1.2.75
במקום חקלאות - תעשיה
"לא פייר, לא פייר... – אמר הקול מעבר לקו. – דרישת השלום שלך מכביש הצפון לא היתה אובייקטיבית. תגידי, היה לך מצב רוח לא טוב אותו יום?"
מכאן לכאן, הוסיף הקול, שהזדהה כשייך למר יהודה דקל, הממונה על התיעוש במחלקת ההתיישבות של הסוכנות, כי מצב הישובים "היושבים על הגדר" בצפון אינו רע. ונוסף לכך, מחפשים להם פתרונות. מפנים את ההתיישבות לתעשייה.
מתגבשת מציאות חדשה. במקום קרקע, שהיתה עד כה המבנה המשותף במחנה ההתיישבות, במושבי העולים, במושבים השיתופיים, במחנה הנועזים השואפים לחיות את ההגשמה בעקבות החלום – תבוא התעשיה.
אמנם, להתיישבות החקלאית היתה וישנה מטרה נוספת: חזון היהודי, עם חוזר לאדמתו ועובד אותה. אדמה – לא כקרקע להוציא ממנה לחם, אלא יישובה והפרחת שממותיה של ארץ ישראל, ועוד דברים טובים ויפים כהנה וכהנה. אבל התיעוש לא ידחוק את רגלי החקלאות וההיאחזות באדמה. הם ילכו שלובי זרוע.
"ודאי שמעת," אמר בלי להטיל ספק בעובדה, "כי ביום שני נפתח מפעל חדש בגורן (איפה זה?). הוא מיועד לפתור את הבעיות שהזכרת בכתבה... עזיבות, אין מה לעשות, וכו'".
לראות את הארץ ממעוף החזון של עובד מחלקת ההתיישבות, אינך יכול אלא בעיניים השואפות לראות הצלחה. להתעלם מבעיות, לראות הישגים והצלחה, ולכעוס על המרננים המקלקלים את התמונה. הכביש אמנם ריק – אבל מה יעשו בני אדם על הכביש בזמן שצריך לעבוד?
"והגליל העליון – מה יש להגיד, גן עדן."
"נו, לא צריך להגזים."
נזכרים בהלצה הישנה על אורח, שנלקח לראות את גן-העדן והגיהנום. ואמרו לו: בחר כטוב בעיניך, היכן תרצה לגור בבוא שעתך. הביאו אותו לגן העדן. ראה אחד בן-גילו, אף זקן ממנו, יושב בטרקלין מפואר, ועל ברכיו נערה יפהפיה, כולה מחמדים. ידה האחת לוטפת את ראשו הקרח, יד שנייה משקה אותו יין שמפניה מגביע בדולח. אחרי כן הביאו אותו לגיהנום: ושוב, אותו טרקלין מפואר, ואותו ישיש שעל ברכיו אותה בתולה רכת שנים וחלקת עור, לוטפת ומנשקת... "הרי זה גן-העדן! זה לא הגיהנום... הרי זה אותו מקום!..." – קרא. "לא בדיוק. זה גן-העדן של הזקן והגיהנום של הנערה..."
שניים אוחזין
"אריזות גורן" – מפעל חדש על כביש הצפון. מייצר בדי פיליפרופילן. במילים אחרות: אריג כעין יוטה מחומר פלאסטי. האריג משמש לכיסוי לולים, תופרים ממנו שקים לאריזת מוצרים חקלאיים, (תפודים, בצל, פרי, אגוזים), משתמשים לאריזת פוספטים וכימיקלים, ועוד.
המפעל תוכנן, מומן והוקם ומנוהל על ידי הסוכנות, על ידי מנהל מטעמה, מר מירון שחר מנהריה. כאשר יעמוד המפעל על רגליו, ואנשי הסביבה ישתלבו בעבודה בכל הדרגים, "תיסוג הסוכנות בשלבים" ותעביר את ההנהלה ואת האחריות להפעלה, וכמובן את הפירות – לרשות ולבעלות של ישובי האזור.
במפעל הושקעו עד כה (לדבר המנהל) שלושה וחצי מיליוני ל"י (מחוץ למיבנה). להפעלתו הוא זקוק ל-45 איש ואישה, בשלוש משמרות. לפי תחשיבי כלכלנים, ייצר סחורה בשווי של 6.7 מיליון ל"י לשנה, ברווח צפוי של 15 אחוז.
