10.10.75
איזה מהומות הולכות באשדוד. בטלוויזיה, ברדיו, גם בעיתונות. אבל באשדוד לבד מן הנמל, מתנהל הכל כרגיל. לולא נרתמו כל כלי התקשרות ל"עבודת הקודש", לולא הדפיסו כל עווית, לולא הקליטו כל מועקה היסטרית, לולא צילמו ידיים מתנופפות ופרצופים צמאים להיות כוכבי טלוויזיה, כבר מזמן היתה חודרת הבינה לראשים המחוממים, מזמן היו שוקטות הרוחות אפילו ב"מעוז הפרולטריון הישראלי" המתרכז בבניין מועצת הפועלים, בעיקר ברחבה שלפניו, הצמוד לפרץ כמו הלירה לפיחות.
אבל, כל עוד עומד צלם טלוויזיה ואצבעו על "ההדק" ויש לך תקווה לראות את עצמך בלילה ב"מבט", ולקבל דרישות שלום מכל הארץ על הופעתך הנהדרת, איך אפשר לנטוש נקודה אסטרטגית כזו? איך מותר לאבד הזדמנות כזו להתקדם בחיים וגם לעשות חיים, ובעיקר כשכל הדיסקוטקים נסגרו בארץ.
לנושא זה עוד נשוב. לעת עתה אנחנו עדיין מצויים בדרך לעיר שבחדשות הסוערות. במבואות אשדוד, מחופרות בחולות בין הכניסה לנמל והגשר המוביל אל העיר, חונות מכוניות עמוסות אנשי משמר הגבול. חונות שם כבר הרבה זמן, כנראה, כי הן כבר נראות כחלק של הטבע, כל חייליהן נרדמים כולם...
"בטח הרגיז אתכם שאנשי משמר הגבול מוצבים בשערים, מה?"
"למה?" מרים כתפיו טרמפיסט שאספתי בפתח הנמל, אחד גברא-רבא שבא להעיף עין אם השביתה היא שביתה. "משמר הגבול גברים מאה אחוז. נתנו את דמם במלחמה. כל הכבוד, לדרוזים. מה שכואב, מה שמעלה את הדם לראש, זה שאומרים למנהיג הפועלים להזדהות. זה נמל של פועלים, זה! אנחנו בנינו אותו ואנחנו..."
"נחריב אותו..." אני מסיימת.
"איזה דיבורים," אומר לי הטרמפיסט שלי "עם דעות כאלה אני מייעץ לך לא להיכנס לעיר..."
"אילו דעות מותרות?"
"בכל אופן, לא אומרים צדיק צדיק צדיק, ואחר כך תוקעים סכין בגב. אנחנו נלמד את הארץ בשביל הבגידה הזו. זה לא משפט. זה מסודר מלמעלה... בשביל זה לא מספיק לערער ולא מערערים. הכל מבוים, אני אומר לך."
הטרמפיסט שלי הוא בן עשרים ושתיים, הוא אומר. ולמה אני מביאה דבריו של איזה נער, בסך הכול, העובד בנמל אחרי שרות צבאי, איזו חצי שנה או שנה? מפני שזהו "ההיגיון" של רוב הגברים האדירים, "שיצאו בהמוניהם" אל הבריקדות, המאיימים להפוך את העיר על פיה ומהם שואב "מנהיגנו" את העדוד. ומפניו, מפני ההמון הזה, "רועדת" העיר כולה, על כל פרנסיה, ומוסדות ההסתדרות בארץ.
איפה הגוגו גירלס
היינו באמצע ויכוח עקרוני לוהט, כאשר הגענו אל מקום הפורענות – הרחבה הקטנה שלפני מועצת הפועלים באשדוד. אך החניתי את המכונית במקום שהזהירו אותי לא להגיע אליו, כי יקרעו אותי שם לגזרים, קפץ הטרמפיסט שלי מן המכונית ורץ, רץ, וכבר הוא עומד לפני המצלמה, פה מעוקם וצורח, אגרוף קמוץ, ורגליים רוקעות במקצב העונה ל"פרץ, פרץ, פרץ...!"
