9.4.71
ג'וני היה היפי עוד בטרם נולד. יצא לאווירו של עולם עם עיניים תוהות, עם חיוך פייסני, ועם תלישות גמורה מכל מה שקרוי חומר. רק רוח חיפש וגם מצא. ואת אותה הרוח היה נופח לתוך סקסופון גדול ומבריק, נופח עד כלות הנשמה.
נעליים לא נעל מעודו, ומסיבה זו היה לו קשה ללכת לבית הספר. נס שאביו היה מלומד ובבית היו ספרים והנהג הכושי, גם הוא אהב ספר והיה מקריא לו אגדות ולאחר מכן עיתון ובסוף ימיו קרה לו מה שקרה ואיבד את מאור עיניו. וג'וני, שאהב אותו ואהב לשבת באגף המשרתים שהיה מחובר הישר אל הדשא האחורי ואל לול התרנגולות ושובך היונים, היה יושב וקורא לפני הנהג הזקן ששוב לא היה מסוגל להשתמש בעיניו, היה קורא אגדות וסיפורים ואף חדשות מן העיתון...
אחר כך הסתבך גוני עם הרשות. בשל יחסי הידידות שלו עם הכושים הסתבך ובשל הסקסופון והתופים שיצאו ביחד עמו אל המועדונים של שחומי העור.
על כן נטל מקל נדודים והשלושה – הוא, הסקסופון ומערכת תופים, התחילו לנדוד בעולם והגיעו גם לישראל.
כל עוד נדד בעולם היה משגר גלויות מצויירות לנהג הכושי העיוור ובהן דרישת שלום לאבא. לפעמים – לפעמים, היה שולח שיר לאמו העייפה והחולמנית, הנחה תמיד באחד החדרים המאופלים שבביתם הגדול בקייפ טאון. אך כאשר הגיע לישראל, כתב מכתב גדול, מבולבל, מלא התפעלות וטענות. למה לא סיפרו לו – טען – למה לא סיפרו לו על ישראל. למה נהג אביו לנסוע לשם ואף פעם לא חשב על כך שצריך גם לקחת עמו את ג'וני. שכאן – כתב – מצאו להם בית שלושתם. הוא, הסקסופון והתופים. שכאן, יכול הוא להלך יחף ככל שתאבה נפשו, ואיש לא יפצה פיו ולא יצפצף. שכאן, בחורבה שמצא לעצמו בירושלים, יכול הסקסופון שלו לילל לתוך הלילה עד שזה מחוויר והופך ליום, בלי שהמשטרה תחשוד בו שהוא רוצה לעורר את אש המרד. זוהי ארץ בשבילו. נוף דחוף ובוער ללא פשרות, אקלים עם קצב.
*
אם גם לא כך תיאר לעצמו אביו הציוני את הנהיה לציון ואת אהבת ישראל – הדחיק המכתב דמעות לעיניו. הוא ארז חפציו ועוד באותו לילה מצא את עצמו בדרך לא רק לישראל אלא גם לבנו יחידו.
אכזבתו היתה מרה כשלא מצא אותו מצפה לו בשדה התעופה. זה כל כך שונה כשנוסעים לישראל סתם, וכשנוסעים לישראל שבה חי בנך. כאשר נהג לבוא סתם – היה כל שדה התעופה שבלוד – בית. וכל יהודי שנקרה בדרכו, הפקיד, המוכס, השוטר אף הסבל שנטל את מזוודותיו ונהג המונית שהוביל אותו לבית המלון שלו – כולם היו אחיו. אך כאשר בא לישראל שבה "מנגן בנו את מנגינותיו" – וזה לא נמצא בקהל המצפים – הרגיש האב את עצמו יתום.
"אתה מוזר מאוד, מיסטר כ"ץ," אמר לעצמו. וכי כיצד יכול היה לצפות שבנו יידע על בואו, והוא אפילו לא טרח להודיע לו על כך.
יומיים טרח למצוא את בית בנו, ולא מצא. את מכתבו של הבן השאיר אחריו בבית – והידידים המעטים אשר לאב לא ידעו כלל שבנו של כ"ץ הגיע לישראל וחי בה. טילפן על כן הביתה והסתבר לו שהכתובת בחזרה היא תיבת דואר. לא נותר לו אלא לכתוב מכתב לבנו ולבקשו לבוא לבית המלון שלו... ועד אז, עד אז הסתובב ברחובות ובשווקים, בבתי הקפה ובדיסקוטקים, לחפש את הבן.
אחרי שבוע הופיע הבן. שזוף, מגודל שיער בלוי ופרוע ומאושר, כפי שלא ראה אותו מימיו. "ג'וני, ג'וני דיר" – חיבק אותו בין זרועותיו, קרב אל הלב והרחיק, קרב והרחיק מלוח לבו כדי לראותו. וכך עמד מיסטר כ"ץ. הגביר מקייפ טאון, בלובי ההדור של מלון המלך דויד, חובק בין זרועותיו צעיר יחף ומרופט – למורת רוחו של שומר הסף, ולחיוכם הטוב של האורחים האחרים.
