5.12.69
שדה התעופה הקטן לבש פנים אחרות. מזה גברות ואדונים לועזיים היוצאים לבלות חופשה באילת, ומזה בחורים בחאקי, שריח טוב של נעורים נודף מהם, אפילו הם כבר לא כל כך צעירים... וכמו ב"אורלי" מודיע רמקול על "מטוסים יוצאים", ויש תכונה של תעופה. חסרים רק שוטרי גבול ומוכסים. וזוגות נפרדים בנשיקה..."
מה, חליפת בגדים אחת וכך יורדים לסיני?"
"ומה לקחת אתה?"
ליאור ייני מסתכל על עצמו כבוחן "צד שלישי", אחר נודדות עיניו אל תרמיל גדול "ארוז" עוד יותר מכריסו האפריקנית, כפי שהוא אוהב לכנותה אגב ליטוף. "לקחתי מעיל וסוודר, ולבני צמר... אומרים – קר במדבר."
בגלל ליאור ושאר חברי להקת החבריא ועוד נוסעים כמותם, הורדו אחר כבוד מספר נוסעים, מן המטוס. כבד מדי המטען, טען הקפטן. והמראנו ישר אל השמים הסומקים בשקיעה.
בשכבר הימים, כשאך החלו להשתמש באווירונים להסעת אנשים, היה עולה הנוסע ביחד עם המטען שלו על מאזנים, ומשלם בעבור ההטסה לפי המשקל הכולל. אנשים שהיו יוצאים לדרכי אוויר, היו נוהגים לעשות דיאטת הרזייה חריפה. היה כדאי אז...
כולם רצו לשבת ליד החלון, כמובן. ומן הרמקול בקעו הסברים מדויקים, מעל איזה שטח טסים, ואיזה קרבות התנהלו שם למטה, בבליל לא מובן לאוזן שלא הורגלה לסלנג. אולם החיילים, שהיו עסוקים אותה שעה בפירוק מחסניות, נדו בראשם כאומרים. "מה הוא מדבר שם..."
כך בערך טענו בערב היושבים באולם הקולנוע הגדול של עיר הנפט, אבו רודיס. "האולם הכי רע בו הופענו אי פעם" – חזרו והבטיחו שוב ושוב השחקנים, בטון של ותיקים ומנוסים. וכיוון שזו להקה צעירה יחסית, היה בעייפות הטון שלהם, משהו מתוק מאוד.
וכיוון שהרמקולים לא ידעו לשרת את השומעים, בדקות הרצויה לשחקנים, החליפו מיד את התכנית ולא נתנו את ההצגה כולה, שהיא מחרוזת של פרוזה, שירה ופזמונים של רוסיה האחרת – הזועמת, (והיוצרת ערב מעניין ומרתק בדרך כלל). ונתנו רק שירים.
איני יכולה לומר שלא נהניתי מהופעתם של ליאור ייני, תמי, דני מסינג ואמנון, אבל יותר מן ההצגה אשר על הבמה, נהניתי מן ההצגה שבאולם. אם המדבר, ואם ריחוק המקום מן הבית, ואם צירוף של שניהם – במשך השנתיים וחצי מאז הלך עם ישראל למדבר, גדלה לנו עיר נפט עם אוכלוסיה של מחפשי נפט מיוחדת במינה. במערב הפרוע מחפש נפט או העובד בשדותיו הוא מיליונר, אם לא למעשה, לפחות להלכה. אקדחים ועיניים יורקות אש והרפתקה צמודה ונערות יפות ומפוקפקות המשגעות כל כך את הגברים. את כל הגברים.
ופה?
אם לשפוט לפי מראה עיניים – אזרחים שעברו כבר את גיל השלושים. אנשים שירדו למדבר לעשות משכורת קצת יותר גדולה, כדי לשלם חובות. חובות של מיתון, חובות של הסתבכות או חובות סתם. שאי אפשר בלעדיהם. ויש מהנדסים ומורים ופקידות נחמדות ושאר אינטליגנציה, ופועלים שחורים ופועלות שחורות, וכולם חברה אחת שהמעמד למעלה, בצפון, בישראל כלומר, אינו קובע.
תחילה מתייחסים אל סיני והעבודה בה, כאל תקופת מעבר בארץ גזירה. אחר כך מתחילים לאהוב את נופה הפרוע, את המרחבים עד אין סוף, את המנהגים החופשיים קצת יותר. את חוק המדבר.
מדבר ופרע – תאומים הם. אבל אצל היהודים? אצל היהודים מתנבאים במדבר. אצל היהודים מקבלים בו את התורה, אם כל חוק וחוקה ומוסר.
החבריא, שהופיעו לפני החיילים בהתנדבות כמובן, קיוו להגיע לסנטה קתרינה, ובעיקר השתוקקו לעלות להר משה ולראות את הזריחה מראשו. וניסו כל מיני דרכים ושידולים כדי להשפיע על המפקדים שיאותו להקציב להם רכב, או לצרפם לאיזה סיור היוצא לשם. וכמעט עלה הדבר בידיהם, אלא שאבי, סרן במילואים המשרת בסיני והוא חבר משק ראש הנקרה, הסביר: "ראו חבריא, יותר מאשר למופע, מחכים הבחורים שלנו, היושבים כאן מזה חודשים בלי כל בידור, לשבת מעט עם האמנים בצוותא. לשוחח, לשיר. איזו צורה היא זאת. תופיעו, תארזו את הגיטרות ותברחו..."
על כן היה המופע בעיר הנפט, למעשה, רק חלק מן התכנית. התכנית האמיתית התקיימה בחדר האוכל של הקצינים, שם נאספו לא רק קצינים. כל מי שרצה בא, ישב כטוב לבו ב"טמפו." וביחד ניגנו ושרו עד השעות הקטנות של הלילה. אחרי כן הלכו כולם אל הצוללנים של הנפט. ואם לא ראו את זריחת השמש מן המקום שם ניתנה התורה, ראו אותה ממקום שם יצאו ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז, שם ראה הים וינוס.
מה קרה למחרת היום כאשר הגיעו לשארם-א-שייך, איני יודעת. בכל אופן, ליאור ורעיו אף לא פתחו את התרמילים הכבדים שלהם. לילות סיני רכים הם ונעימים בעונה זו, והים... איזה ים... הריוויירה הצרפתית זה כלב בהשוואה. "אסור להחזיר מקום זה, את שומעת. סנטימטר אחד אסור להחזיר."
ומה יהיה על כל שואפי השלום והנלחמים למען?
"הביאו אותם הנה. שיטיילו קצת. ידברו אחרת..."