כל הרחבה מלאה "גברים גיבורים" כמוהו. שיער פרוע, למי שיש, גופיות נטולות שרוולים הבאות להפגין שרירים, חולצות פתוחות עד הקורקבן ומדליון זהב משתלשל בין דבלולי חזה, מכנסים הדוקים לישבן, היורדים אל הנעלים ב"פעמון", כל הראשים מורמים אל-על, ממש כמו רקדנים בדיסקוטק מודרני, הרוצים לראות בבואתם במראה הקבועה על התקרה.
יש משהו מהפנט במעמד הזה מחוץ ל"בית הפועלים", בהקשה הפנימית הזו של משתתפי הטקס, הבורחים בהיסטריה, המזכיר יותר מדיסקוטק, ריקוד וודו באים הקאריביים, באפריקה... ממש יש רצון להצטרף אליהם, לתקוע רגליים באדמה, ליישר את הברכיים בעווית, לקמץ ידיים לאגרופים, לאמץ את הצוואר כך שיעמדו בו הגידים כאילו עמדו להתפקע, להתרכז במין מאמץ של כיווץ שרירים וניפוח חזה עד להתפקע, ואחר כך לשחרר את כל המתח הזה בצרחה נוראה, ולהישאר שפוי כמו צמיג שהתפנצ'ר.
ושוב להתנפח עד כלות, ושוב לצרוח את הצווחה הגואלת. השם פרץ, כשחוזרים עליו קצובות, אפשר לשחק בו ולחקות קטר רכבת, ולצאת "למסע" ("טריפ" בלע"ז), לאבד את העשתונות ועוד לטובת מטרה מאוחדת. איך הצליח המשורר לבטא את התחושה (אם כי התכוון לספירות הרבה יותר נעלות). איך "פתאום קם אדם בבוקר בבוקר ומתחיל ללכת. והרגיש שהוא עם?" תחושה כזו אפשר לקבל במלחמה, על כן מתגעגעים אליה רבים וטובים עם כל דיבורי "הנמאס לי", "שפכתי את דמי" וכו'. ועל כן כל כך נחמד להיות אחד מאנשי פרץ, כי ניתן להעריץ אותו ביחד, בצעקה גדולה...
מדי פעם מופיע משהו בחלון בית מועצת הפועלים. יוצאת יד, כתף, מקל, ראש. והראש צועק מה שצועק, לא חשוב, כי בלאו הכי אין שומעים, העיקר שהקול מסיים בזעקה "פרץ, פרץ" ומיד עונה הקהל האדיר (המונה לכל היותר מאתיים שלוש מאות גברים כנ"ל) בזעקה קדושה: "פרץ! פרץ!!!"
עומד שם בצד מדריך חבורות רחוב שאני מכירה אותו מתל אביב. "דיסקוטק אחד, נערת גוגו טובה אחת שיודעת לעכז, היתה פותרת את הבעיה. מה יש להגיד... כפי שאמרו חכמינו: 'מייק לאוו נוט וור'. סגרו את כל הדיסקוטקים, את כל המיפגשים לצעירים... מתי תבין הממשלה, מתי יבינו בעיריות, שאנשים שטוב להם בלילה לא עושים רעש ביום?"
חבר שלום כהן
"לאן?" שואל בנחת רותחת הממונה על המחסום בתוך הבניין.
"לחדר הישיבות של מועצת הפועלים. הישיבות פתוחות, לא כן?"
"זו ישיבה של ועד החירום. משותפת למועצת הפועלים ולעירייה."
"לא פתוחה?"
"פתוחה, אבל לא בשבילכם."
"מי אמר?"
"פרץ!"
"אל תגיד פרץ. הוועד. הפועלים אנחנו. אנחנו הפועלים. בשם הפועלים. לא נכנסים."
בפנים יושבים "הגדולים". פרץ שותק. כשאינו שותק הוא מחייך. פעם בפעם הוא קם וזורק מזון לקהל שבחוץ, שחובה לעודדו. כמה זמן אפשר לעמוד שם בחום? שטויות, לא יילכו.
"חברים!", מתחיל הקול האהוב לאמור משהו – והקהל משתולל. מה שראינו פעם אצל ה"ביטלס" הוא אין ואפס. בחורה אחת בוכה ורועדת מכף רגל עד ראש.
