2.4.71
גביע של בדולח ושמפניה תוססת, מחשוף עמוק המגלה חלקת עור שזופה וזרועות נחושת קלל, ריח בושם צרפתי, עיניים בורקות, עשן סיגריות מובחרות, תזמורת לוהטת ואור אדמדם על הכל ועל הקולות, כורסות ששוקעים בהן עמוק עמוק, ושיחות צפות קלילות על פני השטח, כמו שצפים הגופים על פני ים המוות שמימיו כבדים כבדים ומלוחים מלוחים.
לולא התפרקד בחוץ ים המלח – לוקק את חלוקי האבנים חרש חרש ובסודי סודות – היינו חושבים שאנו נמצאים בריביירה הצרפתית. ואולי בחופי השמש של ספרד ופורטוגל, או בחופים הקסומים של יוון.
מי היה מעלה בדעתו, בחלום וורוד ביותר, שניתן לעשות "דולצ'ה ויטה" שכזאת בכבשן הזה של ישראל היפה, בים המלח. נהגו לנסוע לשם חולי שיגרון; מוכי מחלות עור היו נוסעים לשם לחפש להם מזור. ועם רדת הלילה היו נאספים עם תחלואיהם במספר חדרים רעועים, במבנים-לא-מבנים, צריפים-לא-צריפים של מיני בתי מרפא, אכסניות נוער ומקומות לינה. היו נהנים מ"לינת צדק" אצל איזה עובד במפעלי ים המלח ומי ששפר חלקו והיתה לו גם פרוטקציה היה מצליח להפקיע לעצמו מקום בבית ההבראה של "עין גדי". אבל מי הצליח?! הבראה ב"עין גדי" היתה בבחינת חלום, לאנשים הזקוקים למי מרפא ששמם הולך לפניהם עוד מימיו של מר לוט והגברת לוט. וגם עכשיו ניתן להשיג מקום ב"עין גדי" רק "בירושה". ומעשה באשה אחת אשר הגיעה ל"עין גדי" ובדקו את שמה ברשימת "המנויים" ושמה לא נמצא.
"מצטערים, חברה. אבל את לא הזמנת מקום. אינך מן המבריאים שלנו..."
"נכון," השיבה האשה. "אבל חברתי נהגה לבוא אליכם פעמים בשנה, זה עשר שנים. ואני יודעת שעכשיו הגיע תורה והיא – – – נפטרה. והיא – – – הורישה לי את מקומה..."
*
עכשיו פושטים את התחלואים והמכאובים עם בגד הים, בתוך החדר. והחדר – לוקסוס שבלוקסוס. ריהוט מודרני, מנורות נוסח דנמרק, שטיחים רכים, אמבטיות, רדיו וטלפון בכל חדר, ומעליות וחדרי אוכל מפוארים ממש, וגעפילטע פיש, וראוויולי, וברווז בתפוזים וקומפוט אננס ושאר מעדנים לועזיים המוגשים בבתי מלון ממדרגה ראשונה בתל אביב, ירושלים, לונדון, פריז וניו יורק.
לאחר מנוחה ארוכה, באור האדמדם של הבאר, הופכים גם הישישים לטרנזים המנפחים את שריריהם, משחיזים את שפמיהם ויוצאים במחול לקצב להיטים אחרונים שבאחרונים.
בשני בתי המלון הגדולים, "גלי זוהר" ו"עין בוקק", הממוזגים והמפוארים אין מיטה לרפואה. "תפוס, תפוס מעל לראש. אפילו את החדרים הפרטיים שלנו מסרנו כבר. תפוסה של מאה אחוז..." מספרים המנהלים ומשפשפים את ידיהם בהנאה של מצליחים. וגם המלון העממי יותר שבנווה זוהר, הוא המרכז העירוני של כל החוף, מלא עד אפס מקום. והעונה טרם החלה. החניונים מלאים בבני נוער בגיל וברוח, והתנועה שעם רצועת החוף הומה מכלי רכב, וכבר בהחלט אפשר להציב שוטר שיאסוף קצת כסף לקופת המדינה...
בייחוד כך, "נהגי השבת" הצעירים השוכרים להם רכב ליום אחד ובאים בשני זוגות לעשות חיים. אלה מבצעים את כל החאראקות שראו על מסכי הקולנוע לצרחות מרנינות לב.
*
אל המרכז קופץ בסערה "הצוות". ויש מה לראות. זהו אולי המקום האחד והיחיד שבו מרשים – ואף מעודדים את אנשי השרות, חדרניות, מלצרים, מוזגים, עובדי מטבח לפשוט את מדי העבודה היומית וללבוש את מדי העבודה הלילית – ולהיות האורחים הרצויים ביותר בבאר.
כיצד מרקדין המלצר והחדרנית
ואלה מרקדים...
המלצר הדומה – שתי טיפות מים – לשארל אזנאבור, תופס את החדרנית הבלונידית, שהיא אגב הנערה הלבושה ביותר, העטופה בכל צעקות האופנה האחרונות.
