18.9.70
מאז הופיע מעל דפי עיתוננו הסיפור על שתים-עשרה משפחות עולים המבקשות לשוב לברית המועצות, הריני טרודה בחיפושים אחרי אותם עולים, בביקורים בבתים שלהם, ובשיחות ארוכות ומורטות עצבים.
אין זה נעים, כלל וכלל לא, לבוא ולומר לאדם זר לחלוטין, פתח את סגור לבך. ספר – למה אתה רוצה לשוב לארץ עוינת זו. למה רוצה אתה לשוב אל מעבר למסך הברזל, הסוגר והמסוגר מפני העולם החופשי. האם לא קיבלנו אותך יפה האם קיפחו אותך כאן. האם נתבדו התקוות שתלית בארץ האבות. מה מביא אותך, יהודי בן הדור שראה בהשמדת עמו וזכה להיגאל ולהגיע לישראל – לדחות את ארצך ולשוב לארץ שצוררת את עמך, שהיא אויבנו בלב ונפש.
הלא בעצם השאלה, אם נכון הדבר שרוצה הוא לשוב לברית המועצות, יש כבר החשדה והאשמה. ושמא כלל לא נכון הדבר. שמא סתם שמועת שווא היא.
עומדת אני לפני דלת נעולה, דופקת עליה בהיסוס רב ובתפילה קטנה, הלוואי ולא יהיו בבית. וכשאך נפתחת הדלת, מוסיפה תפילה על תפילה. שיעמוד בי הכוח להיות אובייקטיבית. שיעמוד בי הכוח להיות קודם כול עיתונאית ורק אחרי כן ישראלית. רק אחרי כן אחת כמו כולם, שאין אצלם הבדל בין חיי הפרט לחיי הכלל. שהכל כל כך מעורב אצלם, שאין דעתם נחה, עד שלא פותחים את הרדיו כל שעה ומקבלים את מנת החדשות האישיות שלך. זכרי, אני חוזרת ומשננת לעצמי אלה הם אנשים שנולדו, ולמדו, וחונכו ואהבו ולחמו ושרו וישנו וחלו והבריאו ורבו והתפייסו בנופים אחרים. אלה אנשים שנעקרו או עקרו את עצמם בגיל שכבר קשה לשלוח שורשים חדשים ואף לצמוח. היי זהירה.
מאחורי דלת נעולה
אבל הדלת אינה נפתחת כל כך בקלות. דלתות אלה נפתחות בצורה שונה לגמרי מדלת ישראלית.
"מי שם?" שואל קול נפחד אחרי הפסקה ארוכה של שקט תהומי. "ווער איז דארט?
"מה משיבים? "אני."
"מי זה אני?" חוזר הקול ועין קרה כשל דג בולשת מבעד לחריץ "המציצן."
"בן אדם. אשה." עונים בעברית, יידיש, רוסית.
הדלת נפתחת כדי רוחב סדק ומופיע ראש שפניו אינן מחייכות.
"וואס ווילט איהר?"
"מה אני רוצה? לשוחח עם אדוני?"
"אז שוחחי..."
"ואי אפשר להיכנס פנימה... חדר המדרגות אינו מקום לשיחה..." מנסים להתלוצץ.
זו היתה קבלת פנים באחד המבנים החדשים של בני ברק. יום חמישי בשבוע, שעה שלוש אחרי הצהריים. שעת מנוחה אמנם, אבל מספר אנשים עולים ויורדים במדרגות. גברים בכובעים ובכיפות, נשים בפאות נכריות ושביסים. אנשים יפים כאלה. עם הדרת פנים, עם עבר ועם עתיד של "ימים טובים". ופתאום מין רחיצת ראש כזו וחוסר דרך ארץ.
"בכלל – את מי אתם מבקשים?" חוזר ושואל הזקן שפתח את הדלת. "אין פה כזה..."
"כיצד? הרי השם כתוב על הדלת...""אה... כתוב. נו טוב. הוא איננו."
