הכל בגלל מסמר קטן

20.6.69
אולם ניתוחים בקומה השישית בבית חולים איכילוב. שקט מוחלט. הגה לא נשמע. על שולחן הניתוחים שוכב גבר, עיניו פקוחות, נפחדות קצת מתחת למעטה הפלסטיק השקוף המכסה את פניו. החולה מכוסה כל כולו ורק אוזנו גלויה. אחיות לבושות בירוק מכף רגל ועד ראש עם מסכות על פיהן כמו בסינימה, ורק עיניהן נראות. ידיהן מתנועעות בתנועות קצובות. יודעות לאן. יודעות מה.

למודות היטב הידיים האלה.

הרופא המנתח אינו מרים עיניו מן המיקרוסקופ, העטוף גם הוא ב"בגד" ירקרק כמו הרופא. ידיו הנתונות בכפפות גומי, עושות משהו באוזנו של החולה. והכל מתנהל בתיאום עליון, כזה המצוי בזירת הקרקס, אצל הלוליינים. הלוליין יודע שהוא יכול לסמוך על כך שהנדנדה תישלח אליו בתיאום של חלקיק של שניה. הוא יודע שהוא יכול לסמוך לחיים ולמוות, על עבודת הצוות, גם בלי רשת בטחון מתוחה תחתיו – כך גם המנתח.

אין צורך במילים. אין צורך אפילו ברמזים. אין תנועה, הקטנה ביותר, שאינה שייכת, שאינה מחושבת מראש, שלא עשו אותה כבר אלפי פעמים בעבר. ידו המושטת של המנתח מקבלת תמיד את הכלי הנכון. הפעולות והתנועות מוכניות. כאילו פעלו כאן לא אחיות ורופאים של בשר ודם אלא רובוטים המקבלים את פקודותיהם ממוח אלקטרוני אחד, המתאם את פעולת כל "הנפשות הפועלות."

בשלב מסויים נפסק השקט והמנתח מבקש "מוסיקה!" מבעד למשקפת השנייה של המיקרוסקופ אני מתכבדת לראות את תוך תוכה של האוזן. רקמות עדינות, הנה עור התוף מופרד. הנה "מנסרים" עצם. בשר חי, ורדרד רוטט. רע לי. הרדיו מנגן מנגינה עליזה. החולה שותק. המנתח אומר: "עכשיו אני מכניס את הפרוטזה..." עוד שניה.

"ג'וסף, ג'וסף!" – קורא הרופא בקול רם.

"כן!" – צועק החולה וקולו רווי דמעות.

"שומע, שומע!" – קוראות האחיות בעברית בהברה אנגלית כבדה.

"אחת, שתים, שלוש" – אומר הרופא, יותר בשקט ויותר בשקט עד שעובר ללחישה. והמנותח המוטל על שולחן הניתוחים, ושהשמיעה הוחזרה לו בזה הרגע אחרי ארבעים שנה של דממה, חוזר אחריו. בקול רם חוזר; "חת, שתים שלוש" וקולו נשבר באמצע מרוב התרגשות. 

המנתח היהודי מאוהיו

המנתח לוחש עתה, כך שאפילו הרופאים האחרים המצויים בחדר הניתוחים, ואחיות מספר, שבאו לראות התהליך הניתוח, אינם שומעים. אך החולה שומע. ומבעד לדמעות חוזר אחרי מושיעו. והכל בשל מסמר קטנטן הנראה כמו סיכה עם ראש גדול. סיכה של ארבעה, ארבעה וחצי מילימטר...

המנתח, עליו מסופר בפתיחת הכתבה הזו, הוא ד"ר ויליאם ליפי מווארן, עיר קטנה יחסית באוהיו  ארצות הברית. שמו יצא לתהילה בשל סוג מסוים של ניתוחי אוזן בהם בלבד הוא התמחה, ואשר הגיע לישראל לפני שלושה שבועות, ביחד עם צוותו הרפואי. הרופא הצעיר, בן השלושים ותשע, הספיק לבצע בשתים עשרה שנות עבודתו, שבעת אלפים ניתוחים של אוטוסקלרוזיס ולהחזיר לרובם את כושר השמיעה. הוא טוען כי 95% מן הניתוחים שלו עלו יפה אפילו יפה מאוד. הוא בא הנה על חשבונו להדגים וללמד את שיטות העבודה שלו. הביא עמו ציוד מלא לצרכי הניתוחים אשר ביצע כאן (70 במספר) ואף משאיר אחריו מכשירים, מחשבי אי.בי.אם., ומלאי של פרוטזות זעירות, אותם "מסמרים קטנים." כל המכשירים נתרמו על ידי חברות הייצור למען ישראל. בכל ההוצאות האחרות נושא ד"ר ליפי. ד"ר ליפי והצוות שלו הדגימו וביצעו ניתוחים בבית חולים תל-השומר, באר-שבע ואיכילוב, במסגרת לימודי המשך של בית-הספר האוניברסיטאי לרפואה בת"א.