המפעל התחיל לייצר בספטמבר אשתקד, בהרצה. תפוקתו 80 אחוז, כמתוכנן. התוצרת כולה נמכרת. הסטוק במחסן? נצטבר מזמן ההרצה. כן הופיע מתחרה, קיבוץ נאות-מרדכי. זהו אפוא מפעל שלישי המייצר את אותו מוצר, והוא מכניס את "אריזות גורן" בקשיים בלתי-צפויים. מובן, שגם המפעל בנאות מרדכי נהנה מעידוד והון לאומי. משרד מסחר ותעשיה ידע על המפעל בגורן, שעל גבול הצפון, על ההון שהושקע בו ועל חשיבותו לסביבה הנמצאת למעשה באיזור צבאי. למה עודדו הקמת מפעל נוסף?
לאלוהים פתרונים.
המפעל בגורן תוכנן, אחר שהמפעל בנגב הוכיח את עצמו והוא אחד המפעלים המשגשגים. רואים יהודים שיש ברכה במפעל, מיד צצים עוד אחדים. אבל למה קורה כדבר הזה כשישנו תיכנון ממשלתי, היודע על התכניות, מממן אותן, ויצטרך בסופו של דבר גם לפצות על "מבול" של תוצרת?
תעשייה אינה תרנגולת. אי-אפשר לומר לה, הפסיקי להטיל. גם לתרנגולת אי אפשר לצוות ושמא יטילו את עודפי הייצור לים?... מפעל שעלה 3.5 מיליון לירות, בלי המיבנים והתיכנונים וכל הסובב, כלומר לא נגזים אם נאמר שעלה 4.5 מיליון לירות, ויתן עבודה ל-45 איש ואישה... רק הריבית לאותו כסף (25%?) היא למעלה ממיליון לירות, כלומר למעלה מ-20 אלף לירות לאיש!
עומדים אפוא הפועלים ועובדים. לאט לאט. עושה רושם, שעובדים בלי חשק. למה? אולי הם עושים את אותו חשבון. הנה הם מקבלים 38 לירות עד 45 לירות ביום... ואין תמריץ. אילו הפקידה הסוכנות אותו הכסף בבנק, והבנק היה שולח לכל ה"פועלים" את התמורה בריבית המגיעה בעד הכסף – היה כל פועל כזה יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא בבית חרושת בין קירות, היה רואה את ההרים ואת השמים ואת העננים המטיילים בהם, היה רואה את השדות הנמצאים עכשיו בפריחה, ואיך פריחת השזיף ירשה את השקד וצבעה את השדות סגול... והיה שותה קפה, ואוכל כופתא, ורואה את המכוניות של הלבנונים עוברות מעבר לגדר. בימים שאין יריות, היו יכולים לנופף ביד "אהלן". ותמורת החופש הזה היו מקבלים 66 לירות בעד יום של אי-עבודה, 24 ימים בחודש. חודש עבודה מלא... שמונים לירות ליום, בעד חמישה ימי עבודה בשבוע... חה-חה. איזה עולם הפוך...
אבל שכחת, שאתם נועדתם לייצר ב-6.7 מיליון לשנה וב-15 אחוז רווח. כלומר, מיליון לירות רווח. כמו הריבית על ההשקעה...
אם יעבדו 45 פועלים בשלוש משמרות... לעת עתה אין יותר משלושים, שלושים-וחמישה פועלים. והם מתחלפים. לא מחזיקים מעמד. לא מעניין לפועל להחזיק כאן מעמד. עבודה לא מעניינת. לא רואים עתיד.
הרי המפעל יעבור לרשותכם! יהיה שייך לאיזור. יהיה שלכם, תהיו שותפים...
"את חברה בהסתדרות?"
"כן."
"אז את שותפה בסולל-בונה. שייכת לחברת העובדים, נכון. איזו שותפה את? כמו שאני שותף בבית החרושת הזה..."
"מישהו חישב ומצא, שבכסף שהושקע במדינת ישראל, היה אפשר להושיב את כל יהודי ארץ ישראל בוולדורף אסטוריה, בפנסיון מלא, לכל ימי חייהם..."
"זה דבר אחר. את ארץ ישראל לא בונים בשביל דור אחד. בונים בשביל עם. לנצח."
"ואת התעשייה בגליל לא בונים לדור אחד. בונים כדי שיהודים יישבו בגליל לנצח."