"אפשר להשאיר פתקה?"
היסוסי אין קץ. "אין לכם נייר?"
"לא," משקרים. ולאחר הרהור: "נו טוב. היכנסו."
דירה נאה של שלושה חדרים בקומה השנייה. נקי בבית. מסודר לפי טעם הדירות ברוסיה, בפולין של לפני המלחמה. עם כורסות מרופדות, וספות כבדות, ונברשות מגושמות, מפיות מרוקמות רישליה על המזנון הגדול, וקריסטלים זולים ב"ויטרינות". פמוטות של שבת ממורקים על מפת פלוש וריח דגים ממולאים וחריפים מזכירים את בית סבתא שחרב.
"מר ג' אני כותבת – ביקרתי אצלך, ולצערי לא מצאתיך בבית. אני מתעניינת בעולי רוסיה, ואודה לך מאוד באם תואיל לסור למשרדי או להתקשר טלפונית..." כותבת, מקפלת את הנייר ונותנת בידי הזקן שעומד עלי כל העת ובולש בעין חשדנית אחרי תנועותי, ואינו מזמין לשבת בשעת כתיבה. צועד הוא קרוב אחרי, מחזיק בידו את הפתק, כאילו החזיק דבר תועבה. הדלת נסגרת אחרי חיש. העין נצמדת אל המציצן... עין שנייה לפתק המקופל. נמלים קטנות של נחשד זוחלות לאורך גבי.
בין ארבעה קירות
כל הדלתות נפתחות בערך כך. איפה ה"יבוא!" הרחב שהורגלנו בו. בעצם, ה"יבוא!" הזה כמעט נעלם מפתח בתינו. רק בכפרים ובמושבים אתה עוד פוגש בו. אנשים שוב אינם מחזיקים דלתות פתוחות. נועלים אותן. אבל איזה הבדל בין דלת נעולה של ישראלי ודלתו של אדם חדש בארץ, ובייחוד של אדם שעלה משם...
"כי ככה זה – אמרה זקנה בשיכון האקדמאים בתל אביב – פה כל אחד חי מאחורי דלת נעולה. הוי, יקרה שלי, מה אני אגיד לך? לא טוב לי. ס'בענקט זיך אזוי צוריק אהיים..." אמרה ועיניה הזקנות טובעות בלחלוחית נצח, שאיבדה את הכושר להיהפך לדמעות. "יש לי שם שני בנים עם ילדים ועם נכדים; יש לי שם עוד בת. הנה באתי עם בתי הקטנה ובעלה ונכד אחד, מריגה באנו. אף פעם לא גרתי איתם. היתה לי דירה נהדרת משלי. לבד. עם מים חמים ביום ובלילה. עם חימום. קמתי מתי שרציתי, שכבתי לישון מתי שרציתי. ראיתי את כל הנכדים שלי מתי שרציתי.
עם הבת הקטנה הזאת הייתי הכי פחות רגילה לחיות. היא סקרטרשה-משיניסטקה (מזכירה כתבנית), בעלה גזרן עור. היתה להם דירה נהדרת שלהם, עם מים חמים וחימום, ביום ובלילה. כשהם נסעו לישראל, האב איך מיך געריסן, לנסוע איתם. למה? חשבתי – נחיה ביחד. כולם ביחד. אחרי יבואו כל הילדים שלי. ופה, כל אחד בפני עצמו. אני זקנה וקשה לי לרדת מקומה רביעית. לרדת, זה עוד איך שהוא. אבל לעלות. אני לא יכולה. לחץ דם גבוה. אז מאז שאנחנו פה יצאתי מן הבית אולי שלוש פעמים. אנחנו שנה פה. ואני רואה רק את הקירות. את ארבעת הקירות".
"ארבעה קירות?"