הרעיון, לבוא לישראל עם כל הצוות שלו, עלה בדעתו של הדוקטור ליפי, כשהוא בא לישראל בפעם הראשונה בעקבות מלחמת ששת הימים. כמו לרבים אחרים קרה לו משהו. גם בליבו של הרופא היהודי הצעיר והמצליח, המספר בעצמו שהוא "עושה" 400 אלף דולר בשנה בניתוחים – זע משהו באותם ימים גדולים לישראל ולעם היהודי. שוב אינו יכול להסתפק בכך שייקח חלק בבנין הארץ והכשרתה לקליטת עלייה גדולה, על-ידי תרומות בלבד. כל אחד מבני העם הזה, שהוא מומחה למשהו, צריך להביאו הנה. לא מספיק לבנות ארץ, צריך גם לבנות את אנשיה. לעשות את חייהם, שהם אחר ככלות רק אירוע חד פעמי, חיים טובים יותר, עליזים יותר, כדאיים לחיות. צריך להביא הנה את כל הקידמה, ההקלה, רמת החיים הגבוהה לה זכאים בני האדם בכל העולם, ומהם נהנים אנשים בארצות בהן אין מלחמות. בערך כך הוא אומר, וידיו נרגשות, ועיניו נוצצות בלחלוחית הזו הידועה לנו היטב...

"מה שאני יוכל לתרום איננו דבר מהפכני. הניתוח שאני מבצע ביחד עם הצוות, עושים אותו בכל העולם וגם בישראל. (אגב, הצוות אינו יהודי, לא האחיות ולא המומחה להיגוי, אינם יהודים. דוקטור ליפי שילם אמנם את הוצאות הנסיעה ואת הוצאותיהם במקום אך הם תרמו את הזמן ואת העבודה). אולם אני עוסק רק בניתוח אחד מסוים ופיתחתי שיטת ניתוח מהירה, מכשירים משוכללים ופרוטזה, שלדעתי היא טובה יותר. זה הכל. אני פשוט טכנאי מאומן יותר טוב. הידע שלי נובע מתוך ניסיון בשטח מסוים מאוד, ובתיאום שהגענו אליו בעבודת צוות... ואת הטכניקה שלנו, הכלים, אני רוצה לתת: ואבוא שוב ושוב, על חשבוני – אם רק יזמינו אותי...." 

המיוחד בניתוח

מפי ד"ר שנון, מנהל המחלקה לאף אוזן וגרון, בבית-חולים איכילוב ומפי רופאים אחרים, למדתי שמזה עשר שנים ויותר מבצעים ניתוחים באוטוסקלרוזיס בישראל בשיטה דומה לזו של הדוקטור ליפי. ההבדל, הוסבר לי, הוא: א) משך הניתוח. אצלנו ניתוח כזה נמשך שעה וחצי–שעתיים; אצל דוקטור ליפי – שלושים דקות. אבל, אומרים הרופאים שלנו, ניתוח אינו מרוץ, ועוד חצי שעה או שעה אינם קובעים. ב) הפרוטזה היא שונה. הפרוטזה של דוקטור ליפי מוכנה מראש, היא עשויה פלדה בלתי מחלידה והיא יקרה מאוד – מחירה שנים-עשר דולר. אצלנו עושה את הפרוטזה הרופא, בשעת הניתוח. הוא עושה אותה מחוט פלדה בלתי מחלידה "לפי מידה" ולפי הצורך. הפרוטזה, בניתוח של דוקטור ליפי, כמו בניתוחים של הרופאים שלנו, באה במקום הארכובה שנפגעה בהסתיידות. מרחיקים את העצם הזו מן האוזן התיכונה, שתפקידה להעביר את ויברציות הקול, ונותנים במקומה את הפרוטזה. ג) אצלנו אינם מצויים אפילו מנתחים העוסקים רק בניתוחי אוזן אלא בכל הקומפלקס הזה ששמו אף אוזן וגרון ואילו הדוקטור ליפי התמחה בסוג אחד ומסוים של מחלות אוזן. רק באוטוסקלרוזיס.