"בחורות, ללכת מפה. איך הצלחת להגיע למעלה. מי הכניס אותך?!"
אחיו של פרץ יושב בפרוזדור ליד המבוא לחדר הישיבות, בפרוזדור בין חדר המדרגות למשרדים, ודלת ברזל סוגרת עליו. כל נכנס טופח לו על הכתף ומעניק נשיקה בפנים. בכלל, איזו נשיקות הלכו שם, שעה שמועצת החירום ישבה על המדרכה וטיכסה עצה מה לעשות!
יושב גם מיודענו שלום כהן. הוא לא ממועצת הפועלים והוא לא מעיריית אשדוד והוא לא מההסתדרות, אבל אין זאת אומרת שאין הוא רשאי לכאוב את העוול שנעשה לפרץ, ועם פרץ למעמד הפועלים בעל ההכרה באשדוד. ומכאן שכיוון שהוא אדם מלומד ידריך אותם בנוהלי ערעור במדינה הזו, שכולם מוליכים לשביתה ולהשבתה.
"יחי שלום כהן!" – קורא מישהו בקריאת ביניים ניסיונית, שנשארת קריאת נפל ללא הדים. הקהל אינו נרמז, ועונה פרץ, פרץ...
אומר בעל בית קפה ומסעדה, שברחבת העירייה, אשר בה בעצם החלה ההילולה: "אח, אח, אח, לו ראית מה נעשה פה. מה שפה הלך אתמול. בחיי, בלי שום ארגונים, פתאום היה פה מלא. בטח סגרתי את הקפה. אבל אחר כך פתחתי מיד, כי כשצועקים הרבה צריך גם לשתות הרבה. עשיתי לא רע. פדיון לא רע. אבל להגיד לך את הנכון, הייתי איתו. כן. אני בעד לסגור."
"לסגור מה?"
"את הנמל."
"ואת החנות שלך?"
"חלילה. היא שלי."
"למה את הנמל? הוא גם כן שלך, ושלי. הוא שלנו..."
"בשביל ללמד את הממשלה."
"יהושע פרץ גורם נזק כספי חמור לי ולך ולמדינה בכל "סגירה כזו".
"להגיד לך את הנכון, את מצחיקה אותי. היהושע שלנו הוא צדיק בהשוואה ליהושע רבינוביץ שלכם. שנה שלמה של השבתת הנמל לא עושה את הנזק של פיחות אחד. בשתיים-עשרה שנים אנחנו בנינו את אשדוד ואת הנמל של אשדוד. בשנים-עשר חדשים הוא יחריב את המדינה כולה. אז מה אכפת עוד הפסד קטן. לעזאזל. שיראו מי אנחנו, לא מחרבנים לנו על הראש. אנחנו לא צור, לא בן-ציון, לא ורד! ערעור שמירור. אנחנו לא הולכים לשום שופטים. למה לנו משפט? יש לנו שביתה. יעשו מה שאנחנו רוצים."
"אם לא, מה?"
"אם, אז נקום, כל המרוקאים וכל התוניסאים, כי יש לנו מרירות בלב. נקום ונבקש רשיון לעזוב את הארץ!"
"לא נחוץ שום רשיון. אתה יודע מה? זה כבר לא עושה רושם. רפורמה – יורדים. מיסים – יורדים, פיחות – יורדים. דירה לא מספיק גדולה – יורדים. אולי תרדו כבר."
"בטח. את זה אתם רוצים. זו הארץ שלנו בדיוק כמו שלכם," מודיע מישהו שישב ליד שולחן אחר והקשיב. לאט לאט באים ומצטרפים עוד אנשים. אלה בעד השביתה, ואלה, בשקט בשקט, נגד השביתה. אבל כולם אומרים שראש העיר צדק. היה צריך להרוויח זמן, היה צריך. לא היתה ברירה, תשמעי, ולא תגידי שהכל לא מסודר מראש. אמרת קודם שעשר אוניות עומדות בנמל ואינן נפרקות ואנחנו מפסידים. לי יש חדשות בשבילך. בנמל אין עבודה. לא רואים אונייה לפני העיניים ורק ידעו שיהיה פה שמח אחרי פסק הדין, כיוונו את כל האוניות הנה בשביל שיהיה הפסד. שנגרום נזק ושהעם יכעס. בשביל שלא נהיה פופולריים."
