13.3.70
ישראל תופסת מקום נכבד בקהילה המדעית
שפם של פלמ"חניק, פרצוף סמוק של נער, תיק גדול וכבד ביד – לא לבית הספר. תיק דיפלומטי המתרוצץ בין תל אביב לירושלים; ירושלים – באר שבע; דימונה – חיפה; חיפה-תל אביב... בין אוניברסיטאות ל"כור", מן "הכור" למשרד החוץ... היועץ המדעי שלנו במדינות אמריקה הלטינית, שבא לחופשת מולדת; שלא יכול היה כבר יותר, שהתגעגע לנשום את אווירה של ארץ ישראל...
אני אוהבת אותם, את היועצים, הנספחים, השגרירים, והצירים ובייחוד את נשותיהם הנמקות בגלות. את כל הדיפלומטים שלנו שמייצגים את העם שבמצור, במיטב הלבוש, ביפים שבבתים, באחרונות שבמכוניות. ואיך הם מתגעגעים למולדת! איך מנחמים איש את רעהו. ואיך נהנים כשהזולת זוכה לחזור למולדת. ואיך סובלים כאשר זה קורה להם עצמם. איך לא נחים עד אשר שוב מוצאים את עצמם בסטטוס של מתגעגעים. סטטוס נחמד. נהנים מכל טוב הארץ המארחת, בלי חובות של אותה ארץ, ובעיקר בלי חרפת הירידה. איך אני אוהבת אותם...
אמנם אין כלל בלי יוצא מן הכלל. אבל ככה זה. בין כל מכריזי הגעגועים ככה זה. היחידים שמתגעגעים בכנות, שסובלים שם, הם הילדים. היחידים שהם מאושרים בשובם – הם הילדים. אולי משום כך הפעם אני מאמינה ליועץ המדעי לארצות אמריקה הלטינית... לראות אותו מתרוצץ בלי הרף, ולא רק כדי להגיע, אלא בעיקר כדי לראות. ואיך אינו שבע מראות. הכל אכפת לו. הכל מעניין אותו. כן מדען, לא מדען. כן שייך לקהילה המדעית או לא שייך לאותה עילית היודעת להתעלות מעל גבולות של מדינות ולשאוף לאוניברסאליות – הבחור הזה הוא כמעט שוביניסט. השמש שלנו יותר טובה, האקלים שלנו יותר נהדר, והתפוזים שלנו. והאוויר... הכי טוב בעולם.
*
קוראים לו עמי. (לא עונה כאשר קוראים לו עמנואל...) ריקליס. לא המיליונר. הוא בן דודו. ולא שלום רונלי ריקליס – הוא אחיו.
עמי הושאל למשרד החוץ לפני כשנה וחצי, והכשיל את עצמו בשל זה. "הייתי כבר מספיק בחו"ל בימי חיי, כמו שאת רואה אותי כבר איני ילד. את הארבעים כבר עשיתי... יש לי בארץ עבודה מעניינת. זקוקים פה לכל יד ולכל ראש. וקשה לעזוב מקום הנמצא בהתפתחות ועדיין אינו מגובש."
"עמי, איך אוכלים את זה? געגועים לארץ וישיבה בחו"ל?"
"התפתיתי."
"זה בערך כך. זה לפתח קשרים עם עשרים ואחת מדינות. לא רק קשרים פוליטיים אלא קשרים בדרג מדעי. נוסף לחלוקה הגיאוגרפית והמדינית של העולם קיימת קהילה בינלאומית של מדע ומדענים. ויש לנו נושאים משותפים שאנו יכולים לחרוש בהם. בתפקידי בדרום אמריקה, אני רואה משימה קצרת מועד. להעביר בפרק הזמן הקצר ביותר את מקסימום היֵדע שרכשנו בישראל בפיתוח מדינה באמצעות מדע וטכנולוגיה."
"אז למה לא לעשות זאת במסגרת האו"ם. לוא יצאת במסגרת האו"ם היו יודעים שאתה ישראלי, אלא שהאו"ם היה משלם את משכורתך. מכל התרומה שלנו בהדרכה ויעוץ באפריקה. למשל, לא ראינו כמדומני הרבה נחת..."
"ראשית, לא הייתי יוצא בשום מסגרת אחרת, אלא של מדינת ישראל. אם לתרום – לתרום כישראלי. ולא להיות בורג במנגנון זר – אלא לתכנן על סמך הניסיון שלנו."
