23.1.70
אנדה עמיר באה לבקר אצלי. מכנסים ארוכים, מגפיים קצרים, סוודר אדום קצר-מידות וכלב נחמד על רצועה.
"אנדה, מה קרה לזולו?"
"לא שמעת. הוא מת. תכירי בבקשה את זיק. זיקי, זאת עפרה."
זיקי אינה מושיטה כפה, אינה קדה קידה, ממשיכה להתרוצץ נמוך, סמוך לאדמה.
"היא מגזע אצולה," אומרת אנדה ומיישרת גווה. "בתעודות היוחסין שלה כתוב: 'גרייפין פון ראוון'... עכשיו, בדרכי אליך, שמעתי ילד אחד אומר לרעהו. ראה את הכלב הזה. הוא כמו אוטו ספורט. יושב יפה על הכביש..."
צחקנו. אני אוהבת לצחוק ואנדה, המשוררת שעל שירי הילדים שלה גדלנו וגדלו ילדינו, מיטיבה עוד לצחוק ממני. הקול התגלגל החוצה מבעד לחלונות הפתוחים אל יום שכולו זהב, והרחוב, גם הוא צחק עמנו. לבשתי, אפוא, את מעיל החורף הכי עבה, מחמת השפעת, עטפתי את ראשי במטפחת צמר ושלושתנו, אנדה, זיקי ואני יצאנו לטייל בשמש החורף היפה שלנו, בטרם יטילו גם על הנאה זו מס מותרות מוגדל. (וכי מי בסופו של דבר ישלם את הסובסידיות לחקלאים? בשל הבצורת...).
וכה אנו מטיילות ואנדה מספרת בעצב על ימיו האחרונים של זולו. איך כבר היה בן חמש-עשרה, ישיש ועייף מן החיים, ואיך באו לבקר בארץ אותם אנשים מדרום אפריקה שבזמנו הביאו לה את זולו, ואיך אמרו "אין אנו רוצים שתשארי בלי כלב. נשלח לך כלבה, מאותו גזע שיש לידידתך הניה שרף (רעיית השר), כך שתוכל להיות גם חתונה ברבות הימים..." והכלבה הגיעה, פאסאז'ירית בזכות עצמה, בתוך ארגז עם חלונות, קטנה ומגונדרת ועם בקבוק חלב...
היתה בת שבעה שבועות כאשר באה. תינוקת. וזולו הזקן, הסתכל בה, אך ראה אותה רק בקושי. נא לא לשכוח, ימיו של כלב הם ימים גדולים. כל שנה שלו שווה לשבע שנות חיים של אדם. זולו היה, אפוא, בן מאה וחמש.
לא. הוא לא קינא. אולי משום שזקן היה לאותה אמוציה בריאה הדורשת חושים צעירים. ואולי כבר הגיע אל הבינה הגדולה של "הכל הבל הבלים", ואולי משום שאי אפשר לקנא לכלבונת, תינוקת זעירה ובכיינית.
וכך גדלו ביחד בריעות. הריעות גדלה לידידות ומשהגיע העלמה לפירקה ומלאו לה תשעה חודשים, נזכר זולו שהיה פעם כלב. מה היה? שהוא עודנו כלב בכלבים! והתחיל לחזר אחרי העלמה שלא הבינה מה הוא רוצה מחייה. חיזר וחיזר עד שתפסה את הפרינציפ. העניין נעם לה עד מאוד וכיוון שטרם דבקו בה מנהגי הדור המתהולל הזה, החליטה שהיא הרה ללדת. ולא רק היא. גם הרופא קבע כך. ואנדה, אם כי נצטערה צער רב על השחתת "הגזע הגראפי", ולבה דאב שהכלבונת שלה כבר לא תשתדך אל השרפים, תמה וברה כביום היוולדה – וכי כבודה חולל, ועוד על ידי זקן בן מאה וחמש, היתה גם גאה מאוד. איזה זולו, הזולו הזה שלה...
הרופא רשם לזיקי גלולות קלציום, ודיאטה טובה לחיזוק הריון. וזיקי כבר היתה מעקמת את אפה ודורשת תות שדה בשמנת שלא בעונה, ואחר כך משנה טעמה, כמו כל המפונקות הללו שהכל מגיע להן, הכל מתחשק להן, ושום דבר אינן מסוגלות לבלוע... ואילו זולו התהלך בבית לא כמו כלב. כמו אריה. טופח לעצמו על חזהו, 'הו-הו!'
והנה התברר שהכל היה מדומה. שהיה זה הריון מדומה של העלמה הקטנה, ותו לא.
משום שהיתה צעירה לא נתפסה למלנכוליה. אבל זולו קיבל את הסיפור הזה בעצב רב. חדל לאכול, חדל להתרוצץ, נִתבייש ומת.
זיקי התאבלה עליו... איך התאבלה עליו. ישבו שתיהן, אנדה וזיקי – ובכו.
עוד אנדה מספרת לי את סיפורה בעצב ומשתדלת לא להעלות את שמו של זולו על דל שפתיה, פן תשמע זיקי ותבכה, נעצרת על ידינו מכונית ומתוכה קורא קול: "ואתן, גברות, לאן?"
זה היה רעי שבח. מי שיצא זה לא כבר לחפש את עולמו בחיים האזרחיים ואשר פגשתיו לאחרונה עוד במדים, מפקד בחיל הים, ומי שפוזל כל הזמן לשם. אמרנו שאנחנו הולכות לטייל וברצון נסע לטייל.
"תכיר בבקשה את אנדה עמיר..."
"האמא של עמוס?!"
"אתה מכיר את עמוס?"
"מי לא מכיר את עמוס. איזה בחור חמד."
"ותכיר בבקשה את זיק," אומרת אנדה, "היום," מספרת היא בצחוק "הלכתי ברחוב וילד אחד רץ אחרי וצעק: 'אמא של זיקי, אמא של זיקי'..."
ותוך שאנו נוסעים לטייל, סיפרתי לשבח את הטרגדיה הגדולה שעברה כלבה קטנה זו. איך הרתה לזקן, איך קבע זאת הרופא, איך התחילו להאכיל אותה מאכלים מיוחדים, איך היה זה הריון מדומה...
"של מי?" שואל שבח.
"מה זאת אומרת של מי. של הכלב..." אומרת אנדה.
"אהה," נאנח איש חיל הים, שההיגיון הבריא פועל אצלו קודם לכל. "ואני חשבתי שהיה זה הריון מדומה שלכם. שלך ושל הרופא..."