפני שלושים שנה מגרמניה."
*
את וייס החצרן חיבבו כל אנשי השכונה. הוא שטף את המדרגות וניקה את החצרות מאז נבנו המעונות. כבר אז, כאשר בא לפני עשרים וחמש שנה מגרמניה, לטפל בגינות, לבוש בחליפותיו הטובות וסנדלי הפליט כפולי הסוליות, עורר רחמים באפרוריותו האלמונית. ברבות השנים היה מקבל ב"ירושה" מן השכנים הטובים, נעליים ישנות במצב טוב, מכנסיים וחולצות שגדלו מהם הילדים הקטנים שאת עגלות הטיול שלהם היה מכסה בברזנט בערבים, ושעתה היה דואג לקטנועיהם. הם "גדלו מתוכם", הוא "נצטמק לתוכם". כך הם החיים.
מכל בני הבית המשותף הזה חיבב מר וייס את הגברת לוין הקטנה. הוא זכר אותה כשהיתה מרובעת פחות, כשמעילה היה חדש וגזרתו העידה על תפירה מעולה, כשהיתה גבוהה יותר וטרם חבשה טורבאן. פעם, באותם ימים רחוקים כשמר לוין היה עוד בין החיים, הוא שתה אצלם "בונן-קפה" ואכל "קראנץ-קוכען". בחדר האורחים קיבלוהו והוא שוחח עמהם על ברלין, עישן סיגריה והשעין ראשו על מסעד הכורסה הרכה – כשווה עם שווים. יום כגון זה – אין שוכחים. יום כגון זה נשאר חרות עמוק-עמוק בלבו של מר וייס החצרן, שמעולם לא עבר את מפתן הפרוזדור אלא אם צריך היה לתקן תריס באחת הדירות...
בפרחיה של הגברת לוין, שמח וייס אולי לא פחות ממנה. והוא היה גאה בהם. וכשהפרחים היו מגיעים, וזאת על פי רוב, כשהגברת לוין לא היתה בבית, היה נוטל אותם מידי הנער, דופק על דלתה של הגברת רובין הקטנונית ומבקש שתשמור אותם במים בעבור הגברת לוין. והוא נהנה לראות את זיק הקנאה שהיה מבצבץ מעיניה. וכשקנו המהרש"קים מכונית הדורה, והגברת מהרש"ק היתה מתיישבת ליד ההגה, ולא שואלת את הגברת לוין שבמקרה נקרתה לה בפתח אם תוכל להסיעה – היה וייס "מכבד" אותה בשבוע של "שמירת פרחים" וקנאה. וכך היה פורע חשבונה של אשת חסדו, לפי תור.
והנה עבר שבוע אחד ופרחים לא הגיעו. כאשר גם בשבוע שלאחריו לא באו הפרחים, באה דאגה גדולה לשכון בלבו של וייס הנאמן. האם ישאל את הגברת לוין מה קרה לידידה? וכי איזה ג'נטלמן יעשה זאת! אם נדמה היה לו או כך הווה, צמקו פניה של הגברת לוין. היא כולה כאילו צמקה וקטנה, ופעם, כאשר עמד ושוחח אתה, שאל אותו הדוור החדש אם זוהי אשתו – והוא נעלב בגינה קשות. ובכן, כאשר לא הגיעו הפרחים בשבוע השלישי, לבש מר וייס את חליפתו הטובה מלפני עשרים וחמש שנים, והלך אל חנות הפרחים הרחוקה אשר ממנה היו שולחים פרחים לגברת לוין, - כדי למצוא את כתובתו של המחזר ולומר לו כמה דברים קשים. וכי מה הוא חושב, אותו ידיד! עשר שנים תמימות הפריע בעד כל התקשרות חדשה לגברת לוין, בפרחיו. עשר שנים תמימות יכלה הגברת לוין להלך כשראשה זקוף והשכנות מביטות עליה בכבוד. ואיך ניתרה היום הגברת מהרש"ק עם המכונית ההדורה שלה ואפילו לא אמרה שלום לגברת לוין שעמדה בסמוך. היא לא היתה מעיזה לעשות זאת קודם לכן, אך כשמטעמי זהירות אמר בחנות, שהגברת לוין מבקשת לשלוח פרחים, והוא התכוון לומר אל מר – שכחתי את שמו – בתקווה שהם יבינו את הרמז ויבואו לעזרו – נכנס המוכר לדבריו בחוסר סבלנות. "אדוני, אמרתי לגברת לוין שאין בדעתי לשלוח לה יותר פרחים. עשר שנים תמימות היתה שולחת לעצמה, הגברת המוזרה הזו, את היפים בפרחים, אבל אין זה ענייני. אולם עכשיו היא חייבת לי בעד שלושה חודשים..."
מאז מקבלת הגברת לוין זר פרחים מאת אלמוני, מדי שבוע בשבוע. ואדון וייס מחלק את מנת ה"שמירה במים" – בין כל השכנות, בקפדנות.