15.11.74
בית חרושת "יצהר", בלבה של העיר תל אביב – בנחלת יצחק, מפעל אפור, בלי שום גינדורים חיצוניים, בלי בנייני פאר, בלי משרדים משוכללים, בלי מכונות חדישות – המייצר חמישית מכלל צריכת השמן וכופא (מזון למשק החי והרפת), מה אומר הפועל, שמאחורי פכית השמן – על הידוק החגורה ועל הצליפות בחגורה?

אם תדברי עם אשתי, היא אולי תהיה קפדנית יותר, מחמירה יותר, אבל אני, אני מאיר בז'ראנו, פועל בבית חרושת לשמן "יצהר", אב לארבעה בנים שהגדול בהם בן שבע-עשרה והצעיר – בן שנה ורבע, המביא הביתה אלף וארבע מאות לירות לחודש, בעבור שתים-עשרה שעות עבודה ביום לפחות, אני אומר שחבל שלא עשו את זה קודם. אני מצטער שזה לא היה בשנת 48. לוא עשינו כך אז, מיד אחרי ימי דוב יוסף, היינו נראים היום אחרת. אחרי הצנע היינו צריכים לקבל את המחיר הריאלי, ולא לחיות כולנו על "חלוקה", כאילו הינו רוטשילדים.

*

אבל עוד דבר חשוב – חשוב מאוד – שעכשיו לא צריך היה לעשות את זה עם בום כזה. לרדת עם מכה בבת-אחת. אם כבר חיכינו עד עכשיו – היה צריך לרדת עלינו קצת בהדרגה. מעלים קצת את מחיר הסוכר, אחרי חודש עוד פעם. אחרי חצי שוב. כשיורדים על הבן אדם בבת אחת – הוא מאבד את הראש. מקבל הלם. לא יודע מה שנעשה איתו.

אבל, למרות הכל, אני הקטן עומד ומתפלא, מתבייש, שעושים את ההפגנות, שצועקים, ומי צועק – אלה שמרוויחים הרבה יותר ממני.

לא טוב – אמת – אבל אף אחד לא מת ברעב במדינה הזאת, ואני לא מכיר אף אחד שמתגלגל ברחובות בלי גג מעל הראש.

איך אני מסתדר עם המשכורת שלי: ראשית חכמה – אישה עקרת בית טובה. ואני חושב שאין כאשתי. אני נראה רע? גם אשתי אינה נראית רע. והילדים שלי נראים נהדר. אנחנו גרים בבית קטן בתל ברוך. אין אצלנו לוקסוס. בהידוק החגורה התחלנו מזמן. במשפחה אוכלים בשר – כל יום רק הילדים. אנחנו – אשתי ואני, פעם בשבוע, פעם בשבועיים. ישבתי אתמול עם אשתי ועשינו לנו ישיבת מועצה איפה לקצץ. קודם כול הורדנו את צריכת החלב. אנחנו צרכנו ארבעה שקיקים של חלב ליום. עכשיו הורדנו לשנים. ירקות ופירות – איננו קונים בחנות. אני יורד פעם בשבוע לשוק וקונה פירות וירקות שבעונה. הולך גם לשוק הסיטונאי. אכלנו כמויות גדולות של תוצרת חלב וביצים – עכשיו נראה איך נסתדר.

*

אני לא סבור שהמעמד שלי בחברה תלוי בסוג הפריג'ידר שיש לי. זה שלנו הוא בן שמונה-עשרה – כשנות נישואינו – והוא משרת אותנו בנאמנות, אפילו אין לו צורה מודרנית.

יש לי בית קטן עם קיר משותף – לא הייתי מגיע אליו לולא אביה של אשתי. ובאים אלינו הרבה אורחים – וזה הבילוי שלנו. הילדים, האורחים, הטלוויזיה שקנינו בתשלומים. כל התקציב שלנו – כמעט כולו הולך למחיה, ולחינוך הילדים. בן אחד לומד במסגרת הרפורמה. השני בבית ספר "עמל" ואני משלם בעבורו אלפיים מאתיים לירות לשנה, ילד אחד בגנון – הוא עולה מאה ועשרים לירות לחודש, והזאטוט בבית. אני מוכן לקמץ עוד ועוד – הלא באנו לישראל במטרה כלשהי, במטרה לאומית, אני נותן את חלקי במילואים – איש חיל הים, סמל. – ואני מבין את הצורך הלאומי עכשיו להידוק חגורה נוסף – אבל מרגיז אותי שאני צריך להפסיק עכשיו לקנות לחמניות לילדים שלי, ולקמץ בצריכת החלב, לא רק בשביל המאמץ הלאומי – אלא גם בשל פרשיות בזבוז, גניבה, ניהול כושל. אני מקבל על עצמי את הדין – בתנאי – שגם אלה היושבים ומנהלים את המדינה יקבלו על עצמם את הדין, יהדקו את החגורה, ובעיקר – יהיו יעילים יותר בהנהלה.

*

איך זה שאדם אחד ישלוט על כל כך הרבה מפעלים. קחי את צור. איפה הוא לא היה מנהל, יו"ר, מבין וקובע ונכשל?!

אבל אין זאת אומרת – שאני אצא לשבות. אני נגד שביתות ונגד אלימות. אני הייתי אומר שבשביתות האלה, אנחנו מביאים על עצמנו חרפה, נותנים יד לאויבים של המדינה ולהרס של המשק. את השביתות מארגנים הפוליטיאים, הם לא חיים על משכורת של פועל, אינם עובדים במילוי בקבוקי שמן, אינם מגדלים ארבעה חיילים בביתם בלי סובסידיה – הם פשוט צמאי שלטון.