7.10.66
נזכרתי בסיפור, בגלל אנשים שסובלנותם כלפי הזולת אינה מגעת עד כדי העמדת מכוניותיהם ללא נוע אפילו פעם אחת בשנה והם פשוט מוכרחים לנסוע. אפילו לשום מקום.
מה יש. מי יגיד להם משהו?!
ובגלל האנשים האחרים, המוכרחים למתוח חבלים ולהקים מחסומים לתנועת כלי רכב בשבתות, כי הם רואים את כיבוד השבת של הזולת כחלק מכיבוד השבת שלהם. והם למעשה מחללים את קדושת השבת בעבודת פרך היסטרית, במהומות בפועל ובכוננות מתמדת לאסור מלחמה ולצאת לבריקדות.
*
ליהודית ל. יש ידידה דתית-דתית. אולי אין אדיקותה יוצאת דופן בסביבה שלה, אך בהשוואה לסביבתה של יהודית, זו מין תופעה קיצונית ביותר. כיון שיהודית היא ילדת טבע נצחית, הפורקת כל עול של משמעת וסדר וזמן. היא אינה מכירה בשעות, לא בקימה ולא בשכיבה, לא בארוחה ולא בטיול. הכל מתנהל אצלה לפי "המתכייף". היא קמה כשאינה יכולה עוד לישון. היא שוכבת כשאינה יכולה לפטפט עוד. היא אוכלת כשהיא רעבה – ומכאן שאין זמן קבוע לארוחות וכל אחד מבני משפחתה אוכל לפי טעמו וזמנו. מכאן שאי-אפשר להידבר אתה לצאת למקום שהוא, לראות סרט או תיאטרון, לעבוד או אפילו לערוך שיחה. ופלא הוא כיצד הצליחה לערוך שיחה. ופלא הוא כיצד הצליחה ללמוד ולסיים בית ספר ואפילו כיצד יצאה לפועל חתונתה.
למרות כל אלה ואולי בשל כך, חמודה היא מכל מחמד ואהובה מאוד. משוחררת מכל מגבלות, אינה מסוגלת להיכנס לשום מסגרת, אינה מתחרה באיש, אינה מקנאה באיש. הדרך לעולם אינה אצה לה ועל כן יש לה פנאי לכל ולכולם מין ציפור דרור של ממש. והראיתם ציפור דרור שתדע להתפלל לפי נוסח זה או אחר, ללכת לבית כנסת, להכשיר בשר וכו' וכו'.
על כן קצת מוזר שהטובה בידידותיה של יהודית היא נעמי, אישה מסורתית ודתית מאוד, העומדת על קוצו של יוד. כדי להיות יהודיה כשרה ודתית ומסורתית ושומרת מצוות, צריך הרבה סדר ומשטר, הרבה עבודת אלוהים עם רוטינה וטקסים ויידע ואביזרים ודרך ארץ ושקט ותכנית ותכנון וחינוך.
"חה, חה! בדיוק בשבילי."
"אז איך את מסתדרת איתה," אני שואלת.
"בואי ואספר לך: ובכן, יום אחד, את מכירה אותי, החלטנו לנסוע לחו"ל. היה לנו מזל שרמי הכין את הפספורטים כבר מזמן. אז קנינו כרטיסים ונסענו. וכמובן ששכחתי לכתוב לידידה שלי, שאז עוד היתה גרה בלונדון ולא בבני ברק, שאנו מגיעים. אבל מה? כל מי שצריך היה לכתוב לנו מכתבים מסרנו לו את הכתובת של נעמי, ומתוך שהתחילו להגיע בעבורנו מכתבים היא הבינה שידידתם המטורפת עומדת להגיע.
וכמובן שכאשר הגענו ללונדון אפילו לא צילצלנו בטלפון לוודא אם הם בבית, ועם כל ה"פעקלאך" נוסעים אליהם.
בדרך אמרתי ללבי: בכל זאת לא יכולים להיות סתם פראים. סוף סוף זו לונדון והמרחקים אחרים. בישראל – לא מוצאים מישהו בבית – חוזרים הביתה. בלונדון זה אחרת. ובייחוד שנעמי עובדת בבית ספר וזה היה יום רגיל בשבוע.
אך היה לנו מזל. צילצלנו, והיא פתחה לפנינו את הדלת ופרצה בצחוק, כאילו רק אתמול ראתה אותנו. ואמרה: "היכנסו, היכנסו, מחכים לכם כבר מזמן." ובבית היו גם הילדים וגם הבעל, וגם הם מבוטלים מלימודיהם. ואני שכחתי לחשוב מדוע, בעצם. זרקנו את התיקים והמזוודות והרגליים העייפות וצעקנו לשתות ולאכול. אנחנו מתים מעייפות וצמאים.
נעמי צחקה וצחקה. בעלה צחק והילדים שלהם צחקו. כולם נעלמו למטבח וחזרו איש איש נושא דבר מאכל אחר, ומשקאות וצלחות מלאות פרי. ואנחנו התנפלנו על האוכל והשתייה עוד בטרם נערך השולחן, וכשעמדנו כבר בסיום הארוחה, והרעב שכך, נזכרתי שבעצם הם לא טעמו דבר ורק היו משרתים אותנו.
למה אינכם אוכלים ביחד איתנו?
"לא יכולים," הסבירה נעמי. "תשעה באב היום ואנו צמים..."