4.6.65
מונולוג של אסיר
רק משהיה מחשיך, היה יוצא לרחוב, היה הולך ברחובות ותוהה; כיצד קרה הדבר הזה. כיצד זה קרה לו, איך מצא את עצמו, הוא, אדם מכובד, בן העליה השניה כמעט, חברם של מנהיגים ושרים, כמעט שר בעצמו, כיצד מצא את עצמו, מאחורי סורגים.
למען האמת – לא לפתע פתאום. שנה ארך עינוי של אי ודאות, עד שניגזר הדין והוא ארז מזוודה קטנה והלך לשם. מה שקרה לפתע הוא ביקור פקידים ארוכי חוטם.
אלה, האחרונים, גילו אי-דיוקים בספרי החשבונות שלו. ואילו הוא, אם מתוך הגנה עצמית או הרשעה עצמית, גילה לפתע שכל חייו היו רצופים אי-דיוקים, אי-הבנות, אי-הגיון, אי-אהבה, אי-תוחלת.
מכונת השלטון מתעניינת רק באלה הכתובים שחור על גבי לבן בספרי החשבונות. אילו דנו אדם גם על כל השאר, אפשר והיו נוכחים לדעת שזהו גורל, טבע, או תקראו לזאת כפי שתקראו – ומוחלים לו. או – או שהיו מוצאים אותו חייב בכולם ומחמירים בעונשו. אז לא היו דנים אותו לקנס כספי וגם לשנת מאסר.
משהחלו החקירות – ניסה להסביר שאי-הדיוקים בספרי החשבונות שלו אינם חשובים, באמת. שהוא כולו מין טעות קומית – טרגית. היה הולך אליהם יום יום. כמו לעבודה. הם נהגו בו יפה, אין מה לומר, לא הניחו לו להשיח עם האחרים שהמתינו בפרוזדור, ואף לא להחריש עמהם. הוא היה מתקבל ברוב כבוד ונימוס, בחיוך מלא מרץ ויזמה, לאחר לילה של שינה טובה – שאת טעמה שכח הנאשם שלנו כבר מזמן.
בשבוע השני או השלישי ל"בירורים" עוד ניסה להסביר ולהצדיק את הספרות – איכשהו. אלא שתמיד, סמוך מאוד למילה הגואלת, היה נפתח שסתום אל מחדלי חייו הכמעטיים. הישיבה הזו שלו עם פקיד-עושה-חשבונות נראתה לו לא מציאותית. לא חשובה. הכל כאילו קרה מחוצה לו. איכשהו הוא לא הצליח להביא את עצמו להיות אחד מן הנוכחים.
"ברשותך, אדוני. אלך הביתה. אנסה להיזכר. איני זוכר..."
הם הניחו לו להיזכר ככל שביקש. הוא היה מגיע לביתו, רואה את ערימות הניירות והפתקים המנוקבים שלא הבין בהם, שאיש אינו מבין בהם כמעט, יודע שהוא חייב לשבת ולמיין אותם, אפילו עד בחילה, נשכב על הספה ומביט אל התקרה. כמו מטומטם מביט אליה. כשלבסוף פנה לעורך דין – היה כבר מאוחר.
היו שאמרו שעוול נעשה לאיש. שבכל זאת צריך היה לזכור לו חסד נעורים. ובכלל – תמיד נטפלים לדגי הרקק ואילו את הדגים השמנים בונים, מנפחים. והיו שאמרו – אדרבא. דווקא משום נעוריו וקשריו – טוב שהחמירו עמו. אמרו – אמרו הרבה.
משחלפה שנה של ריצוי עוון בין כתלים, התחילה שנה של ריצוי עוון בין הבריות. והיה רע. הר-אדם שמבקש כי לא יראוהו. מתוך עיני האיש הגדול הציץ אני. קטן ורמוס.
הייתי ודאי שוכחת את האיש הזה, או לפחות מאבדת עניין בטרגדיה הזו שנראתה לי חד פעמית, פחות או יותר, והכרחית. (הכרחית בחברה מסודרת של חוק). לולא הפרסום הרב שזוכה לו המחלקה המיוחדת לחקירות על עבירות מס ההכנסה, והמורא שהיא מטילה בנו ובעיקר, בלבות העובדים העצמאיים, איני יודעת אם חשבו פעם הממונים על שלומנו, מה רב הנזק המוראלי שפרסומים אלה גורמים. ובכל מקום שיש נזק מוראלי, גם הנזק החומרי לא יאחר לבוא – בסופו של דבר. ועוד – החשבו פעם, אנשי השלטון שלנו, בכמה יעלה למדינה לרפא את הדכאון, לטעת מחדש בלב אנשים את הכבוד העצמי, את האמון העצמי?
כך הלכתי לי וחשבתי לאחר קריאת פרק נוסף בעלילות הגבורה הנ"ל כשלפתע פגשתיו.
