8.3.74
היו לה עצמות-לחיים גבוהות ובולטות, עור שחום וחלק ומתוח, ושיער שחור אסוף לאחור בקוקו עשיר וגבוה – נוסח מקסיקו.
"ומה לקינוח הסעודה?" – ביקשה לדעת בקול מתוק, מתנגן ונח על כל אות כפי שמגיע לה. נ' מודגשת, חי"ת רכה, עי"ן גרונית אך לא אכזרית. ופה מלא שיניים לבנות ובוהקות להשלמת המערכת הנאה הזו.
"שמעי – אמרתי למארחת שלי, שישבה עמי לשולחן אשר במטבח – שמעי – אמרתי לה, אך יצאה ההיא מן המטבח – מי את אומרת היא האישה הזו, העוזרת שלכם?!"
"עוזרת? לא אמרתי. עובדת? גם זה לא יהיה נכון. הביטי. גאולה עובדת אצל יהושע (בעלה של המארחת), זאת אומרת – היא היתה ביחד עם יהושע בפלמ"ח. הם ידידים מחטיבת הנגב. יהושע חלה והיא באה לטפל בו ונשארה לנהל ביתו של רווק. ומאז – מאז נשא יהושע אישה אחת, ואישה שנייה ואני האישה השלישית. ואישה באה ואישה הולכת וגאולה תמיד נשארת.
"היא הדבר הקבוע ביותר בחיי המשפחה של בעלי. הקבוע ביותר בבית הזה. מבינה?"
מן החדר השני בקעו קולות ילדים צוחקים. מן האישה הראשונה, מן האישה השנייה ומן האישה השלישית. בית שמח ועליז. וגאולה מושלת בו ביד תקיפה ועדינה כאחת. את האישה השלישית הזו היא אוהבת. מתאימה ליהושע יותר מכל האחרות. עם זו הוא כבר יישאר. וזאת תישאר עמו וגאולה אתם והיא מעניקה לה את מידת הכבוד הראויה לבעלת-בית מבעלת-בית. מבינים?
הימים, ימי המלחמה הראשונים. העיר ריקה מגברים. בבית יהושע, שכל צאצאיו בנות – יושבות שמונה בנות-המין-היפה. ומסיבה זו, איכשהו לא חדרה המלחמה שבחזית ושבחוצות העיר – אל תוך הבית, למרות החדשות בטלוויזיה, למרות החלונות המכוסים בבד שחור. עולם קטן מלא נשים וילדות ושכנות שבאות לשתות כוס תה. אי נשיי קטן בתוך ים של מלחמה.
"הלילה אני הולכת הביתה. לא לפתוח את הדלת לאף אחד, אתן שומעות! לא לשכוח לסגור את מתג הגז גם ליד הקיר. הכל מוגף וזו סכנה. ומחר בבוקר שתיתנו לאמא לישון עד שאבוא. אל תקימו רעש, אתן שומעות?" פוקדת גאולה בטרם היא יוצאת לחשכת הלילה, אך עיניה ניתלות גם ברינה – אשתו הצעירה של יהושע. יש ברינה הצעירה, בגרות בטרם עת. בגרות שקפצה עליה עם המלחמה. יכלה להיות אחותה הצעירה. מה אחותה? – בתה יכלה להיות. כן, בתה וגם בתו של יהושע.
שלא תהיה שום טעות. אף פעם לא היו ביניהם, בין גאולה לבין יהושע, שום קישקושים על רומנטיקה. שום כלום. היה לה חבר משלה, ולו היתה חברה משלו, והיא התרגלה להכין לו תה בתוקף היותו מפקד – אחרי כן באה לעזור לו. כאשר חלה. הביאה עמה את כל התצלומים, וישבו שניהם וצחקו לזכר אותם הימים. סידרה שני אלבומים. סחבה קצת תמונות משלו, ונשבעה שהיו שלה תמיד. והוא סחב תצלומים ממנה. ומן התצלומים הללו בהן מסתכלות עכשיו הנשים הביטו פרצופים רכים טריים, שטרם נקטפו במזמרה של ניסיון החיים. פרצופים לוטי-חלומות של טרם מדינה.
