11.1.74
המזדמן בימים טרופים אלה לאילת – נכונה לו "קפיצת דרך". הופ ואתה בהוליווד. בלי כרטיסים, בלי הוצאות, בלי מסים, בלי טלטולים.
הנה – בשולחן הסמוך לך במלון "נפטון" יושב ברט לנקסטר הגדול – הוא משה רבנו, ואוכל לחמניה ושותה קפה ככל האדם. ליד שולחן שני – שחקנית התיאטרון והקולנוע המהוללה – אינגריד טולין השוודית ולידה אישה עטופה בעבאיה רחבה חומה, אישה ענקית, (סופרת ועיתונאית גרמנית, מיס טמפל) והשתיים ממתיקות סוד כתיבה של איזה תסריט: דון קיחוטה וסנצ'ו פאנצ'ו במלחמה.
שאלה של כבוד
ובמלון "הסלע האדום", תחייך אליך מנהלת המלון החמודה והזריזה – היא אביה... ואם תבקש יפה תפגיש אותך עם אנטוני קוויל, השחקן הבריטי הנודע. ובמלון סן-טרופז (באילת כמובן) תמצא את הצוות כולו. כשלוש מאות איטלקים וישראלים ואנגלים – כוכבים, מפיקים, במאים, אמני תפאורה, תאורה, כותבי תסריטים ומוזיקאים וצלמים ושיירה של מכוניות, וכל הבא – ברוך הבא.
המלחמה הזו עשתה משהו גם ל"כוכבים" הזרים, כפי הנראה. גם אצלם כמו נפלו המחיצות והם מסבירי פנים, ידידותיים, צמאים להכיר את הישראלי, צמאים לשמוע ולדעת. מורגשת אחוות-אנשים מעבר לשטויות של מעמד זמני על אדמות. ומורגש גם מאמץ לעשות יותר, יותר טוב. להצדיק את ההוצאות המרובות המושקעות באחת ההפקות הגדולות לטלוויזיה – היא סיפורו של משה רבנו למן לידתו ועד מותו, סיפור בשישה חלקים, וכל חלק בן שעה.
לולא חזרו בני ישראל ועשו את יציאת מצרים וארבעים שנות הנדידה במדבר באילת – היה רע ומר בריביירה האילתית. אבל הם כאן, על הנספחים הישראלים, על הבדווים עם גמליהם ואהליהם, על הטכנאים ובני המשפחה – ואילת התיירית חיה ופועמת ועושה מאמצים נוגעים ללב להוכיח את עצמה. בבתי המלון מצוים 10-15 אחוז מכלל העובדים. ואלה נושאים על כתפיהם את כל בתי המלון, משתדלים למלא את כל התפקידים, שלא ירגישו האורחים במצב החירום. כח האדם שתמיד היה בעית הבעיות של אילת ושל המלונאות באילת – שוב אינו בעיה. זו פשוט שאלה של כבוד, של גאווה. לגרום לכך שהאורחים יהיו שבעי רצון. שהכל ידפוק מאה אחוז.
מפעם לפעם נעלם "הברמן". גם פניו השחומות והטובות של האיש ממלון "נפטון" – לובשות חאקי, והוא כבר אינו נראה נסיך הודי, בחאקי המקומט.
"הוא היחיד, שהמדים אינם הולמים אותו," מגלה אינגריד טולין – מעניין, אך לובש הגבר הישראלי מדים - איזה יפהפה הוא...
אין מוקדם ואין מאוחר – כמו בתורה
רוז'ה קוסטר, יליד האיטי, מנהל "נפטון", מפנה את העוזי שישב נינוח בכורסה במשרדו – ומזמין אותך לשבת. ואינו מרגיש אפילו שזה מוזר. במדים ובלא מדים – יום כך ויומיים אחרת – המלחמה יושבת כאן מובנת מאליה – וכל האיטלקים והאנגלים והשוודים, מעורבים בנעשה, רצים לשמוע חדשות – בדיוק כמוהו. ואכפת להם לבני השבטים של משה רבנו מה עושים שם בוושינגטון, משה דיין וה"שבט" שלו. ואכפת להם על הנפט הבוער באבו-רודס, ועל ההצבעה של 42 אחוז בצבא ל"ליכוד". סימן שהצבא אינו רוצה לסגת. ויש בין שבטי ישראל היוצאים ממצרים – יונים ונצים. בקיצור – שמח.