איך, ביקשתי לדעת, סחור-סחור, איך חזר לחיי יום יום לאחר השנה האיומה ההיא?
"שנה איומה? למה כוונתך?"
"נו. השנה ההיא" – לחשתי לבל ישמע איש.
"את מתכוונת לשנה שעשיתי בבית הסוהר?"
"ששש... כן."
"לגלות לך סוד. זו בעצם היתה השנה המאושרת בימי חיי. אל תחשדי בי שהשתגעתי. הייתי קרוב לזה, אבל לא השתגעתי. את שומעת – הימים היפים ביותר של חיי היו שם."
שמעו, שמעו...
"למן הרגע שהגעתי לשם והמזוודה נלקחה מידי, נלקח גם עברי. איש לא שאל אותי על מה ולמה נשפטתי. שם לא חוקרים, לא מייסרים. בהיותי בעל השכלה כלשהי, שייכו אותי מיד לחברה הגבוהה. לחצו את ידי וקראו לי בשמי הפרטי ואף שם חיבה הדביקו לי, מוקי, קראו לי.
ניתן לי חדר קטן אבל נקי, עם מיטה מסודרת וסדינים נקיים, שולחן ונייר כתיבה. אמרתי שאני רוצה לעבוד - אמרו לי תודה ואף שילמו לי, מעט - אבל שילמו. לפתע גיליתי שצומחים פרחים בעולם. שיש פרחים בכל הצבעים ובכל המינים, ולמדתי את כולם על-פה. ונודע לי שיש גם פרפרים.
נודע לי גם שאני מוסיקאלי ושיש לי קול באס נדיב. שיש לי כשרונות בימתיים. התחלתי לשחק על במה ולכתוב מחזות. לשחק שח. נודע לי גם שיש לי גוף ושיש תרבות גוף ומותר לעסוק בפתוחו ובעידונו.
אם משום מה לא ירדתי לאכול ארוחת בוקר, היה מופיע אח לבדוק את מצחי, ועובדת סוציאלית לבדוק את נשימתי. היא היתה מבטיחה לי שאני אחד האנשים היפים שפגשה מעודה ושחבל מאוד שלא נשאתי אישה ולא הולדתי ילדים. שחיי עוד לפני ושהם יפים. ותאמיני או לא – אני האמנתי.
פעמים בשבוע, עם ערב, היו מופיעות גברות נאות וריחניות מויצ"ו הצעירה, מביאות עוגות מתוקות וקולות מתוקים מדבש לשמח את הלב.
אני הייתי צורר זרים קטנים מן הפרחים שגידלתי, למען פרחי חיים אלה – למען הנשים הצעירות של ויצ"ו.
עכשיו אני בן חורין, אני גר בביתי, אני אדון לעצמי ולזמני. – אני חי יחידי בדירה קטנה וצפופה, נטולת חן ודמיון. אם איני יורד בבוקר לאכול את ארוחת הבוקר שלי – איש לא בא לבדוק את הדופק שלי או לשאול ללבי ולנשמתי. פעם לא יצאתי שלושה ימים מפתח חדרי ואפלו כלב לא עבר על מפתני. אני יכול להתפגר – ואם הריח לא יזעיק את השכנים – אזכה לקבורת נצח בתוך חדרי.
אין לי פנאי לראות פרחים ואלה שגידלתי בבית האסורים נבלו אפילו בזכרוני. מי חושב על "הובי", על פתוח כשרונות אמנותיים? למי יש פנאי או סבלנות לכך. אני עובד כמו סוס אך איש אינו אומר לי תודה. להיפך. אני משלם בעבור העבודה שלי. והשלטונות אינם מאמינים לחשבונותי. הם טוענים שעבודתי שווה יותר... אני חייב לרשום כל שעה ולהניחן לפניהם כמו גנב שיאמינו לי.
אין סדינים נקיים בחדרי. יש רק עיתונים וערימות של פתקים עם חורים. אין נשים קטנות וחייכניות של ויצ"ו. יש ערבים ארוכים של בדידות.
מתוך העיתונים אני למד, כל יום מחדש, שאני, אתה, הוא, היא – שכולנו חשודים, שכולנו רמאים, שהפנקס פתוח והיד רושמת...
לכל מקום שאני מביט אני רואה - אני רואה סורגי בית האסורים. בנינו לנו חומות מנייר מנוקב של מכונות האי.בי.אם. – ואנו מסתכלים דרך החורים שהמכונות מותירות – החוצה. אל החירות.
אבל היכן היא החירות במדינה הקטנה שלנו? היכן מרגיש עצמו אדם שווה עם כולם? היכן הוא נטול דאגה, מטופל, מכובד. היכן אומרים לו תודה, על עבודתו. היכן אין הוא מתעורר עם בוקר כמו עומד מחדש לוועדת חקירה. היכן יש לו פנאי של ממש לראות ולתהות על פרחים?... לא בחוץ.
הוא משוגע האיש?