*
"תן לי לנשום, אולד בוי. אני לא לבדי כאן. רוצה להציג לפניך את זמירה."
"זמירה?"
"החברה שלי. זמירה. היא כאן."
ובכן, כאן מקור המנגינות... צחק בלבו האב ותלה עיניים מחפשות סביב. עד שנחה עינו על מתולתלת אחת ששערה אדום ועיניה גדולות וחומות ושמלתה קצרה עד שניתן לחשוב שהיא חולצה ורגליה נתונות בסנדלים וקשורות לרגלים החטובות במין רצועות ארוכות של "תפילין".
עוד באותו ערב הלך לבית הבן. ושם, בין כתלים מצופים בתבניות ביצים מקרטון, תבניות צבועות ירוק ואדום וורוד זוהר, ישב על מיני כרים שתוכם מלא קש כשסביבו קופסאות שימורים ריקות שעוד נשאו בתוכן שאריות מיובשות של מזון. הנערה של בנו התכרבלה בשערה האדום הגולש ומיעכה בין ידיה דובון שעיר מאקרילן ורוד. ושתקה. עתים פצחה את פיה בפיהוק מתפנק. עתים הואילה לחייך. סתם, לאווירו הדחוס של החדר.
מבעד לדלת הפתוחה לחדר השני ראה מצע רחב, מכוסה עורות של כבשים, חרוזים תלויים מן התקרה עד המצע, וקופסות סיגריות. בקבוק של בושם ועטיפות שוקולד ומשהו הדומה לכותנתה של נערה. וזוג סנדלים משופשפים מאוד של הבן. והיו מונחים שם גם חליל וגם גיטרה. צמודים, כשני אוהבים. כציור של קן אהבה – מאוד פיוטי. כמשכן של בן – מאוד מביך. מאוד נבוך ישב שם מיסטר כ"ץ מקייפ טאון, ושתה את התה שהגיש לו בנו אחרי הרבה חיפושים אחר כוס נקיה.
העולם משתנה. העולם כבר השתנה מאוד – ניסה מיסטר כ"ץ להזכיר לעצמו. נהג כשורה, בן אדם. זהו זה.
והנערה – דוחה מעליה את התה שהוגש לה בקופסת שימורים. והתה נשפך ונודד אל חליפתו המהודרת של "חמיה". והוא רוצה לקפוץ מעם רבצו ומזכיר לעצמו "היה בן אדם, זהו זה..."
רצה לשוחח עם בנו על מעשיו, רצה לשמוע מפיו על תכניותיו, איך קושר הוא את גורלו בישראל ומה מצא בה. שמח לבו על שהבן הזה, הזר כל כך לבעיות של עם ומסורת ו"יידישקייט", לפתע פתאום משליך עוגן בארץ היהודים ועוד בירושלים. רצה קצת להשתפך ולעשות תכניות עקירה לכאן, ביחד עמו, לשוחח עמו מלב אל לב, שיחת אב עם בנו – אבל הנערה האדומה הזו היתה צמודה תמיד, סגורה ומסוגרת בתוך קפאון של שיעמום מפהק. בגללה לא יכול היה לשוחח עם בנו. בגלל הנוכחות המקפיאה הזו. בכל זאת ניסה. סוף-סוף, נערה יהודיה. הרי יכול היה הבן לקשור חייו באחת נכריה. וזו – נולדה בגליל, אמרה ופיהקה.
*
"מה מצאת בנערה הזו, בן," הצליח לשאול אותו בעיניו. וכשהנערה קמה לבסוף והלכה לרגע לאן שהלכה – השיב הבן: "אנחנו מנגנים ביחד. אנחנו אוהבים את אותה המוסיקה, את אותו המקצב. אנחנו עושים מוזיקה טובה ביחד. שמע אבא."
הבן נגע בכפתור, ומעל לרשם קול המחובר למערכת מסובכת של קופסאות ומכונות וחוטים התגלגלו צלילים של תופים וגיטרה ופסנתר וחליל וסקסופון וקולות של נער ונערה החוזרים וחוזרים על אותם הצלילים ועל אותן המילים, עד שהתחילו אריזות הביצים הצבעוניות להסתובב סחור סחור נגד העיניים, והפלקטים הצבעוניים והמאיימים של צהוב וורוד צעקני, של פרצופים ענקיים ומיני עירום מוזרים – קבלו קולות משלהם והצטרפו למעגלי קול ואור. הבן עצם את עיניו בהנאה. הנערה חזרה והתנועעה סביב סביב, וסחור סחור ואחר קיפלה את רגליה והמשיכה בתנועות ריקוד עוויתיות, תוך תנוחה.
"יפה?" שאל הבן כשדעכו הצלילים האחרונים ופנס הנמל חדל לסובב צללי אור על הקירות.