"אז מה זה משנה אם יש שלושה חדרים וחצי? אז אני רואה שנים-עשר קירות. אבל אני לא מרגישה שאני חיה במדינת יהודים. אני חיה בין שנים-עשר קירות. אף אחד לא מתעניין בי. אף אחד לא פותח את הדלת. והבת שלי, גם לה אין אף אחד. לא פוגשים אף אחד."
"והבעל של בתך?"
"הבעל עובד בית חרושת למזון. עכשיו הוא לא בבית."
"איפה הוא?"
היא שותקת.
"כמה הוא משתכר?"
"אני זקנה. מה אני יודעת..."
"היית רוצה לשוב לרוסיה?"
היא מרכינה את ראשה. נטפלת לשעוונית פרושה על שולחן האוכל, בהול הכניסה הנרחב שסביבו אנו ישובים. "כל כך מתגעגע הלב לילדים שלי..."
"דירה נאה," אני אומרת. מה אגיד לה? עומדים הרהיטים עדיין בעטיפות האוריגנליות של פלסטיק מיושן. ריח עובש עומד בחדרים המודרניים שאת חלונותיהם אין פותחים ואת מפתנם אין עוברים. כמו הוצאו זמנית מארגזים ומחכים לשוב אליהם...
*
בינתיים הופיעה גם בעלת הבית, שחזרה עם סל קניות צנוע. אשה נאה כבת שלושים וחמש, המדברת יידיש שכל סמך בה הוא שין ולהיפך. התחלתי לספר לה מי אנחנו. ששמענו שהגיעה לפני שנה, שיש לה קשיים ואנו רוצים לעזור, אם יש בעיות.
"חה, חה! – נפלטה קריאת פליאה מעורבת בכעס וטרוניה. – עכשיו אתם נזכרים לבוא – ואיפה הייתם כל הזמן. זו הפעם הראשונה שמישהו פתח כאן את הדלת ואמר ברוך הבא ומה נשמע אצל יהודי. עכשיו אתם באים?!"
וב"עכשיו" הזה נשמע משהו כמו "עכשיו, כשכבר מאוחר..."
כן, כאמור, יש דירה ובאזור נהדר – תל אביב. אקדמאים. אז זה הכל? כשיש דירה פותרים כבר את כל הבעיות?! מה אנחנו חושבים עושה בעלה בבית החרושת שהוא עובד? – מרים ארגזים. מרים ארגזים ומוריד ארגזים עד שהוריד את מעיו. כמה הוא משתכר? בבקשה. אין סודות. אין סודות במדינת ישראל הכל יודעים עליך. מישהו כבר דואג לזה... חמש-עשרה לירות ליום. מזה יכולות לחיות ארבע נפשות... למה אין היא עובדת? מפני שאינה יודעת עברית.
למה אינה יודעת עברית? כי לא רצו לתת לה אולפן. אולפן שגרים בו. באולפן פתוח לא יכלה ללמוד. עול הבית, האמא הזקנה, הילד, הבעל הנופל בחוסר אונים בשובו מהרמת ארגזים. היא הרסה את בעלה. היא שמשכה לישראל. לחיות בין אחים רצתה. ציונית. לחיות ביחד.
ובמה מסתכם המושג הזה "לחיות ביחד". בדירה שדלתה נעולה תמיד, שתובעים את שכר הדירה שלה כל ראש חודש ואם לא ישולם יוגש משפט . זה כל הקשר שלה עם הציונות. המכתבים מעמידר.
איש אינו מזמין אותה לביתו. איש אינו שואל לשלומה. הלבדות הזאת, הניתוק הזה – קשה ממוות הוא.
"מה אתם חושבים לעשות?"
בחזה הגבוה שלה רותחת לבה. הר געש עומד להתפרץ. היד מתכווצת לאגרוף קטן וצונחת אין אונים בתוך קפלי שמלתה. בנה הקטן בא ועמד לידה וכולם התחילו לדבר על זה כיצד למד לדבר עברית. והאיש שליווה אותי התחיל לדבר בשפת ילדים:
"יש לך חברים, מותק?"
"יש?"
"ולאמא?"