לוכד את החדרנית הגנדרנית ושניהם סוערים בקצב ה"ביט" של מוזיקת מחתרת, לחוד לחוד וביחד ביחד. היא, הבלונדית הזאת, מבוקשת ביותר. האדונים שעלו מן הרחצה מתים לרקוד עמה, אך אינם מעיזים. מחמת הבושה אינם מעיזים. איפה קלות הרגליים שלה ואיפה כובד הרגליים שלהם. איפה ההתמסרות הזו שלה למקצב, לשכחה מפרקת המתיחות, לפולחן הכמעט דתי – שיודע הנוער לשקוע בו, אך מדליק המיקרופון את צלילי היין האדום.
בצד עומד מלצר דקיק כגבעול וממתין לתורו אצל הבלונדית. כשהבלונדית מסתערת לרחבת הריקודים בגופה הנשיי והבשל – אין רצון לרקוד עם אחרת, ואיש לא יעלה כלל על דעתו שהגבעול הזה ראוי להיות בן זוגה. אבל כששניהם רוקדים ביחד – היא, בלא חיוך על השפתיים, עיניה קפואות וקשובות – והוא זקוף לפתע וגמיש – אין מקום לאחרים. ומפנים להם מקום. ומוחאים להם כף ובלי שמישהו יספר זאת יודעים – שנים אלה עובדים בחוף ים המלח ביום, כדי שיוכלו לרקוד את הלילה.
הגבעול בא מצרפת. הבלונדית – באה מטבריה. אם דרושים לנו רקדנים שיהנו את עיני הצופים על מסך הטלוויזיה, ראוי שיקחו להם "צוות" בסדום. אז יראו מה זה ריקוד, הצומח מן האדמה ומרחף עליה כקרן אור פזיזה היודע לעבור את מהירות הקול.
"כמו הצוות"
איש משרד המשפטים אוסף את כריסו העגלגלה ומתפרץ אל המעגל. בין זרועותיו נתונה דיילת קרקע לאה שבאה לים המלח לעשות קצת חיים מתוקים.
"ולחשוב שלפני שלוש שנים הייתי נכה שבעים וחמישה אחוז. מישהו מכם היה אומר שהיתה לי תאונה קטלנית..."
היא מרימה עפעפיים כבדים ומאוד לא רוצה לשמוע את קורות התאונה. "בוא," היא אומרת לו. "בוא נרקוד כמו הצוות..."
אבל כששתינו סקוץ' עם סודה וטיאה מריאה וקלוואדוס אצל מוישה'לה, ובחור צעיר שהרקיד שלוש בנות, החווה קידה עמוקה למחיאות הכפיים שלנו אמר: "חבר'ה, אתם רואים פה בחור ששנתיים היה משותק ברגליו, נכה שבעים אחוז ממלחמת ששת הימים," וטפח על חזהו!
"אתה מבריא כאן?" שאלתי.
והוא צחק.
"מבריא? אני עובד בטרקטור. בכביש החדש סדום-ירושלים..."
שמונה רמקולים
באר כמו של מוישה'לה לא תמצאו כמוהו. ואין כמעט משקה בעולם שלא תמצאו אצל מוישה מנווה זוהר לחוף ים המוות. בן עשרים ושלוש הוא, שמנמנן, מגונדר בחולצה פרחונית ועניבה רחבה וחזיה מקטיפה ובבלורית מגודלת לתפארת. עושה הוא את כל התנועות האלגנטיות של מוזג בן מוזג. עם השענות על הבאר, עם שיחה קטנה, עם כיבוד נוסף. ובשעת מעשה מחליף תקליטים, מחליף אורות, פותח את כל שמונה הרמקולים, נעלב עד עמקי נפשו אם אחד השירים שביקש אוהד לא נמצא "בספרייתו" המעודכנת. ובסוף הערב, מוטב לך שימצא את השיר וינגנו לפניך. "זה לא יכול שלא יהיה לי איזה שיר. אני דור שני שאוסף תקליטים. אבא שלי, התחיל באוסף. אבא שלי, שהוא מנהל בתשלובת ערד בנה את הדיסקוטק הזה בעשר אצבעותיו. הוא משוגע לדיסקוטקים."
"ומה אומרת אמא שלך?"
"אמא שלי? – הממ... אמא שלי... חוזר ואומר כמי שהיה ממשיך, הייתם צריכים לראות אותה. חתיכה אלף אלף. אתם לא מכירים אותה – היא מנהלת הדואר של כל החוף...
*
"ברוך השם, ברוך השם" – אומר מויש'לה (שוימר) בן העשרים ושלוש בכובד ראש של בעל עסקים מנוסה וידוע. "את כל הנשמה שלי אני מכניס בדיסקוטק שלי..." והדיסקוטק שלו אינו אלא מבנה כשל קסרקטין, שיד טובה ידעה לרפד אותו בגזעי עץ, בטפטים נאים, בתמונות ותצלומים של חתיכות וחתיכות עץ מים המוות, ושבלולים, וכל מיני פליטות מלוחות ומרות ממות. ולילה לילה, כשנגמר הריקוד אצל בתי המלון המפוארים, יורד הצוות למוישה ומפרק את התסיסה שבדם, שאינה ניזונה על שמפניה, והחריף והחריף שלה הוא גזוז ואורנג'דה ודם צעיר שרותח על חוףים המוות.