"ולא כדאי לחקות את דוגמתו של הד"ר ליפי ולקבוע רופא אחד שיתמחה בסוג זה של ניתוחים?"

הרופאים לא סברו כך. אינם חושבים שמצויים חולים במידה מספקת, כדי תעסוקתו של רופא אחד. לוא בא הנה הדוקטור ליפי – אמרו – לא יכול היה להתקיים מניתוחי אוטוסקלרוזיס בלבד.

"וכיצד הוא יכול להתקיים בעירו, בווארן. אני רואה שהוא "מתקיים" יפה מאוד?."

"את משווה את ארצות הברית לישראל?..."

"העיר שלו אינה יותר גדולה מתל-אביב. שמעו יצא בארצות-הברית, ונוהרים אליו חולים מקרוב ומרחוק. ממרחקים, שאף אם הם בתוך ארצות-הברית, אינם יותר קצרים מאשר מאירופה הנה...."

משיכה בכתפיים. "וכי לא מבצעים ניתוחים כאלה באירופה?!...."

אך אני המשכתי בשלי, וציירתי לפניהם איך היינו יכולים להפוך את ישראל למרכז רפואי, אליו ינהרו כל הגויים, ולא כל שכן יהודים... ובייחוד מן המזרח התיכון, מארצות שכנות, כמו פרס, קפריסין, יוון, איטליה – אני יודעת. והיו באים גם מאירופה ומאפריקה, והיו באים, מי יודע, אפילו מארצות ערב. ואולי אפילו השלום היה בא בעזרתו של איזמל מנתחים. זה בכלל רעיון לא רע לאפשר לכל מי שרוצה ללמוד רפואה בארץ, ללמוד אותה, על חשבון המדינה, על חשבונו הפרטי... לא צריך לצמצם את מספר הלומדים רפואה למספר הרופאים שאנו זקוקים להם. נעשה אקספורט של רופאים ישראלים לכל העולם. ואין שגריר יותר טוב לידידות מאשר רופא טוב... ו"נייבא" הנה את כל הרופאים היהודים הגדולים שבעולם, למרכז הרפואי שלנו...

הסיפור האוטופי שלי פיזר את האסיפה הקטנה של הרופאים שישבו איתנו, וחיוך קטן ועייף על שפתיים ליווה אותם. ואני הלכתי לשוחח עם חולים עם חולים שנותחו יום ויומיים קודם לכן.

עיסא חלף מכפר רמה

עיסא ישב בפיז'מה. באוזן שנותחה עדיין נתון טמפון. הוא נותח יומיים לפני הפגישה שלנו. "אני מן הכפר רמה, שבגליל, סובל כבר הרבה זמן מליקוי בשמיעה" – סיפר עיסא בעברית רהוטה. "וכבר הייתי איך אומרים, כמעט משלים עם העובדה שאני לא כל-כך שומע. אז בא אלי הרופא מן הכפר שלנו, ד"ר שיבאן, ואמר לי שהיה לא מזמן באיכילוב אצל החבר שלו דוקטור שנון, שלמד איתו יחד באוניברסיטה בביירות, ושדוקטור שנון סיפר לו על המנתח המצוין מאמריקה ושכדאי לי לנסוע מיד ולנסות להתנתח אצלו וככה נסעתי."

"אני בן שלושים וחמש – מהנדס בניין, וכבר חמש עשרה שנים סובל מאוזניים. בשנת 58 עשו לי ניתוח בהדסה בירושלים באוזן שמאל – הניתוח לא הצליח. אחרי כן התחילה האוזן השנייה לאבד מכושרה. אז הלכתי לניתוח שני, בשנת 63. שלושה ימים נמשך הניתוח. לא עלה יפה. הוציאו אותי ואמרו שאחזור אחרי שלושה חודשים. חזרתי. נותחתי, אבל שוב ללא הצלחה. טוב, היה לי קשה להחליט על ניתוח באוזן ימין. אבל חשבתי – אני מוכרח. אסור לאבד את ההזדמנות. היו מדברים אלי, מדברים בשקט. לא הייתי שומע כלל. ואכן, זה רגש קשה מאוד, כשמדברים מאחורי גבך, בנוכחותך. נכון?"

"ואיך הצליח הניתוח הזה?"

"הרי את רואה" – אומר המהנדס ופניו זוהרות. "אמנם עדיין ישנו בפנים טמפון, אבל אפילו דרכו אני שומע. נוסף לכך, אני שומע את עצמי. אני שומע את הד קולי כשאני מדבר, והוא חזק. כאילו רדיו גדול דיבר בתוכי." הוא צוחק באושר. "ועוד – מיד אחרי הניתוח שמעתי. בשעת הניתוח אפילו. רק הכניס לי משהו, שמעתי. וכשעליתי על שולחן הניתוחים היתה האוזן השנייה הזו בהפסד של 60%."

