הטלפון הוא אצלי כמעט חלק מן הגוף. איני יודעת כיצד הייתי חיה בלעדיו. כיצד הייתי מתחילה את יומי ואיך הייתי מסיימת אותו, לולא אותו מכשיר פלא שבלעדיו האדם הוא לא אדם. הוא אילם חסר תקווה.
על כן אני כה מבינה ללבם של אלה שיש להם בעיות טלפוניות.
למשל, חברתי. עברה לגור לדירה חדשה חדישה, בקרבת מקום לדירתי, והטלפון לא עבר איתה.
"מה יהיה?" היא חוזרת וסופקת כפיים ועיניה עצובות מן העצב עצמו, ומאשימות כאלה.
"אני אשמה?" אני מתגוננת בפעם האלף. "כתבי למנהל המדור, אומרים שהוא אדם נחמד."
"כבר כתבתי."
"לכי אליו."
"כבר הלכתי."
"נו, מה?"
"שום דבר. בחייך דברי את איתו."
וכך עוברים ימים ושבועות ומצטרף כבר חודש ועוד חודש וכל יום היא מופיעה מלאת צער. אפילו במצב של מחלה היא חייבת ללכת לעבודה, אחרת היא אבודה. איש אינו יכול להתקשר אתה. היא מנותקת מן העולם. תישכח ודי.
היא מתייצבת אצלי מיד אחרי העבודה, היא מופיעה לפנות ערב, היא מופיעה אצלי גם בערבים. לא שחברתה אינה נעימה לי, היא מותק של בחורה. אבל משום מה משהו מתקומם בי ליהפך לתא טלפונים שמטלפנים ממנו, שמקבלים אליו שיחות. בטרם הועבר אלי הטלפון, השתמשתי במכשיר הפלא של ידידי. ואיני צריכה לספר לכם שהם לא ידעו אפילו טעם שינה. כל הארץ היתה זקוקה לי באותם ימים טרופים. אלא מה? אז זקוקה הייתי אני לטובתם. ולהפך זה לא צודק...
"אני מצטערת מאוד" היא אומרת כבר בדלת. "זה שוב אני. מה אני יכולה לעשות – אם לא תסדרי לי טלפון אני אבודה."
(וגם אני...).
"ובייחוד שאנשים באים אלי בלי להודיע, כיוון שאין לי טלפון, הופ. והם אצלי. ולפעמים נמצא אצלי מישהו..."
(וגם אצלי...)
"זה נורא כשאנשים באים בכל עת, בלי להודיע. זה הכל מפני שאין לי טלפון."
"כמה את צודקת – אני לה – זה איום. אבל טלפון אינו עוזר. הנה יש לי מין מכשיר כזה ואנשים רוצים, הופ, והם באים. בלי להודיע..."
עכשיו היא ברוגז איתי. נעלבה. ובכלל – עכשיו כבר יש לה טלפון, אז מה היא צריכה אותי...
את הבוקר אני מתחילה בצלצול חד:
"עפרה!"
"כן, נינה". דודתי המתוקה, הסובלת מהפרעות של מצפון ציבורי. היא מצלצלת לי כל בוקר. בשעה שש. לתת לי תדריך ולשאול לשלומי. פעם אזרתי עוז ואמרתי לה, בעדינות, מה שלומי כאשר מעירים אותי עם הנץ החמה. חדלה לצלצל. ברוגז. ארוך מאוד. עכשיו היא מצלצלת בשמונה. חורף. צריך להתחשב...
כשיש חידון בגלי צה"ל, הטלפון שלי אינו חדל לצלצל עם פתרונות. למה? – ככה. אנשים נרגשים. אז משעה 9 עד 11 בלילה, זה מצלצל. הללויה. נמאס לי לומר, סליחה, טעות במספר. אני מקבלת את התשובות. מה לעשות. בהזדמנות אעביר לגלי צה"ל, ועם כל אלה שלא זכו הסליחה. ואיך שהם יצהלו...
באחד הימים שדודתי היתה ברוגז איתי, צילצל הטלפון בשעה שש ושלושים. שמחתי שחזרה לטלפן ואמרתי במתק שפתים: "כן, נינוצ'קה."
"גברת עפרה!" נזדעק קול אשה מעבר לקו.
"כן, אלוהים..."
"לא אלוהים. זה אני. תסלחי לי שאני מצלצלת לך כל כך מוקדם, אבל את תקוותי האחרונה."
עוד זה חסר לי. "מה קרה?"
"רוצים לקחת לי את הטלפון."
"הללויה. תשמחי גברתי. את יודעת איזה מזל יש לך."
"את לא מבינה. יקחו אותו ואני אבודה."
"להפך. לא יקחו אותו ואת אבודה."
"גברת עפרה, את לא מבינה. אני אשה זקנה יש לי משרד מבעלי המנוח. השכרתי אותו ביחד עם הטלפון, ומזה אני חיה. עכשיו גילו את זה ועומדים לנתק אותו. זה כמו לנתק את חיי."
"הרגעי, יקירה, אל תבכי. יהיה טוב," אני שומעת את עצמי אומרת לזקנה. "אבל מה אני יכולה לעשות?
"להציל אותי."
"איך?"
"תכתבי שעוד לא נשמע כדבר הזה שיקחו את מטה לחמה של אלמנה ישישה. שאני שילמתי בעבור הטלפון הזה. שזה לא מכשיר לוקסוס לרכילות, זה מכשיר בשביל לחיות. הצילי אותי..."
"אל תבכי. תעשי מה שאני אומרת לך ויהיה לך טוב. ובכן, גשי למרכז הטלפונים, למנהל."
"למנהל? חס וחלילה. המכתב חתום על ידו. אברשה בסביץ"
"זה הסדר. אבל באמת הוא אדם נפלא. עם לב. אני אומרת לך. אנושי כזה. תגשי אליו וספרי לו את כל האמת ותראי. הוא ימצא דרך לא לגזול את פת לחמך. יהיה בסדר..."
"לא נותנים להכנס אליו."
"במאה אחוז... תגשי אליו, תגשי אליו בשמי."
"הוא מכיר אותך?"
"לא מכיר, כן מכיר. מה זה חשוב? המזכירה תחשוב שהוא מכיר. זה מספיק."
עכשיו המנהל ברוגז איתי. והטלפון שלי התקלקל. והם לא באים לתקנו. ואין לי כבר פרוטקציה – ובלי הטלפון הזה אני אבודה... |
|
|
|