"אין."
"אז אתה צריך להביא לאמא חברות. גם היא רוצה חברים..."
על שיבה לרוסיה לא דובר. אי-שם כמו נזרקת השאלה, שעה ששוב סיפרו איזו דירה נהדרת היתה להם שם של שני חדרים עם מים חמים ביום ובלילה. ואיך עלתה אותה דירה רק שבעה וחצי רובל בחודש, ואיך נסע הבעל לדודתו באמריקה שנוטה היא למות ועומד לשוב עוד מעט. לרוסיה? מה פתאום לשוב לרוסיה?! ושוב, מילא שאין עבודה מתאימה – לוא אך היתה חברה. לוא אך היה לבן אדם למי לפתוח את הפה, לפני מי לשפוך את הלב... לשתות עמו כוס תה...
לא תה אף לא מים
נכנסנו לאותו בית בשעה חמש. כאשר יצאנו משם היתה כבר השעה שמונה. היה יום חם במיוחד, וקדמה למציאת הכתובת התרוצצות של שעתיים בין הבלוקים הגדולים של השיכון האקדמאי החדש. למעלה, למטה בכל הקומות. לא רק בלב, גם בגרון עמדה יבושת. מסרתי לה את שמי, את כתובתי. שאשמח לעזור לה. יש לי פרוטקציה – וננצל אותה בשבילה... והיא שוב עשתה אותה תנועה של "עכשיו..." עם אותו חיוך קטן סודי של "מאוחר מדי"...
"אני לא משתדלת להשפיע עליך, חלילה – נפלט מפי – ובאמת שאין לי שום רשות לומר לך דברי מוסר," כמו למשל:
שכל אמיגראנט בכל ארץ זרה, היה מאושר לוא אחרי שנה מצא עצמו בדירה נאה, עם עבודה, שאם גם אין עמה סיפוק, יש בה מספיק כדי קיום.
שבארץ חופשית אנו נמצאים ואפשר למצוא עבודה אחרת, כשיש בסיס ממנו יוצאים ואליו חוזרים. שבכל זאת ישראל נמצאת במלחמה ולא בתנאים נורמליים. שאחרי ככלות הכל שולמו הוצאות הנסיעה בשבילה, בשביל בנה הקטן, בעלה ואמה הקשישה. ומה עוד אפשר לבקש.
שהיא גרה בתל אביב, במרכז גדול, שבנה לומד ויש לו כאן עתיד. אבל דבר אחד הייתי מבקשת לומר לה, ואני מקווה שלא תקבל את דברי ברוח רעה אלא ברוח טובה. כעצה מידידה.
הייתי מייעצת לה לזכור שהחיים הם ראי. שאם מחייכים לתוך הראי, נשקפת מהם בבואה של חיוך. אם בוכים לתוכם, בוכה הבבואה. כנגד מה הדברים אמורים: הנה ישבנו בביתה שלוש שעות ושעתיים חיפשנו אחרי הכתובת. אמת – היא לא ביקשה ממני לבוא, אבל הרי באנו לעזור והיא שמחה לבואנו.
אמת ויציב.
ובכן, כבר לא אדבר על תה. למה לא הציעה לפחות כוס מים?
היא מחכה שיזמינו אותה השכנים לבתים שלהם, שכנים כמוה, עולים חדשים ושכנים אחרים הגרים בקרבת מקום – האם היא כבר הזמינה את מישהו מהם לביתה?
אני מדגישה עובדה זאת, כי בכל הבתים שבהם ביקרתי, התאוננו על בידול, על חוסר יחס, על חוסר הכנסת אורחים, על "כל אדם לעצמו" – ואף בית אחד, אף עולה אחד לא הציע לי כוס מים.
הבעל כבר באמריקה
אחרי יומיים הופיעה אשה זו במערכת. היא באה לפתוח את סגור לבה. לא ידעה כיצד להתנצל. "את חושבת שאני רוצה לחזור? עוד לא מאוחר. עזרי לנו ולא נחזור."