אוזניים להם ולא ישמעו

החולה השני ביקש לשמור על עילום שמו. הוא רופא. לא נעים, אמר. הרופא שניתח אותי קודם, הוא ידידי וכל כך השתדל. הוא ייפגע כאשר יוודע לו שהלכתי להתנתח אצל הרופא האמריקני.

החולה נותח לפני שנים אחדות. הוכנסה לו פרוטזה והניתוח עלה יפה אבל אחרי זמן מה ירד כושר השמיעה ועכשיו היה בערך 45%.

וכך, יום אחד מספר החולה-הרופא, פגשתי מכר ברחוב. עיכבתי אותו כדי לשאול דבר מה והוא אמר שהוא נחפז מאוד, כי יש לו תור אצל המנתח מאמריקה. ביקשתי אותו שירשה לי לבוא עמו, שמא יצליח לסדר גם לי תור. הבין לרוחי, אמר: "ננסה." והלכנו שנינו. הוא נכנס ואני חיכיתי בפרוזדור. אחרי זמן מה יצא, מאוכזב מאוד, כי דוקטור ליפי אמר לו שלא יוכל להועיל לו. מאוחר מדי. ותארי לך. באותו מצב של יאוש בו נמצא המכר שלי, לבקש מד"ר ליפי שיקבלני שמא יוכל לעזור לי. המזל האיר לי פנים, ואולי גם דוקטור ליפי נרגש מיפי המעשה של אותו מכר. נתקבלתי לריאיון מיד. הסתכל ואמר: "תבוא מחר לניתוח."

"נו – ואיך?"

"איך! מה אגיד לך. למעשה היום הייתי צריך להימצא בקונגרס רופאים בחו"ל. דחיתי הכל. ואני מאושר. אני מקווה שלא יהיו סיבוכים. אבל כבר בשעת הניתוח שמעתי. שמעתי היטב. אמנם, גם בניתוח הקודם, שעשה הרופא הישראלי, שמעתי מיד אחרי הניתוח. אבל לא כמו הפעם. נוסף לכך, כל הניתוח היה שונה. קל כזה. לא כאב בכלל. הרגשתי שאני בידיו של איזה ארטיסט, אמן גדול. נוסף לזה בניתוח הקודם היה כל הראש חבוש בתחבושת גדולה במשך שלושה ימים, ושכבתי בבית החולים עשרה ימים. שכבתי במיטה ממש. ועכשיו, אתמול, עשו את הניתוח, היום אני כבר מסוגל לתת לך לשבת על הכיסא שלי, כשאני עומד לידך. ואין שום תחבושת. ומחר אני כבר יוצא מבית החולים. אמנם, עלי לחזור לעבודה רק בעוד שבוע, ועלי לנוח הרבה, אבל אני מרגיש, איכשהו, בריא."

"אולי זה בשל הפרוטזה המיוחדת שהכניסו לך?", ואני מראה לו דגם של הפרוטזה הזעירה שנתן לי ד"ר ליפי.

"גם אני רוצה לראות" – אמר מישהו ממעמקי החדר. היה זה מר בובמן, חשב עיריית תל-אביב, שנותח לפני יומיים, בפעם הראשונה בחייו. מה פתאום לקה באוטוסקלרוזיס? – הוא כמו מצטדק. אולי זה הגיהנום הנאצי – מי יודע... בכל אופן – בשעת הניתוח רצה לברוח. כאב לו. – אבל עכשיו מי ידמה לו.

כן, הוא שומע. מבעד לתחבושת-הסתימה הוא שומע. שומע את עצמו ואת המוסיקה ששמע היום, לא שמעו אפילו מלאכים בשמים. הבוקר, סיפר, הוא התגלח, וכשהמכונה "גזמה" את זיפי הזקן, שמע אלף כינורות. סימפוניה שמימית שמע, שעה שהמכונה נגעה באותם מיתרים נפלאים שהם זיפי הזקן, והעצבים העבירו את התהודה אל האוזן התיכונה, אל הפרוטזה הקטנה הזו "שהושתלה" אצלו, ואפילו שהיא מפלדה בלתי מחלידה, היא אינה גוף זר.

הראיתי לו את המעטפה הקטנה והשקופה בתוכה התחבאה פרוטזה זעירה. חשב העירייה חשב וחשב והצהיר:

"הממ... הכל בגלל מסמר קטן..."