"אני תמיד מרגישה שהפסדתי משהו, שנולדתי אחרי קום המדינה. היו אז ימים יפים, מה?
"ספרי לי על הימים ההם. ספרי מה עשה יהושע. מי היתה החברה שלו. במה חלה. מי היו החברים שלו... ספרי."
והיא שומעת, והילדות של יהושע שומעות. ויהושע עצמו נמצא אי-שם ליד התעלה. וכל צילצול טלפון מקפיץ את שתי הנשים, ושתיהן רצות אל המכשיר, ויש שרינה תופסת ראשונה ויש שגאולה מקדימה אותה. לא מחמת מעמד ותביעה אליו. להגן על הקטנה שקופת הפנים, הרכה כמו טלה. לגונן עליה... שמא.
*
"אני מרגישה שהיא רוצה לגונן עלי. בחיי שהיא יותר טובה ויותר נאמנה ומסורה מן האמא שלי. אמא שלי אף פעם לא הציעה לבוא ולישון איתנו כאן. וגאולה – משאירה את הבית שלה ואת ילדיה ונשארת איתנו. 'תביטי - אומרת אמא שלי – אני לא משוגעת לשמור פה על הילדים של בעלך שהיה יכול בעצם להיות בעלי. מספיק זקן... אני לא סובלת את הממזרות שלו...'"
"ואילו גאולה כמו אומרת – 'רחמנות עליה, איך אשאיר אותה עם כל הארמיה הזרה הזו'. אנחנו נשואים רק שנה, ומרבית השנה הזו לא הרגשתי טוב. תאומים זה לא צחוק... והילדים של יהושע הם גדולים כאלה. גבוהים ממני..."
הילדים של יהושע – כלומר הילדות מקיפות את רעייתו הצעירה של אביהן, בהרבה חיבה, בהרבה תשומת לב, ביחס של התחשבות ורחמים שיש אצל גדולים לילד שתעה והגיע לבית זר. משהו בהססנות, ובוויתור-מראש של הרעיה – קבע את עמדתה ומעמדה בתוך המשפחה. וגם אלה לא נעלמו מעיני גאולה, ועל כן היא נשארת איתם תמיד – עד שישוב יהושע מן הקרב.
*
יום אחד צילצל הטלפון. שתי הנשים רצו אליו, והבנות עמדו סביב. את השפופרת הרימה גאולה. רינה נשענה על כיסא והכיסא התחיל לנסוע בחדר. אחת הילדות עצרה את המסע. התחילו לצחוק. כולם ביחד. וקפאו בצחוקם. ראו את פניה של גאולה.
"שום דבר. שום דבר. אמנון נפצע. לא רציני. נפצע ברגל. לא רציני..."
למן הרגע שאמנון, בנה של גאולה, נפצע – חדרה המלחמה שבחוץ אל תוך הבית. במידה מסוימת באה הקלה עם ניפוץ השכפץ המדומה עשוי הלבנים והטיח והווילונות והכיסאות והספות והכוסות – ששמו בית.
אמנון זה לא סתם בן של עוזרת. הוא בנה של גאולה, והוא לא סתם בן של גאולה – הוא גדל איתם ביחד – הוא האח הגדול שהלך למלחמה. אחד משלהם נפצע. גם הם חיילים בקרב.
*
"עד אותו יום הייתי כמו מנותקת. מאז הפציעה של אמנון יצאתי מקפאוני ולקחתי דברים בידיים, כמו שאומרים. אחרי יומיים חזרה אלינו גאולה, והיינו עושים תורנות אצל אמנון. רצתי אל רופאים, פגשתי מכרים ומכרות בפרוזדורים, הובלתי תרופות, חבילות לחיילים – הבית הפך למפקדה. וגם – התחלתי להשתמש בטלפון. לצלצל לחברים, לגמגם בזהירות וסחור סחור שאלות על מה נשמע..."
