28.2.69 
"תנועת א.א.א. החליטה, שאתה צריך ללכת לראשות הממשלה" – אמרנו פעם לאשכול, בימים שבן-גוריון היה עוד ראש ממשלה, והארץ רעשה ב"פרשה."

"מי זה א.א.א.?" – שאל – "ארגון אמהות עובדות? הרי כותבים בעין בסוף..."

אמרנו לו, שזהו ארגון פרטי בהחלט. ראשי תיבות של "אגודת אוהבי אשכול."

הוא צחק מאוד. תחילה רצה לדעת מי נמנה עם אותו ארגון-אגודה, ואם יש שם הרבה אמהות עובדות, אותן הוא מחבב ומכבד במיוחד, ויש לו חיבה מיוחדת לארגונן מאז היתה אשתו אלישבע ז"ל ממקימות ארגון זה ומראשיו. אחר כך הרצינו פניו. "אני לא יכול להיות ראש ממשלה. לא בימיו של בן-גוריון, שיאריך ימים."

"אבל בן-גוריון בעצמו רוצה בזה" – טענו לפניו (כך זה היה באותם הימים...).

"רוצה. נדמה לו שרוצה. אני חושב שכל דבר שהייתי עומד לעשותו, ידי היו קופאות תחילה. אני מעריץ אותו. כולנו כך. וכל דבר שנעשה נראה את בן-גוריון ברקע. נצפה לקבל את אישורו. ואיזה ראש ממשלה הוא זה, שעדיין קשור בטבור ל'אביו'?"

שנים עברו עד שהשתחרר מן התלות. עד שהרים קולו העצמאי בסמכות מלאה.

*

אשכול היה יהודי "עמך", פשוט ונעים הליכות. מעולם לא התנשא, ועד לשנתיים-שלוש האחרונות יכול היה כל אחד להרים שפופרת ולחייג לביתו ולשוחח עמו, לשטוח לפניו טענותיו, משאלותיו וכל רעיונות שבעולם "להצלת המולדת." כל אחד יכול היה להציע רעיונות פינאנסיים, פוליטיים – והוא היה שומע היטב. אומנם – עושה לאחר מכן מה שעושה – אבל אוזנו היתה קשובה. כל אדם יכול היה לצלצל בדלת ולהיכנס – כמו שנכנסים לשכן, אם נמצא בבית.

שום "פומפה." שום גינוני טקס.

כאשר נתפרסמה הידיעה, כי אכן קיבל על עצמו את ראשות הממשלה – עלינו אליו. היה לבדו בבית אשר ברחוב בוסתנאי. בית ערבי גדול, עם הרבה מאוד פורטרטים של אלישבע על הקיר, עם כורסות שהידיות שלהן התנועעו קצת וחלונות בלי וילונות. היה עמו מנהל הלשכה, שלמה אמיר, ותו-לא. כל-כך שמח לבואנו. מזגנו יין פשוט, קצת שרנו – וברכנו "שהחיינו." בדלת כבר עמד שוטר, ואשכול רטן: "כאילו הייתי בבית סוהר... מי צריך את זה?"

אמרו לו אז מן המשרד, שהשמירה היא כדי למנוע גנבים.

"את זה אני מבין. אבל כשאני בבית, מה אני צריך שישמור עלי?..."

אחר כך התחילו העניינים של ליווי – וליווי אנשי בטחון – והדבר היה מוציא אותו מכליו. לא פעם, בדרך למקום כלשהו, כשראה שמלווים אותו במכונית, אחרי מכוניתו, שינה מטעמו וזעק: "לא יהיה. אני חוזר הביתה. לא נותנים לי לזוז..."

ואכן, המלווים שלו ידעו לספר שלא פעם היה חומק ולא ידעו לאן. עד שהסכין לעובדה שלכל מקום שיילך, יילכו אחריו. עברו הרבה שנים והרבה נתייסר בשל כך והרבה ייסר את הסובבים אותו.

*

הכרתי את אשכול עוד כנערה בתנועת נוער. בא יום אחד להרצות בביתנו לפני קומץ ילדים ממחנות העולים, וזכרתי אותו מאז. אחרי כן הייתי באה לביתם אשר בתל-אביב. שבת אחת, אני זוכרת, עברתי ברחוב פרישמן ומישהו קרא לי מן המרפסת. עמד שם אשכול, באותם הימים שקולניק, ואלישבע, וקראו לי לבוא לשתות תה. באותה הזדמנות רצו לדעת מה חושב הנוער.

אמרתי להם: הרי יש לכם נוער בבית, לא כן?

"אנחנו לא מספיקים לראות את 'הנוער' שלנו. תמיד עסוקים." אלישבע במפעלים למען ילדים, שקולניק בענייני התיישבות.

אחר כך, כאשר נפטרה רעייתו האהובה, ביקש ממני לכתוב עליה ספר זיכרון. איזו חוברת. שיישאר משהו ממנה – אמר. ועל רקע זה צמחה בינינו ידידות ולמדתי להכיר את האיש; להכיר ולהוקיר.