"מוקדם לקבוע," קובע עמי. נוסף לכך בארצות אמריקה הלטינית זה אחרת. במוקדם או במאוחר תנהל הקהילה המדעית את העולם. היא כבר מנהלת אותו במובן ידוע. הפוליטיקאים אינם יודעים זאת עדיין. קשר ישיר בין מדען ישראלי למדען אחר, הרצאות, קורסים, סמינרים, חוגים באוניברסיטאות – זוהי נתינה שיש בה תמורה... במשך השנה האחרונה, מרצים ישראלים נתנו 70-60 הרצאות, ביקרו במרכזים, קשרו קשרים, אלפים שמעו את הישראלים ונוכחו לדעת, שישראל אינה רק ארץ מלחמות – אלא ארץ של מדע ומחקר ותרומה. ממספר המדענים שהרצו באוניברסיטאות אני מוציא את עצמי, אף כי נתתי מספר הרצאות לא מבוטל".
"באיזה מקצוע?"
"רדיו ביולוגיה."
"קשור במחקר גרעיני? אם כן תגיד לי, עמי, יש לנו כבר איזו פצצה אטומית אחת לפחות?"
"אחת?! אלף פצצות אנטומיות. כל בחורה כאן היא פצצה. ואיזו התקדמות חלה בשטח הזה מאז נסעתי (לפי שנה ורבע בערך)"
לדעתו של עמי, האיש שהחליט בשנות החמישים להתחיל במחקר גרעיני, בי.ג'י. – היה גאון. "מפני שזוהי ארץ שאין בה מים, שאין בה נפט ואין מקורות אנרגיה אחרים. האיש ההוא העמיד אותנו על הרגליים."
"אתה רוצה לומר שאנחנו הקטנים, שכל פרוטה אצלנו חשובה, יכולים ורשאים להשקיע הון תועפות במחקר שדורש יידע עצום, כוח אדם (שאין לנו!) בכלל – האם מסוגלים אנו להתמודד? האין זה בזבוז ואפילו קצת מצחיק. האם לא יותר זול ויותר פשוט היה לקנות יידע מארצות הברית, למשל, ולא לעסוק במחקר?"
"איזו טעות, איזו טעות... אי אפשר לקנות יידע בזמן שהוא כבר דרוש לניצול. זה יהיה מאוחר מדי. ואפילו כדי לקנות יידע צריך יידע מבוסס על שנים של מחקר... ובעיקר, אין לבטל לא את המחקר שלנו ובעיקר לא את המדענים שלנו (שיצא לאחדים שם בינלאומי) ואפילו לא את התרומה שלנו. לצרכי מחקר ופיתוח האטום לצרכי שלום, ניתן לעשות הרבה באמצעים כשלנו ואף עשינו כבר. אני מרשה לעצמי לקבוע במלוא הביטחון והאחריות, שישראל תופסת מקום נכבד בקהילה המדעית ומתחשבים בה. אולי לא במספר מוסדות המחקר שלה, לא בכמות, אבל בלי ספק באיכות. וידענו גם לעבור ממחקר בסיסי למחקר שימושי, בייחוד בשנתיים האחרונות, בתעשיה עתירה מדע."
"איזה מקום תופסת ישראל בעולם הזה שנקרא מדע?"
לדעתו של עמי, אם לדבר לא על כמות אלא על איכות – הרי ישראל נמצאת בין חמש המדינות המדעיות הראשונות, כמו ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה, צרפת וגרמניה. ובמחקר חקלאי, אין ספק שישראל נמצאת במקום השני או השלישי... "הרמה של העבודה שלנו, היא רמה מדעית בינלאומית מן הדרג הראשון". – אומר הוא במלוא הענווה.
"ואתה אומר שגם תרמנו תרומה. שחידשנו משהו. עמי, אני כמו רובו של עמך ישראל איני מבינה שום דבר בעניין זה. אתה לא חייב לדייק. אבל תגיד משהו שיעודד את הלב. שנוכל להיות גאים."
"על רגל אחת?"
"על רגל אחת."
"אפילו שימוש באנרגיה גרעינית לצרכי רפואה, כמו איזוטופים, הקרנות וכו'. הייצור של מים כבדים באיזוטופ של חמצן 18 – שנעשה במכון וייצמן, שיטה שפותחה על ידי דוסטרובסקי, היא בלי ספק תרומה. במשך 15 שנים היינו הספקים היחידים של מים אלה, הדרושים למחקר רפואי ביולוגי. שמות כמו האחים קצ'לסקי, עמוס דה-שליט ז"ל, יובל נאמן ורבים אחרים הם ממש תרומה לעולם המדעי."
"ואיזו תגלית מרעישה, שהעולם לא ידע עליה עד שבאנו אנו?..."
היועץ שלנו נהנה הנאה מרובה. לכל מקום שהוא בא אליו מצפים יהודים טובים שהוא יגלה להם סוד. שגילינו את הנסתר. כולנו "מקובלים", כנראה. "אין, אין קפיצות בעולם המחקר המדעי. או אולי אחרת – יש מעט מאוד קפיצות. המחקר המדעי מבוסס על הרבה מאוד אינפורמציה בין חוקרים, על הרבה מאוד שיתוף פעולה, או על פעולה מקבילה. את מבינה?"
"בטח..."