האיש ניפח חזהו והלך למכונות, הלך, משום שבאו אחרים לשמוע מה אומרים, והוא לא אוהב קהל, - אמר. אין נביא בעירו. יצחקו לו...
חוסר עבודה וחוסר ידיים עובדות
המפעל הוקם כדי לבסס את הישובים ההרריים, כדי לתת תשובה מיידית לבעיות דור ההמשך, שלא מצא לו תעסוקה, ולנתק סוף סוף את הישובים הללו מטבור הורתם – המוסדות המיישבים, לגמול אותם מיניקה של תקציבים, להעמידם על הרגליים.
ומעניין: המפעל האזורי הראשון הזה סובל מחוסר ידיים עובדות בעיית הבעיות שלו הוא כוח אדם. מביאים אנשים לעבוד באיזור הסובל מחוסר עבודה... מנהריה. ואנשים הגרים בישובים שליד הגדר – רבים מהם מוצאים פרנסתם ...בנהריה.
בבוקר ובערב אפשר לראות אוטובוסים עם פועלים הנוסעים מנהריה לאזור ההר, ומאזור ההר לנהריה. אבל כידוע, ישראל היא ארץ חופשית, ואדם עובד במקום הרצוי לו. מי שגר על הגבול – אולי נעים לו לעשות שינוי ולעבוד בנהריה, בעכו. ואילו מי שגר בנהריה ועכו וחיפה, נעים לו לטעות בין הרים...
עתה, אחר שהמפעל הוקם, מסתבר, שיש הרבה פחות כוח עבודה ממה שחשבו. האנשים לא ישבו על הגדר. כל אחד מצא לו עבודה כלשהי והסתדר בכל מיני מקומות ומקצועות.
ראשית, קשה מאוד לאנשים בעלי-משקים לעבוד מחוץ למשקם בימות הקיץ לא בגלל החום, אלא בגלל המטע. בזמן הקטיף נושר כל עובד והולך לקטוף במטע שלו. אין הוא מסוגל לעשות את שניהם. הקטיף חייב להיעשות מהר. הפרי מבשיל בדרך כלל יחד, לפי זנים, ואי-אפשר לומר לו: חכה...
אנשי הצפון מן המושבים והכפרים ובניהם התרגלו לעצמאות: להיות מעבידים של עצמם, להיות אדונים של עצמם. השותף היחיד – אלוהים שבשמים. שותף פעיל מאוד אצל החקלאי. ההרריים, רובם עולים ובני עולים מצפון אפריקה, מוכנים לקבל את השותפות הזו במידה של הכנעה וצידוק הדין, כיאה ליהודי טוב ובעל מסורת, מה גם שישנה ממשלה, העוזרת להסתדר עם השותף הנ"ל בעזרת סובסידיה ולהמתיק את נוראותיה.
החקלאי ההררי מעדיף עבודות לא-קבועות ולא-מחייבות, בשל המשק שלו ובשל הטבע החופשי והאדנות שעבודת האדמה מברכת בה את העושה בה. רבים מאוד עסקו בשנות השפע בקבלנויות למיניהן. בבניית לולים, גידור, סככות, והתרגלו לרווחים והכנסה, שאינם עומדים בשום פרופורציה עם שכר יום-עבודה במפעל תעשייתי. הם עדיין אינם מוכנים לעבוד בתמורה קטנה מזו שנהגו לשלם לפועליהם.
לא כולם, כמובן, נתברכו ביוזמה ובקשרים ובתושיה, שזקוק לה האדם המחפש לעצמו פרנסה קבלנית. והיו גם שנות מחסור בישובי הספר הללו. המוסדות המיישבים יזמו עבודות, כדי לעזור. העזרה החשובה הזו היא בעוכרי האנשים, כמו כל עבודה שנודף ממנה ריח עזרה סוציאלית, שיש לה לב רחום וחנוך ואוזן רגישה לצעקות, והיא אינה יודעת לעשות ניתוח חד ומכאיב, שבסופו של דבר הוא בריא לעתים. כך, למשל, נדבקו בנגע "מחלת הקרן הקיימת".
"זה רע לנוח בשדה כמה שעות ולקבל 16, 20 או 30 לירות ביום? לפי התעריף של אותה שנה..."
הצעירים קלטו משהו מהלך רוחם של ההורים גם משהו מן האוריינטציה של "מגיע לנו" דבק בהם. למשל, מילגה ללימודים גבוהים, או סיוע בהקניית מקצוע וכו', אינם נראים להם כדבר שמגיעה בעבורו תודה. מגיע לנו.