ראיתי את אינגריד טולין ליד "הר משה" הנמצא לצרכי ההפקה במחנה ההסרטה שליד עמודי עמרם. ישבה מכונסת בעצמה, מתוחה, לא כאן. איש לא העז לגשת אליה. אפילו רפורטר חצוף שהגיע מסן פרנסיסקו ודחף אפו לכל מקום ולכל אדם.
אותה שעה היתה שעת ארוחת הצהרים. מאוטובוס זרמו מעדנים "אלא-קרט", ממטבחו של נחמיה גראף. לפני שולנות ההגשה-העצמית הסתדרו "בני ישראל" בגלימות המדבר חומות-חוליות ולא היה אפשר לדעת מי בדווי ומי ישראלי. ומי סטודנט ומי אנגלי. והיה מצחיק לראות את הנוודים שיצאו מספר במדבר מחזיקים בצלחות פלסטיק ומזלגות וסכינים, יושבים על כיסאות מן המאה הזאת, ומדברים אנגלית, צרפתית, גרמנית, שוודית – שותים קוקה קולה ובירה, וקוראים את "הלם העתיד". הכל היה מעורבב, ואין מוקדם ואין מאוחר – כמו בתורה.
*
אחרי כן ראיתי את טולין לאחר הצילומים. לא אותה אישה ולא אותה אישיות. שערה החום נשר עם הפאה, ונגלה ראש בלונדי ארוך שיער. פנים בהירות ורגישות ועיניים כמו בארות עמוקות, וסבר נאיבי, כמעט ילדותי בפני אישה בשלה בגיל הארבעים, ששמרה לא רק על מראה של נערה אלא גם על רעננות של תום. וגם פה, אצל שחקנית האופי הזו ששמה אינגריד טולין, כמו אין מוקדם ואין מאוחר.
השוודית שלא ידעה מלחמה
ישבנו בבאר של בית מלוננו, והברמן זה אך חזר ממילואים ולבש את מדיו הצבעוניים העליזים ואת חולצתו הלבנה הבוהקת. והוא מזג באצבעות שחומות של איש הודו משקה אדום ומרירי, קאמפארי איטלקי, והוסיף חיוך סימפטי מלוא שיניים לבנות מבריקות; ומפה ומשם באו חיילים ואורחים וסתם עוברי אורח להביט באינגריד, ללחוץ את ידה – רק ברט לנקסטר ישב נבדל ורחוק ומזעים פנים – ואיש אינו קרב אליו.
והשיחה שלנו שטפה לה, כאילו אנו ידידות משכבר הימים.
"ואת יודעת למה אני מרגישה כל כך טוב כאן? משום שאני מאושרת פה. אני מאושרת להיות כאן, ובשעה זו. אינני יודעת אם אנחנו תורמים למצב הרוח שלכם. להרמת המוראל שלכם. אבל אתם תורמים לי. אני, שוודית. אף פעם לא ידעתי מלחמה. אף פעם. אף פעם לא ידעתי בעיה לאומית, בעיה כללית. אף פעם. שקעתי יותר ויותר בתוך עצמי. שיחקתי במחזות של איבסן, סטרינדברג, תחת ידו של אינגמאר ברגמן. ומנת חיי היתה נבירה בתוך הנשמה. אישיות מעונה, מסובכת, מזוכיסטית. אדם עומד מול עצמו, בתוך עמו, מכלה את עצמו.
"ופה יש מלחמה. עם נאבק על חייו. רעיונות ואהבת לרעך כמוך, חלומות על חופש, על אידיאה, על חוק. אהבה לאח, ליצירת עם, נדידה במדבר, מאבק ששותפים בו הרבים – לא רק "אני, אני אני..." ובכן – אני, מרים אחותו של משה, אחותו של נותן התורה, נותן החוק, משחרר מעבדות לחרות, ולא רק אחות – אני אחותו של מנהיג גדול, ולא רק אחות אלא גם דמות באפופיאה הזו שמה יציאת מצרים. מאבק בין אדם לאלוהיו. אדם בורא את אלוהיו..."
