31.7.70
יצאנו שלושה. תייר אמריקני, מארח ישראלי ואנוכי. מכל המקומות בישראל – מצא ידידנו המארח שמוכרחים לבקר ב – – – בית שאן.
"מה פתאום בית שאן. ועוד בחום כזה?..."
"היית כבר בבית שאן?"
"בטח."
"בזמן האחרון?"
"לא הייתי. אבל קראתי. אני יודעת..."
גם התייר טען שהוא יודע. אבל המארח בשלו. אין דומה קריאה לראייה בעיניים שלך. ואת בית שאן חייבים לראות. לראות כדי לדעת מה זה מלחמה. מה זה האדם הקטן במלחמת התשה.
*
וכבר אנו בתוכה.
יבושת אפורה מלאה אבק. בניינים מתקלפים. חלונות עיוורים שתריסיהם שבורים. אבנים לוהטות מאובקות. ומקלטים חפורים בתוך האדמה. בטון ערום, נטול צבע.
עיתונים שהצהיבו ועטיפות נייר יבש ורעשני – מטיילים ברחובות בגפם.
ריק נורא בשעת צהריים לוהטת בלי רחמים. כאילו נטשו את העיר כל יושביה. רק ליד הבניינים הקטנים, פה ושם, עומדים בנאים עייפים ויוצקים חדרי ביטחון.
אנטנות של טלוויזיות לאלפים. כל מבנה שולח זרועות דקיקות של מוטות פלדה, אל על, אל השמים, ורוח חמסינית שורקת ביניהן.
"תכנסו, תכנסו פנימה!" אומר המארח. פה היתה פגיעה ישירה. בית ספר. הצריף כולו נשרף. כן, זה ידוע? אבל הצריף שרוף. בואו, רדו אחרי למקלט. יש הכל. יש מים. יש מקום לישון. יש חלון המכניס אוויר. יש אוויר – רע. מה לעשות. המועצה נלחמת. אבל לא נקי. כמה שמדברים לא מספיק. עכשיו בונים את חדרי הביטחון. לא יצטרכו לרוץ באמצע הלילה כשמתחילה ההפגזה. אמנם במקלט תת קרקעי יותר בטוח, לעומת זאת אי אפשר לחיות את כל החיים במקלט ציבורי. יהיה יותר פרטי בחדרי הביטחון הללו.
*
ובעת שאנו תועים בין הבתים, בין השכונות והבלוקים – מתחילים להתגלות יותר ויותר בניינים שנפגעו. מעקים שעפו, בורות שטרם כוסו. ושלטים המכריזים "דירה למכירה. דירה להשכיר..." ואין רואים איש.
"מה זה? כולם עזבו את העיר?"
"מה פתאום. פשוט. צהרים. הרוב נמצא בעבודה, במשקים, בקיבוצים שבסביבה. האחרים, מה יסתובבו בחוצות בחום הזה. צהריים. סיסטה... הזמן הכי טוב לחטוף תנומה קלה ולפצות עצמך על הפגזים שבלילות...
התייר אוכל את ציפורניו. הוא לא תופס, הוא אומר, אין חיים פה בכלל. אפילו בזמן שלום. למה צריך לשבת בחום הגהינומי הזה. מי הגה את הרעיון. מה יש פה? אוצרות טבע?! איך מביאים הנה אנשים. ובייחוד כך בזמן מלחמה. זה מקום לחיילים, אולי. לחיות פה זמן מה ולזוז. אבל לחיות כאן את כל החיים..."
*
בתוך גן הילדים בעיר היבשה והסחוטה, יושבים כשלושים ילדים יפהפיים ושרים. נקיים, מלובשים בחן של ידי אמהות טובות. חמודים הם וצחקניים. עיניהם מבריקות ולשונותיהם מלקקות גלידה קרירה לפי הקצב. וביניהם יושבת חיילת צעירה – גננת ושמה מרים מנהריה – ומנצחת על השירה.
בין כה וכה באו אמהות לאסוף את ילדיהן. ובאה גם סבתא אחת ושמה הניה. עמדו בכניסה והזינו עיניהן במראה המלבב. והתייר עמד וצילם. והן חייכו לתוך המצלמה.
"קשה, מה?"
"מה אפשר לעשות..."
"עוזבים, מה?"
"וכי מה אפשר לעשות. עוזבים."
"זה עצוב, מה?"
"בטח שזה עצוב. אבל אני לא מאשימה. גם אני הייתי הולכת. כואב הלב לראות את הילדים. כמה זמן אפשר להמשיך ככה."
"אני גידלתי פה את בתי, את האמא של הילדה הזאת. באתי לפני עשרים ושתיים שנים. היה לנו פה יפה מאוד. חבל לעזוב. זה בטח יעבור. אבל איפה לוקחים כוח..."
*
בחוץ נטפל אלינו אבא אחד. "בואו, תראו, איפה נכנסה פה בובמה. רואים שם למעלה את הגג. עף, מה? רואים שמה אשה, מתחת לגג. זה האשה שלי. זה הדירה שלי. איזה מזל. הקטיושה לקחה חלק מן המרפסת. ולא קרה לנו כלום. בכלל – אפשר להגיד שאדוני עושה פה ניסים. נופלות פצצות, נופלים פגזים, ותודה לאל. רק קצת מאוד אנשים נהרגים. אם אני עוזב? לא עוזב. למה לי. בבלוק שלנו אף אחד לא עזב. ככה זה. לא צריך להיות המתחיל, נכון?
אם זה מקום טוב? איפה זה מקום טוב. אף פעם לא היה פה טוב. אז מה אני עושה פה? עובד פה. כמו שאתם רואים אותי, אני פצוע מלחמה. אז אפילו לא רצו לתת לי דירה. אני שוכר דירה. הייתי הולך. אבל לאן אני אלך. פה יש עבודה.
מה אני עובד? במים. מביא מים. זאת אומרת, לא על הגב, יש צינורות, יש שעונים, צריך לפתוח, צריך לסגור, צריך לרשום חשבון. זה אני עושה. ובערב – יש לנו בידור, לא צריך סינימה. אם יש לי טלוויזיה? בטח יש לי טלוויזיה. לכולם יש טלוויזיה.
והוא ממשיך. מה אנחנו ממהרים. אולי נעלה קצת אליו ויראה לנו. יש לו תערוכה שלמה של כל מיני רסיסים שנפלו סביבו ולא נגעו בו. מעניין ביותר. ואשתו – זו שעמדה על חצי המרפסת – תיתן לנו משהו טוב לאכול. מאכל לאומי של מרוקו. איזה חיים עשו במרוקו... אגב, מאיפה אתה – הוא שואל את התייר.
והתייר – מחריש.
"אתה מתל אביב?" עוזר לו איש בית שאן.
"לא," הוא מרכין ראשו, "אני מניו יורק."
"מניו יורק?!" מזדעק איש בית שאן. "מה אתה עושה בניו יורק, בן אדם. מה יש לך שם. הלא פחד לצאת שם לרחוב!"
"ומה לעשות?"
"מה לעשות?! לבוא הנה. צריכים פה יהודים. לבוא הנה, להביא פנטומים, להביא מפעלים.
תבוא הנה – לבית שאן. פה יש חיים, אני אומר לך. פה חיים!"