"נו, באמת, אין לך כבר במי לחשוד? מי מסוגל לחשוד בממשלה הזו שהיא כל כך מתוחכמת?"
אנחנו לא ווסווסים
צחקו, שתו, וקצת נצטערו שהעניינים מתגלגלים לאן שלא צריכים להתגלגל.
"להגיד את האמת? חשבתי לשבות, לצעוק, אפילו את הדם שלי לתת, אבל ראיתי את השלום כהן הזה – מה הוא בכלל עושה פה? אז הלכתי הביתה. לא מריח לי טוב. תראי, פרץ הוא תמים. הולך בשביל הפועלים שלו והכבוד שלהם, עד הסוף. את הלב יתן בשבילם. היה לו יותר כדאי לעשות ערעור ועוד ערעור, ולהיות כל הזמן בחדשות ולגמור כמו חבר כנסת, ואפילו ראש ממשלה.
"טוב, צריכים להבין מי אנחנו. אנחנו לא ווסווסים. אצלנו יש דם חם. לא מבינים פוליטיקה ומילים יפות. אותנו לא מסבנים. אז הדם עולה לראש ואומרים את כל מה שיש על הלב. אבל אחר כך באים ומסבירים, שוקלים, היה יכול לצאת מורווח מכל העסק, אז בא שלום כהן ועושה כל מיני דברים ואני חושב שהוא רוצה לבשל לעצמו איזו כדאיות, ופרץ המסכן לא מבין והוא משתמש בו לתבשיל שלו, ככה אני מבין את הפוליטיקה הזו, אז אמרתי לעצמי – אתה הולך מפה ולא מתערב."
הנסיעה כולה בוצעה כדי לראיין את ראש העיר, ואכן קבעו מן הלשכה פגישה לשעה שתים-עשרה. אבל איפה השעה שתים-עשרה ואיפה ראש העיר? תחילה יצא פרץ מן הישיבה, מוקף אנשים כמו בצל בקליפות. יצא מדושן עונג, מחייך, ניגש לחלון, נופף בעיתון מגולגל ביד, וההמון זעק. גברים התנפלו על צווארו ונשקו לו על פיו, השומרים על שלמותו לא הצליחו להרחיקם, לבסוף חמק ממקום שחמק. כיוון שפרץ נעלם, נשקו לאח. וזה ישב וספג, כמו כלה על כס הכלולות.
הנמל המושבת ביותר
אחרי כן יצא ראש העיר. גם הוא מוקף, סמוק לחיים, כמו חתן מובל לחופה למרות רצונו.
"את רואה באיזה מצב אני, אולי יותר מאוחר, אם ירצה השם..."
כיון שנמאסה לנו ההילולה בעיר נסענו אל הנמל, שעמד סדור וסגור. שום נפש חיה זולת השומרים וצוותי המלחים של הספינות הזרות. פגשנו את מר ירושלמי, בא-כוח חברת אוניות בריטית, והוא הזמיננו לסעוד עמו באונייה שהגיעה לנמל ואינה יכולה לזוז. היתה ארוחה יפה, היתה אווירה נעימה, ואני רציתי להתנצל על העיכוב, על השביתה...
רב-החובל חייך. אמר שהוא רגיל.
"כל פעם שאתה מגיע לגבולות ארצנו אתה מחכה להפתעות – מה?"
"לא כל פעם, אך איני מופתע."
"נמאס, מה?"
"תשתי אולי משהו אלכוהולי. ג'ין עם טוניק."
"זה נמל רע, אשדוד. בנמלים אחרים לא כל כך קשה, מה?"
"להוסיף קרח?""
איזה הוא הנמל הקשה ביותר, שיש בו הכי הרבה שביתות," חייכתי חיוך יודע תשובה.
"לונדון."
ריאיון על המדרגות
בשעה מאוחרת תפסנו גם את צילקר ראש העיר. סחוט, עייף, מצר על ההתנערות הכללית ו"ההערכה" שזכה לה בכל אמצעי התקשורת: מוג לב קראו לו, שתדלן.