וכך, יום אחד צילצלה גם לבית ידידים של בעלה. "מה שלומך, מה נשמע אצלכם?" שאלה בזהירות.
הקול מעבר לקו היה רגוע. אפילו נשמע בו צליל מוזר בימים אלה, צליל של צחוק... על כן העזה לשאול שאלות שלא שאלו בימים הללו: "מה שלום משה'לה?"
"מה צריך להיות שלומו? מצוין. את רוצה, שאלי אותו, אקרא לו."
"הוא בבית!" שמחה רינה. "שיחררו אותו לחופשה?"
"לא שיחררו אותו לשום חופשה. הוא כל הזמן בבית."
"מה, הוא לא גוייס?!"
"הוא לא חייב גיוס. הוא בן יחיד... אחיו נפל במלחמת השחרור," השיבה רעייתו בנחת.
"את יודעת," סיפרה למחרת בערב לגאולה, שעה שגילגלו בצק לעוגיות, שיישלחו בחבילות שי לבחורים בקווים ולבחורים בבית החולים של אמנון. "דבר מצחיק מאוד קרה לי. צילצלתי אתמול לידידים של הורי, גם יהושע מכיר אותם, צילצלתי לשאול מה שלום משה'לה אביגל והם אמרו לי שהוא לא חייב גיוס כי אחיו נפל והוא בן יחיד. בחור בן שלושים וחמש או שלושים ושמונה אינו מתגייס בטענה שהוא בן יחיד, כאשר הוא כבר בעצמו יכול להיות אב לחייל..."
"אביגל, מוישה'לה" "אביגל..." חזרה גאולה אחריה כהד, ומצחה הצח אסף קמטים קטנים לעזרה. "מוישה'לה כבר בן שלושים וחמש..." אמרה ועיניה נצטעפו.
*
היה נער כבן שתים-עשרה, רכוב על אופני ילדה. רכוב על אופני ילדה היה בא מן המושבה אל מקום המחבוא בגליל. היה מביא לבנים לאחיו מיכה. היה מביא לו מכתבים ודברים טובים מן הבית. עתים היה מביא מעט מעות. ופעם אחת ביקרה עם מיכה בבית הוריו. רק פעם אחת. לא הסבירו לה פנים, על כן לא חזרה לשם. אחרי כן זזו מן המקום ההוא. זזו עם הפלוגה לנגב. מיכה נפצע והיא ישבה לידו עד שפינו אותם. וכשפינו אותם כבר היה מאוחר.
היא נשארה עם חבילה של בגדיו, מכתבים, שעון, מחברת של שירים ושני ספרים.
תחילה לא העזה ללכת אל בית ההורים אשר במושבה שבגליל. אחרי כן, כאשר יום אחד אזרה עוז והלכה לשם, חזרה מאמצע הדרך. לא ידעה מה תאמר ואיך תאמר. לא היה בה הכוח לנחם – בעצמה זקוקה היתה לניחומים. אלמנה ללא טבעת קידושין...
וכאשר, אחרי שנים כתבה לאותה כתובת של הוריו – חזר המכתב אליה. עקרו – ולא ידעה לאן.
וכך נשארה גאולה עם צרור שהלך איתה בכל אשר הלכה.
לימים נישאה, ובנתה לה בית. ובבית, במקום מסתור, חבילת בגדים של אהבתה הראשונה. בגדיו, מכתביו, חייו של נער.
אחרי כן עקרו מביתם הראשון והלכו לגור בעיר אחרת, והחבילה הולכת אחריה. ולולא החבילה הזו, ייתכן שמיכה היה מוצא מקום מנוחתו בצרור הימים לוטי-החלומות של הפלמ"ח. נשאר היה בשירים ששרים אותם, ובכנסים שנאספים אליהם, באגדות שמספרים "סביב המדורה" ששוב אינה בוערת אבל מעלה עשן של זיכרונות.