"נהדר," שמע האב את עצמו אומר בקול. ולבו ידע שהוא זקן.
* * *
משעברו שבועיים חזר מר כ"ץ לקייפ טאון בידיים ריקות. ראה את בנו רק עוד פעם אחת. קשה היה לקרוע את הבן מעם הנערה שלו, והנערה כנראה לא חיבבה את אביו מולידו של גבר חייה. הנחת שציפה לגרוף מלוא החופניים, התכניות של עקירה ובניית בית כאן ביחד עם הבן – הוא התבייש אפילו לזכור אותן. את אשתו החולמנית יקשה להביא לישראל בתנאים אלה. בנו אינו חי בישראל. המקום שבו הוא חי כלל אינו חשוב לו. הוא רק מנגן מנגינות עם נערה אדומה ותלושה.
*
מה לא עושה המרחק. כיוון שעברה מחצית השנה ועוד מחצית השנה והנערה היתה רחוקה מעיניו של ידידנו כ"ץ, התחיל לצייר לעצמו את דמותה כפי שרצה לציירה. כלתו לעתיד, למעשה מה זה חשוב, כלתו כבר עתה – נערה מן הגליל. ששערה אדום וגולש. שמנגנת על גיטרה ופורטת על פסנתר. ששוררת בינה לבין בנו הבנה עמוקה בקצב ובמנגינה. ומה גדול ונשגב ממקצב וניגון. המכתבים מבנו התמעטו והלכו, וככל שאלה מעטו, גברו עליו הגעגועים לבן ולכלה ואך מלאה שנה השפיע על אשתו שתאסוף את עצמה ופזורותיה, מילא את מזוודתו במלבושים נאים לאדומת שיער צעירה, קנה חליל כסף, ושעון וצמיד וטבעת - הכל לכלה, קנה לבנו חליפת בגדים. נגמר. תהיה חופה. שגיונות הנעורים יעברו והשניים יבנו את ביתם בישראל. בישראל של מעלה ומטה. שיש בה גם מנגינות וגם משהו שניתן לתפוס בידיים, לא רק באוזן. אולי לא בנו, אבל הילדים שיוולדו לו יידעו את ישראל כמו שהיא ואת עם ישראל ואת חגיו ואת מנהגיו ואולי אפילו קצת דת. ואהבת מולדת. סוף-סוף בת מן הגליל... גלילית.
הפעם חיכה להם הבן בשדה התעופה. עדיין בלוריתו ארוכה, עוטרת את ראשו בתלתלי שמשון. עדיין רגליו יחפות. עדיין היפי. אבל נקי יותר.
"ואיפה הנערה שלך?" שאלה האם. השתוקקה לראות את נערת החלומות של בנה כפי שצייר אותה האב.
"אנחנו כבר לא יחד."
"למה?" שאל האב באכזבה בזכרו את המזוודות המלאות מלבושים נאים לכלה אדומה.
"כי היו אי-הבנות מוסיקליות עמוקות. אנחנו שוב לא יכולים לנגן ביחד."
"בגלל זה?!" אמרה האם ותפסה את לבה.
מאוחר יותר, כאשר רחץ הבן באמבט בית המלון של הוריו ולבש את חליפת החתן לכבוד ארוחה במסעדה המפוארת, - גימגם את הסיפור האמיתי.
*
"ובכן, זה היה כך. ביחד איתי, בלהקת הקצב, ניגן בחור אחד. היינו מיודדים מאוד, ובשביל לנגן יותר טוב בא לגור איתנו".
"והנערה שלך התאהבה בו..."
"אמא, איזה רעיונות... הבחור הזה היה בחור דתי, מישיבה. היה מנגן ניגונים חסידיים נהדרים. עשינו מהם ביט לא נורמלי. היה תענוג לנגן ביחד. אפילו זמירה אהבה להיכנס למקצב שלהם ולעשות אילתורים משלה. וגם הוא חיבב אותה מאוד. והיה חוזר ואומר, כשהיינו ביחד, שלא טוב. ששום דבר טוב לא ייצא מאתנו."
"למה?" הייתי חוזר ושואל אותו.
"ערב אחד, כשזמירה נסעה לבקר אצל הוריה ונשארנו שנינו ביחד, הסביר לי שלא טוב משום שלעולם לא אוכל להתחתן איתה."
"וכי מי רוצה להתחתן?!" אמרתי לו. "ואם ארצה – מי יפריע לי?"
"מי?!" תמה החבר שלי. "אתה לא יודע. ג'וני כ"ץ אינו יודע. הרי זמירה שלך גרושה היא, ואתה ג'וני כהן. וכהן לא יוכל לשאת גרושה. לעולם לא."
"צחקתי. צחקתי הרבה," סיפר הבן וחדל. ידו אספה את שערו לאחור, "הדת זה משהו, כנראה," גיחך.
"אבא, אנחנו כוהנים?"
"כנראה כן, בן. וכי מה זה חשוב?"
"למה לא סיפרת לי?"