לדובי יש מצב רוח
באיזה מקום אבד לטולין מרחק הזמן. ואין מוקדם ואין מאוחר. הכל התערבב, נדידת בני ישראל במצרים, מלחמת בני ישראל, ומלחמת ישראל ביום הכיפורים. ואכפת לה, וכואב לה עד אימה גורלו של משה רבנו, נותן התורה, משחרר בני ישראל, שלא ניתן לו לבוא לארץ המובטחת, וכואבת לה בגידת עם ישראל שלא עמד בו הכוח לחכות למשה שהתייחד לו שם למעלה בין העננים, והיא נקרעת בין נאמנותה ואהבתה אותו, ואת אהרן ש"נזרק" למעלה להיות כהן גדול ולא שר צבא, והיא מבינה ועוד איך מבינה את העם הרעב שאינו מסוגל להשביע רעבונו הפיזי במזון רוחני. ועתה – עדיין יושבים בני ישראל של ימינו, במצרים. ויש כאן מלחמה שיכולה לפגוע גם בה, באופן מוחשי ביותר, בה באינגריד טולין של שנת 1974 – שאף פעם לא היתה במלחמה, והפעם הראשונה בימי חייה שמעה אזעקה, בירושלים, ביום הכיפורים – והיא פתאום מתברכת בהתעלות שזוכה לה האדם, כשהוא עושה למען העם.
"זה כמו חופשה מעצמי" – אומרת טולין, שטעמה את טעם הלוואי של המלחמה וידעה את "רעידת האדמה" של האחווה, הפרי המתוק והמפצה של הגדולה בזוועות המלחמה.
"לא רק פה לא טוב – אומרת הידידה הסופרת בעבאיה החומה הרחבה. – לא טוב עכשיו בעולם כולו. ישנה הרגשה שהעולם מגיע לקיצו. אז דיברנו בינינו שאם כבר להישאר באיזה מקום – מוטב להישאר כאן. בישראל..."
כך, תוך שנמצאים במדבר ומצפים למשה (לנקסטר) שיירד מבין העננים – מופיע דובי זלצר בין שבטי ישראל הנודדים – וביניהם ראשי שבטים שנדהמים לגלות ביניהם את אברהם בן-יוסף וזלמן לביוש ואחד האחים בנאי – מופיע דובי זלצר העכשווי, עם רשמקול, וקולו עצוב. הוא עשה את המוזיקה ואת המחולות למחוללות, ויצר קולות לכלים של אז, ונעימות של תקווה ומלחמה, ותפילה וחוק ומשפט ומדבר ואמונה – ועדיין יוצר את הרקע ל"עגל הזהב" – אבל הוא קרא עיתון של עכשיו והוא דואג וכואב ויש לו מדבר פרטי בלב. ורפורטר מסן פרנסיסקו שדוחף את אפו הסולד בחוצפה, שואל שאלות "מקצועיות" וחוקר על זכויות ורישום תווים ופרסומים – מוציא את הדוב מן היער של דובי, מן המדבר שבלב הישראלי שאינו יודע את נפשו.
הכהן גדול ועגל הזהב
אנחנו חוזרים מזירת המלחמה של עם ישראל עם אלוהיו. ילדים בדווים מקפצים בין הקוצים שמכונת סוכר הדביקה עליהם מן, עשוי צמר גפן של סוכר, ופושטים יד לבקש פרוטה, סיגריה... חיים כאלה לא ידעו מעודם. 150 לירות ליום מקבלים בעבור הופעה במקום, אך עושרם הפתאומי לא עשה אותם מאושרים. לפשוט יד – טבע שני. מסכנים...
אהרן, הכהן הגדול (סבתי היתה יהודיה – סיפר אנתוני קווייל) מצטער, שמשה אחיו מתנכר לו, הוא מיצר במלוא הרצינות. "הסכמתי – הוא אומר בשם אהרון – שניצוק את עגל הזהב כסימן לאחדות העם, להרוויח זמן עד אשר יירד משה. העם היה קצר תקווה. העם היה מוכה. אלוהים לא בא להראות עצמו אליו, אל העם, ובלכת משה לא היה סביב מי להתלכד. חייב שיהא מנהיג לעם. בלי מנהיג הוא ערב רב. אפילו עגל, טוב מלא כלום...