9.2.92
הלנה רובינשטיין
"יש לי דבר חשוב לומר לך."
הלנה רובינשטיין מיצמצה בעיניה המוכחלות והזקנות ואני נבהלתי. האיפור שלי כנראה אינו כשורה, או מה.
אינני מאמינה בקוסמטיקה ובקרמים ובכל צבא התמרוקים העומדים לרשותה של האישה המודרנית. לדעתי – או שלא צריך, או שלא יועיל." לחשתי לה
"וס – את צודקת. אבל אני חושבת שאסור להוציא את אייכמן להורג. העולם לא יסלח לנו."
יסלח לי האל. ואני חשבתי שבראשה של מלכת התמרוקים האגדית מתרוצצים רק קרמים ושפתונים, ומי פנים ושמפונים...
"ומה צריך לעשות בו?"
הלנה רובינשטיין שקעה בהרהורים. היא היתה, אולי, מוצאת פסק דין הולם אלא שאותו רגע ממש רצתה שכנתה מימין לדעת אם המפעל החדש באשדוד ייצר קרם מתאים לנערה הישראלית.
"כן, העיקר הוא הקרם ולא האיפור. האישה צריכה להתחיל לדאוג לעור פניה עוד בנעוריה. זה כואב לראות נשים, שהגיעו לגיל השלושים, בלי אפור. איזה קמטים! וכל זה בגלל הזנחה. משום שלא התחילו להשתמש בקרם מתאים בנעוריהן.
"הרופא שלי, שבא לבקר אצלי כל יום בשעה שמונה בבוקר, אינו מאמין לי, עד היום, שאין לי מקיאז'" על הפנים. איך זה יכול להיות, מאדאם, הוא אומר לי, שבגילך כמעט ואין לך קמטים..."
הסתכלתי היטב בפני הלנה היפה והישישה. לא אוכל לומר שלא ראיתי חריצי-שנים מתחת לאיפור הכבד, אך אני מאחלת לעצמי להיראות כך, בגיל שבעים. אמרתי לה זאת.
היא צחקה והפצירה בי לנחש את גילה.
כמה היא תמימה! הלא העולם כולו יודע את גילה, כל העיתונים סיפרו זאת. הלא הוא ה"טרייד מארק" של מוצריה.
אמרתי לה שהיא נראית כבת שישים וכי ידוע לי (שקרנית שכמותי) שהיא בת שבעים, וכי לא ייאמן.
המחמאה עשתה יותר מכל הקרמים. פניה נתיישרו, עיניה הבריקו והיא גילתה לי, בסודי סודות, שמלאו לה כבר שמונים. האנשים המלווים אותה גילו לי שמלאו לה תשעים.
שיחה זו התקיימה ליד שולחן מלא פרחים ומעדני ארוחת צהרים מפוארת, לכבוד קומץ עיתונאיות – כדי לעשות פרסום למוצרי הלנה רובינשטיין במפעל החדש וכדי למצוא לו קונים ושווקים.
כשהורמו כוסות השמפניה והמסובים קמו על רגליהם ובירכו את האישה שהביאה יופי-בקופסה לביתה של כל אישה, שנתנה תקווה וגם קיימה, בלב כל נערה שהאלוהים לא חננה בחן מיותר – לא קמה הלנה רובינשטיין, כי קשתה עליה העמידה בכלל, ובפרט בביקור הנוכחי בארץ, מה גם שסבלה מהצטננות.
בגיל תשעים, שבויה גם מיליונרית בידי משלח-היד. ומתי מגיע גיל הפנסיה למעביד של עצמו? ולשם מה הדחף הזה לעוד מפעל (אם כי לנו זה טוב וכדאי), לעוד הצלחה בעסקים, לעוד צבירת הון?!
או אולי אין עוד חיים בעולם זולת בעבודה?
"מה דעתך על האהבה, גברת רובינשטיין"? – שאלתי אותה, לאחר מכן, כאשר נסענו לטייל בחוצות העיר, והראיתי לה מרחוק את ביתן הלנה רובינשטיין.
"זה יפה" – אמרה - אבל האהבה חולפת ואם לא יודעים להפוך אותה לריעות אז חיי המשפחה הם אומללים. מהי ההשקעה הטובה בישראל?"
"ואישה נשואה, המותר לה לאהוב קצת מחוץ לנישואין?"
"לא! זה בניגוד למוסר. אבל 'פלירט' קטן – למה לא? זה טוב בשביל העור... תבואי לפתיחת המפעל? ומה, לדעתך, דרוש ביותר לאישה הישראלית, שעורה סובל מאור השמש? אנו עובדים עכשיו על קרם חדש ומיוחד בשביל ישראל. ניסיתי אותו. חריף מעט – אבל מצוין. נסי נא ותודיעי לי תוצאות."
"למה אינך יוצאת קצת לחופש? האם שישים-שבעים שנות עבודה בקוסמטיקה לא נמאסו עליך? מתי תנוחי?" אמרתי לה, ביתר נימוס כמובן.
וכאן התערב אחיינה, האדון קולין, וסיפר שכאשר בא לראותה בפעם הראשונה בהיותו נער, - שאלה אותו מאדאם: "מה אתה רוצה לעשות בחייך, אדם צעיר?"
"אני ארצה לעבוד במפעלך – ואת תוכלי לצאת לפנסיה".
"מאז עברו חמישים שנה. אני הגעתי כבר לגיל פרישה. מאדאם – עוד לא."