מן החבילה כבר עלה ריח נפטלין שלא הצליח להסתיר את העובש. איפה שהוא במרוצת השנים נשאר גם כמו חטא קדמון, מעט גם כמו סיוט – שמא יעלה מישהו מבני המשפחה על אותה חבילה, יגלה אותה וישאל. "של מי זה?"
סומק היה עולה בפניה של גאולה הרעיה והאם והאישה הבשלה, שצרור חייו של נער חבוי עמה. "היה לה נער מאוהב היה לה נער..."
*
"רינה," לחשה גאולה. "רינה, צלצלי אליהם. ספרי להם שיש עמי חבילה של בגדיו של מיכה, מכתבים, שעון, שירים ושני ספרים. עשרים ושבע שנים אני שומרת את החבילה הזו שתשוב לגבולה, מצפה למשפחה שישוב אליה כל שנשאר מן הבחור הנפלא הזה. איזה יפהפה היה. כמה אהב את מוישה'לה. ספרי להם. בעונג אתן להם את החבילה..."
ושתי הנשים ישבו ובכו מריגשת הלב ומן הגורל הזה שלנו החוזר על עצמו, הנוטל נערים ומשאיר אותם לעד צעירים ומותיר אחריהם נערות שהופכות לנשים. והורים שקוברים את בניהם. ובכו לחזיון שקם לנגד עיניהן, איך האם הזקנה תחבו אל לבה את הנעורים הצרורים בצרור של בנה...
תחילה חשבו לצלצל. אחרי כן החליטו שמוטב להופיע בבית עם אותה בשורה.
היה כבר לילה. הפקידו אחת השכנות לשמור על הבנות והלכו שתיהן. רינה וגאולה. גאולה נשארה לחכות בחוץ ועיניה מבריקות בחשיכה, דולקות כמו כוכבים. ושיניה בורקות, ולשונה החדה והאדומה לוקקת את גבולות שפתותיה – טועמת זיכרונות כואבים, יפים, רכים כלילות כנען בראשית הסתיו.
עוד מעט קט לבטח יקראו לה. והיא תשב ותספר. ואולי רק ישתקו. ומחר או מחרתיים תבוא הנה שנית ותביא את החבילה. וייתכן שייצאו אליה מיד ויקיפו אותה בזרועותיהם. ויאמרו לה: היכן היית כל השנים יקירה... והיכן את גרה. ניסע לשם מיד.
המלחמה הזו הביאה בחזרה את הימים ההם. כמו לא עברו שנים. כמו תמיד היתה מלחמה. אחת.
כשהזמן התמשך ישבה על גדר-האבן ובכתה. על מיכה, על אמנון. על החברים השוכבים עמו בבית החולים, על יהושע שצילצל רק פעם אחת, על רינה החיוורת, על ישראל, על ארץ ישראל... ובעיקר על עצמה ועל מיכה שחזר ממרחקים.
*
יד קטנה נשתלבה בזרועה. "בואי גאולה. בואי מותק שלי..." אמרה רינה ולא יספה.
וכי מה יכלה לומר. איך נכנסה לבית ההוא כמביאה בשורה. ועוד היא בפרוזדור רועדת מרוב התרגשות, מספרת את הסיפור כולו, איך במקרה שמעה חברה שלה את שמם. ואיך נתגלגלה איתה כל אותן השנים חבילה שבוודאי יהיו מאושרים לקבלה. ואיך קוטעת אותה האחות של מוישה'לה ושל מיכה, מכניסה אותה לחדר צדדי ולוחשת:
"רינה, למען השם. אל תזכירי את שמה של הבחורה הזו. המשפחה שלנו תמיד התנגדה לחברות זו של מיכה שלנו..."