מצפונו נקי. הוא חושב שנהג כפי שחייב המצב. האם גם היום היה נוהג כפי שנהג ב"יום הדין?" אולי היה נוקט מילים אחרות, מנסה לנסח דבריו אחרת, אבל הוא חושב שכראש עיר ראשית דאגתו לעירו ששירותיה יתקיימו, שלא יהיו בה פגיעות, שלא יתחממו הרוחות – וכל אלה היה יכול לעשות רק עם רווח זמן. ועובדה, אף שמשה לא נשברה, לא היו חבלות, לא היו הצתות, לא היתה בה אלימות עד כה... ואכן, הוא משוכנע שפסק הדין לא היה צודק, הוא יודע שלא זו הדרך לערער על פסק דין. הוא, כראש עיר מיוחדת במינה, שבאה אל ראש העיר עם כל צרותיה ושמחותיה – אינו יכול להתנער מאמון האזרחים.
כן, הוא יודע שמטילים בו אשם, שכראש עיר מטעם המפלגה האלטרנטיבית הוכיח את עצמו מעט מאוד. שכדי לשמר על פופולריות ולהבטיח קולות בוחרים מחוג השפעתו של פרץ, עמד מאחוריו במאבקו.
פרץ אינו מתומכי צילקר. הוא איש מפלגת הפועלים ועבד נגדו ביחד עם אנשי המפד"ל. צילקר מבטיח שהוא עדיין אינו חושב על הבחירות הבאות. הוא גאה להיות ראש העיר אשדוד, אבל הוא יכול להבטיח שהוא אינו מלקק בה דבש, שזו עבודה מבוקר עד בוקר. זו עיר של פועלים, רובם ככולם מעולי צפון-אפריקה ואסיה, והוא ראש עיר אשכנזי בעיר בה הייצוג עדתי ומשפחתי.
העימות, המגיע פעם בפעם לכדי חריפות שאין להתנבא לתוצאותיה, מוצא תמיד מוצא עדתי משפחתי כלשהו. אבל רק בשעת מריבה. כל ימות השנה אשדוד היא עיר יפה, דלתות הבתים פתוחות, קיימים יחסי שכנות וידידות בינעדתיים.
באשדוד אי-אפשר לנהוג בכוח הזרוע. צריך לתת לאנשים האלה שהות רבה יותר לחשוב. הם מתחממים מהר, ואז אין טעם לדבר אליהם ואין טעם לנהל איתם ויכוח וללמוד לקח. צריך להניח להם להצטנן. כל פעולתו היתה מכוונת לכך והוא בטוח שכל אחד במקומו, המכיר את המנטליות של העיר, היה נוהג באותה דרך.
ההפגנה הגדולה
אחר כך יצאו ההמונים בהפגנה. ממועצת הפועלים אל הים צעדו לפי רישיון. שוב אותם שלוש מאות, אולי ארבע מאות איש. ושוב צילמו אותם, ושוב צעקו את צעקותיהם. אבל – לא כצעקתה על מסך הטלוויזיה. אני מצטערת, אבל תיבת הקסם הקטנה הזו, עוסקת בהגדלה מופרזת, מסוכנת, מעוותת את המציאות.
יצאתי מקטע ההפגנה – והכל כתמיד. אוטובוסים התנהלו כמו תמיד. אנשים ישבו בבתי קפה ועל מרפסות בתיהם. הכביש החדש והמהיר הפונה אל תל אביב דרך שדות מלבינים של כותנה, השאיר מאחריו עיר גדולה ולבנה, רבת בנייני ענק, ובהם 55 אלף נפש, וביניהם 60 אחוז יוצאי צפון אפריקה, וכ-7 אחוזים גרוזינים, שהצטרפו לעדה השלטת בעיר.
הם עסוקים בשכונות סביב אשדוד ועל המהפכה הגדולה נודע להם מן החדשות המשודרות. עדיין קשה להם לדבר עברית, אם בכלל – אבל לצעוק: "פ-רץ!" "פ-רץ!" – הם אוהבים מאוד.