9.3.61
האישה מתה ללכת. האישה מכל הצבעים, מכל הגילים ומכל הסוגים. מה זאת אומרת?! נשף אמנים, ליגה למלחמה... אגודה לה... סולתה ושמנה של החברה תהיה שם והם לא יהיו? הייתכן?!!
הבעל, ככל הבעלים, ניאות באין ברירה. מה אין עושים למען שלום-בית. לבשה היא – לאחר ששברה ראשה הנאה-פחות-או-יותר ימים ולילות – את שמלת הבת. קצת קצרה וקצת צרה על חמישה-עשר הקילוגרמים המיותרים. צבעה פניה ביד מאומנת היטב ופזרנית מאוד, הביטה בראי הפרטי הביתי, זה שאורו מעומעם, זה שמגלה טפח ומכסה טפחיים, זה המחמאי המושבע והמשוחד.
"לא רע. כלל וכלל לא רע..." – לחש לה זה בחנופה.
היא חייכה אליו במיטב חיוכיה.
"את עדיין חתיכה הראויה להתכבד. את 'תהרגי' בנשף."
שקרן חביב. למה אינך מלמד קצת אמת-חיים את הבעלים המיובשים שלנו?
ואילו הוא, הבעל – ככל בעל שמלאו לו כבר שלושים ומשהו שנים – עמד לפני הראי ונד לעצמו ולכיפתו המגוחכת. כל ניסיון חייו, מעמדו, חשיבותו (כאילו יש כאלה...), כולם נאספו ועמדו לצדו צוחקים בלעג:
"פתי, מגוחך. בושה וחרפה אדוני החשוב."
"שרה, איני יכול. למען השם, ותרי לי. אם כבר נגזר עלי לשמוח לפי צו, למה חייב אני להתחפש דווקא לאדוק ממאה שערים?"
"ולמה אתה רוצה להתחפש? לכושי – אסור לפי האוריאנטציה. לטבח – מה אתה יכול לבשל לנו, שעוד לא בישלו? לרופא – יגידו שיש לך תסביך נחיתות; ובכלל, הלא נדברנו, שהשנה מתחפש כל אחד לפרצופו האמיתי?!"
"ובכן, כל מחמאותי. את באמת שמרת על ההסכם, לפי הרמה השכלית בכל אופן... אבל מעניין – ובכן, לפי דעתך, אני איזה אדוק עם שטריימל – אמר בקול סוציאליסטי-מתכתי וצלילים מהפכניים מבשרי-רעות, בישרו באריקדות.
"מישינקה" – אצה אליו – "איפה חוש ההומור שלך? חשבתי, שתחפושת כזו תהלום סגנון דיבורך (שוב נכשלה...) כלומר, תהיה אקטואלית. תראה את כל המנהיגים הפועליים שלנו, איזה תודעה יהודית מסורתית לכולם. האם לא נאספו כולם מחצר הרבי? האם הם לא מתגעגעים לניגון החסידי, האם הם לא מתגעגעים לשלוות השבת? מה נעלבת כל כך?"
"יה, בה, יה, כמה שאת מבלבלת את היוצרות! אלוהים אדירים, אם יש דבר מבחיל, הלא זה נשים 'מבינות' בפוליטיקה."
"תצטרך להתרגל. הבחירות מתקרבות."
*
בינתיים, נאספו בבית הזוג המאושר כתריסר נשים עם בעליהן. היו ביניהם: ציפור עם נוצה, יפהפיה מקצועית שחזרה ושאלה, "נו, איך אני נראית?", והבעל השיב בעצב: "הרבה מאוד, יקירתי"; ונערת-הרמון, שלוא לבשה את תלבושתה ושתי היינו צריכים למצוא סיבה אחרת לנס פורים; וספרדיה שזופת פנים ועוד משהו; והולנדית בנעלי עץ, ואינדיאנית בכתונת צרה וקצרה, וחתול שזנבה מרקד, והודית עם סארי, ונערה לוטראקית-מפוקפקת בכתונת פסים קצרצורת (להבדיל מיוסף); רק אפריקה יצאה מקופחת ומי יודע, אם האיסור הנדיב לא יתפרש כהפלייה גזעית.
הנשים כירכרו אחת סביב רעותה, ואחת סביב בעל רעותה. הגברים שתו קוניאק והעמידו פנים צוהלות. וכך יצאו, חבורה עליזה ומאושרת ומגוחכת אל תוך ליל גשום נטול-שמחה (כבר מזמן אמרנו, שדרושה רפורמה בחגים. פורים צריך היה לחוג לאחר הפסח, בעונת הקיץ הבטוח), לסיבוב ארוך בכל נשפי הרחמנות-המאורגנת-למען. למען יתומים ואלמנות, כלות הכלות להתחתן, חולים (שיחיו) ופנסיות לחסרי-עתיד.
ולא היה ברור מי זקוק יותר לרחמי האל בליל פורענות זה: אם הרחמנים המתים לשמוח, שאין שמחה בלבם; או הרחומים שמדוויהם נמכרים בשוק "כרטיסי הבידור" של "לאן הערב".