וכשמישהו כותב ספר זיכרונות על אישה אהובה, ממילא מכיר הוא את הבעל. הופך לכעין יודע הכל. ואשכול היה גלוי במידה שלא תשוער. לא אחת היה מצלצל אלי לשאול היכן היה באותה שנה "פרהיסטורית" לגבי, מה אמר, את מי ראה, ומה אמרה אלישבע.

הבית הערבי בקטמון היה מעיק עליו. קשה היה לו להיות בבית לבדו, ואך חזר הביתה, אל הריקנות, היה מזעיק אחד הידידים, ואלה היו תמיד אנשים שעבדו עמו במשרד האוצר, ולאחר מכן בלשכת ראש הממשלה. גם הנהג ליפא – היה אורח קבוע שמתחשבים בדעתו, שיודעים צרותיו, שמשתתפים בשמחותיו. אך רצויים מכולם היו חברים וחברות מדגניה. לשם קיווה לחזור כאשר ייצא לגימלאות, ואשר שם סידר לעצמו בית צנוע בן שני חדרים. לדגניה היה נוסע לכל חג ומועד – ואז היו נאספים חברים ב"ביתו" והיו מדברים על ימים של בראשית. לשם היה לוקח ספרים לקריאה, ותיקים לעבוד עליהם.

צנוע היה האיש, וצנוע היה ביתו, ולא ברצון עבר לביתו של בן-גוריון.

*

לא רצה לרשת בחיים. וניסה אלף ואחת דרכים לבוא להבנה והתפייסות עם בן-גוריון. וכך, בין שאר הנסיונות, הזמין את בן-גוריון לשיחה בביתו. ואולי אותה פגישה היתה הקובעת. אולי אותה הזמנה שרפה כל גשר של הבנה. בן-גוריון הוזמן לשוחח עם יורשו בבית שהיה קודם ביתו. עמד מן העבר השני של הדלת שהיתה דלתו, ישב בחדר שהיה חדרו – לא כבעל הבית, אלא כאורח. היתה זו אולי המחשבה החריפה ביותר לאותו "אקט" של ירושה, שאשכול כל-כך ביקש למחוק, להחליק...

"מה לעשות. יעצו לי כך..." – אמר לאחר מכן.

הוא אהב שייעצו לו ושהיועצים יהיו צעירים; בני הדור הצעיר. על-כן מילא את משרדיו בכלכלנים צעירים, ביועצים צעירים, במזכירים צעירים. ידע לכבד השקפותיהם של צעירים – אולי בכובד ראש רב מדי. גם אל הבנות שלו התייחס ביראת כבוד שלא תשוער. היה מיצר שאין לו די בשבילן, ובייחוד בשביל הבת הצעירה, עפרה. היה שואל לדעת איך משוחחת אמא עם בנותיה. האם הבנות נוהגות לספר הכל לאמהות שלהן? האם הבנות שלו אוהבות אותו, מבינות אותו? ביקש לדעת זאת לא פעם.

הבנות של אשכול, נועה (בת רבקה – אשתו הראשונה), דבורה, תמה ועפרה, מעולם לא ניצלו את מעמדן כבנות שר אוצר ובנות ראש ממשלה. להיפך: הן היו נמנעות מכל קשר שיכול היה לצמוח מתוך כך. הן ביקשו להישאר אלמוניות, לחיות בזכות עצמן, והיו ממש רותחות אם הזכירו להן קשר זה. חלילה מלהזכיר, שתמה, בת ראש הממשלה, יושבת בערד. חלילה לציין איכשהו את עפרה. כל חבר רשאי היה לבוא בשנות לימודיה באוניברסיטה, לבית. ושיא התענוגות לאשכול היה כאשר פעם לקח טרמפיסט, כאשר נסע במכונית לא רשמית, והאחרון קרא לו "אבא של עפרה..."

היתה באשכול אהבת-חיים פשוטה. ידע לשמוח בשמחות קטנות. אמרנו לו פעם, שהוא מזכיר את זורבה היווני. צחק אשכול והשיב: "גם אני הרגשתי כך כאשר קראתי את הספר. ומעניין – גם לי אין אצבע..."

בפעם האחרונה פגשתי את אשכול לפני כחודש, בקוקטייל שערך לכבוד מנהיגים ציוניים מחו"ל. עמד בכניסה ולחץ את ידי הבאים. פניו היו רעות מאוד. חלק לי מחמאות על הכתבה "שיח לוחמים בבקעת הירדן." "קראתי אותה בהתרגשות גדולה" - אמר – "עם נוער כזה נפלא יש לנו עתיד גדול." (אשכול נהג לקרוא כמעט את כל העיתונים, מהתחלה ועד הסוף, אפילו מודעות).

אחר כך נרכן מעט ושאל בשקט:

"איך אני נראה?"

אמרתי לו, שהוא נראה נפלא."

את באמת חושבת כך?" – חייך עצובות.