*
באחת הפינות היא ישבה. שחורה וישישה וקמולה, ועמה הפמליה שלה. דודתו של היילי סאלאסי – התלחשו האורחים ביראת כבוד. עמה ישב הנסיך שהוא גם הנהג והמזכיר, ועמם נערה חבשית יפהפיה – אין רואים שכמותה בינינו.
"ואיך היתה לבושה," ממשיכה לספר חברת משק עין גדי, שירדה ביחד עמנו לצלם את חיי הלילה של סדום אמרתי לבעלי, "אתה רואה מה זה טעם טוב. אתה רואה מה זאת אצילות מלידה. צלם אותה."
אחר כך באה פרידה, מהקיוסק. והיא הרי מכירה את כולם. וניגשה אליהם ודיברה איתם; והנסיכה הצעירה החבשית דיברה עברית יוצאת מן הכלל.
אמרתי לפרידה, "מניין את מכירה אותה."
"את מי?" שאלה פרידה.
"את הנסיכה."
"היא ידידה של אהרוני," אמרה פרידה בגאווה. כל אימת שהיא מזכירה את בעלה, פרידה זאת, היא מתנפחת. "הנסיכה כתבה להיילי סאלאסי, דודתו היא, והמליצה שאהרוני יוזמן לחבש לארגן להם שם את חופי הרחצה, לגלות מעיינות, לבנות מרחצאות..."
"והצעירה, בתה? נכדתה?"
"חה-חה," צחקה פרידה עד שכאבו עצמותיה. "הצעירה היא עובדת שלי. עוזרת לי בקיוסק. היא מראש העין..."
אשת הפרופסור
צחקנו כולנו. התל אביבים ואנשי עין גדי שצילמו, ואורחים אחרים שחיפשו לעשות משהו ושמעו את צחוקנו ונצטרפו, עד שבא וישב בינינו הולנדי גדול גוף עטור זקן אדמדם. "תכירו פרופסור כך וכך," אמרה אירקה – בלונדית שחומת עור ודקת גיזרה שבאה לרפא את הצלע שנשברה. לשחק קלפים באולם האחורי לא התחשק לה, הסבירה. להסתכל בטלוויזיה – אז ראשית יש לה טלוויזיה בבית, מה תסתגר בבית המלון לראות טלוויזיה; שנית מה תביט בתכניות מירדן. לרקוד אמנם אסור לה – אז לפחות להמצא באווירה המחשמלת הזאת...
"מתי הגעת?"
"הבוקר."
"וכבר תפסת לך קאוואליר כל כך מעניין..."
"הוא מעניין, אך אשתו מעניינת עוד יותר. מה אתם חושבים, בן כמה הוא. ובכן הוא כבר בן שבעים." ההולנדי לא הבין אבל אישר.
אז ישבתי בלובי. והוא בא וישב לידי. הוא ואשתו. והוא התחיל לשוחח איתי. והיתה שיחה מעניינת ביותר. מותחת ממש. הוא פשוט לא הוריד את עיניו ממני ונהיה לי לא נעים בגלל אשתו: ואמרתי אני עייפה. אלך לישון. וגם קר לי. הקרור הזה הורג אותי. לפתע היא קמה ואמרה: פריץ, אני הולכת לרגעים אחדים. תכף אחזור. ובבקשה ממך, גברתי, היי לו לחברה עד שאשוב. וחזרה. הביאה לבעלה סיגאר מובחר ולי צעיף. "עיטפי את כתפיך, גברתי. ולמה לא תזמין את הגברת לשתות משהו בבר הנעים הזה. ואני אלך להטיב קצת בטלוויזיה מירדן. אני אוהבת לשמוע את הערבית המצחיקה והדרמטית ולראות את תנועות הידיים."
ההולנדי לא ידע עברית אך הבין היטב מה סופר. "גארסון – קרא למלצר – וויסקי בשביל כל המסובין נשתה לחיי אשתי שאין כמותה בתבל. ים המוות שלכם ואשת חיים כשלי – יודעת לשמור על מצב רוחי של בעלה – ירפאו כל מחלה. תביטו – קפץ ואמר – באתי הנה מכוסה בפסוריאזיס מכף רגל ועד ראש. קיבלתי את המחלה במחנה השמדה. ורצתי עמה בכל העולם. והנה פה שכבתי בשמש והיא יושבת לצדי, קושרת שיחה עם אנשים, מצחיקה את כולם ואותי – וטוב לי כאן כפי שלא היה לי טוב מעולם. תביטו וראו אני לא מתבייש – הרים את חולצתו והציג קבל עם ועדה ואור פנסי הבאר את חזהו החשוף והשזוף ומטה ממנו, כמי שמציג פאר יצירה משותפת.
"מעשי ידיה של אשתי. לחייה נשתה. ובואי הגברת איירין – נרקוד. את הריקוד האחרון הלילה, כמפרעה למחר."
והיה זה מראה מבדח. והיה זה מראה נהדר.
החיים המתוקים של אנשים שנתנסו בניסיונות מרים ממוות.