למה?
כי אנחנו יושבים על ההר. הביאו אותנו לגליל וזרקו אותנו... טענות כאלה תשמע, כאשר תגיע לשיחה, כאשר תעבור את מחסום התיירות, ותגיע להיות תושב ארעי. כשתגיע להיות עולה של ממש, אחד מן החבר'ה, אחד מהם, יחשבו שנפלת על הראש, אם תשאל איך זה לחיות על הגבול.
"מה זאת אומרת?"
"כלומר... תמיד בצל האויב. הפגזות. מתיחות."
"הפגזות אינן עושות רושם עלינו."
"מתיחות..."
"איזה מתיחות?"
"תמיד לחיות ליד הגדר..."
"איזו גדר? מי רואה אותה? זה הבית שלנו."
מומנט החיים על הגבול אינו מהווה בעיה – אומרים אנשים בקיאים באיזור. הוא יופיע רק בזמן של דרישת הטבות, אבל איש לא יעז לפצות פה על זה בינם לבינם.
אולי. וגם אהבה לאיזור. לנופו. לבתים הקטנים שטיפסו על הרים קרחים, והבקתות היו לבתים, והטרשים לגנים, בוסתנים, שפורחים לבן בשקד, וסגול-כחול בשזיף, וורוד באגס ותפוח...
לפני שחשבו על תיעוש, הציעו לצעירים, לדור הממשיכים, לעלות להתיישבות לגולן. המציעים נפגשו בסירוב מוחלט. לא ילכו לגולן.
"למה?"
"שם מסוכן. גבול. רק עכשיו חזרנו מכמעט ארבע שנים בצבא, ושוב לעלות ולהיות מגויס? לשבת על הגבול?"
בקיצור – רוצים לחיות. שם מסוכן.
לא עלה על דעתם, שלמעשה המקום בו הם יושבים מסוכן שבעתיים. יש פעילות צבאית כל הזמן. למעשה, זהו איזור צבאי במלוא מובן המילה. אלא מה? על יד הבית. הגדר שליד הבית, אפילו היא הגדר הארצית, היא אף פעם אינה גבול. ליד הבית תמיד בטוח. כך מרגיש כל אדם. ובייחוד אדם בהר...
גדר חשמלית וגדר חיה
בסיכום, המפעל בגורן – אם הוא כדאי או לא כדאי מבחינה כלכלית מיידית, אם תעשיית אריגי היוטה הפלאסטית ומוצרי הלוואי שלה היא בחירה טובה או לא טובה, - יכול להיראות כמחדל בטווח הקצר, הרי הוא כורח וברכה לטווח ארוך. תיעוש המושבים אולי אינו עולה בקנה אחד עם חזון תנועת המושבים, אבל הוא הכרחי לקיום האוכלוסייה העכשווית, יצירת מקורות תעסוקה ופרנסה לדור הממשיכים, המבקש להישאר באיזור בכל מחיר. הוא גם הכרחי, כדי להרחיב את הקהילות הקטנות. ישובים בני חמישים משפחות ולא יותר, בלי ממשיכים – אין לו עתיד. דוגמה לכך היא שומרה, שהצעירים נדדו ממנה, והיא נהפכת על כורחה למושב זקנים. קהילה, כדי שתוכל לתפקד ולחיות, זקוקה לאוכלוסייה זקוקה למגוון גילים, כדי לקיים בה שרותים הולמים לחברה כשלנו. כדי שאנשים צעירים יוכלו להתחתן בה, להוליד בה ילדים, לחנך אותם, לקיים מפעלי תרבות, חינוך, בידור, בריאות, חיי חברה.
הגליל העליון זקוק לישובים רבים ככל שאפשר, לצפיפות מסוימת, כדי לקיים בה רמת ייצור וצריכה. כביש ריק מתנועה אולי נוח יותר לתנועה, אבל מסוכן להתנועע עליו. והוא משרה עצבות ורגש-הזנחה. גדר חשמלית היא אולי גבול בטוח, ופטרולים העוברים שם מוסיפים לרגש הביטחון – אבל יותר חשובה מן הגדר החשמלית היא הגדר החיה, הגדר האנושית לה אין תחליף. היא הביטחון של קיום מדינת ישראל.
ובסופו של דבר, לאנשים המקיימים אותה – מגיע. הכל. וגם תודה.