היא בטוחה, כמו כולם, שבכל אשמה הסוכנות. לגביה אין הבדל בין הסוכנות למשרד הקליטה, לקופת חולים, לעמידר, לביטוח הלאומי, לאולפן, ללשכת העבודה ואפילו הסופרסל. הכל דייסה אחת שבה היא טובעת. פתקאות ופתקאות ודרישות לתשלומים ומיד איומים למשפטים. היא מסתובבת בין "אחים" שאין היא מבינה אותם. עברית לא למדה מיד לאחר בואה. ביקשה אולפן אך זה ניתן רק לאקדמאים ואין היא אקדמאית. אבל שיכון נתנו לה בין אקדמאים – וזה בכלל אינו משובב את הנפש כשאת בלי דיפלומה וזרה בין סנובים אלה (ואני מאמינה לה...). היא יודעת שניסו לתת לה הכל, מה שהיה חסר זה קצת סבלנות בסוכנות. היא צריכה דירה בקומה נמוכה. אפילו קומת קרקע, כדי שאמה תוכל לצאת מפתח הבית ולא תשב כלואה ועל מצפונה. היא תספר את האמת. בעלה נמצא עכשיו באמריקה – כי כבר לא היה לו כוח לסחוב ארגזים. והוא אינו יחיד. רבים כמותו בשיכון, הו-הו – –," היא עשתה ממנו שבר כלי. כי היא סחבה לישראל. במקצוע שלו לא יכול היה להשיג עבודה. הלך לסוכנות (לא לסוכנות אני מתקנת – ללשכת העבודה) בשבילה זה היינו הך... אותו שלחו לסבלות. ביקשה שישלחו אותה לקורס נקבנות, אז שלחו אותה לחרטות.
המוח שלנו נהיה קטן
"כבר בחודש הראשון לבואנו התחילו להגיע פתקאות לתשלומים. מחברת החשמל, מן הגז, מעמידר, מן האולפן, בשביל ההלוואה של המטען. ועל הכל מיד איום במשפט. ככה צריכה להתנהג הסוכנות."
אבל זה לא הסוכנות. אלה רשויות שונות.
"כאן טמון הכלב. את צריכה להבין שאצלנו לא היו רשויות אחדות. אני ידעתי רשות אחת משלמת ורשות אחת גובה כספים. אני כורעת תחת כל הפתקאות האלה. צריך להבין אותנו. צריך היה מישהו שירכז את כל החובות האלה וישלח פתקה אחת ודי. המוח שלנו נהיה קטן בארצות ההן. כבר לא רגיל לכל מיני חשבונות לחוד, לחוד..."
בעלה נמצא באמריקה שלושה חודשים וכבר עובד. במקצוע שלו. אבל כשנסע שרפו איתם את כל הגשרים. מי? הסוכנות. רק נודע שהם עומדים לעזוב דרשו שישלמו את כל החובות שלהם.
בעד מה?
בעד המטען והנסיעה. אלף שמונה מאות לירות היו חייבים בעבור המטען וכרטיסי הנסיעה וכדי שבעלה יקבל ויזה היתה מוכרחה להחזיר את כל הכסף הזה בבת אחת.
את הוצאות הנסיעה מריגה לווינה שילמו הם. לוא אמרו להם זאת בחו"ל היתה משלמת את כל הוצאות הנסיעה שלה עד ישראל. שם היה לה כסף. זרקו אותו על כל מיני שטויות. כי אסור להוציא כסף. קנו דברים שלא היו זקוקים להם. אבל פה להוציא שמונה מאות ואלף לירות, זה כמו לחתוך יד.
"מניין לקחתם?"
"בני למד נגינה על פסנתר. מצטיין בנגינה. מכרתי את הפסנתר. פסנתר של אלפי לירות מכרתי באלף וחמש מאות... איזה רגש יכול להישאר לי לסוכנות?"
הבדידות, הבדידות
גם זוג שהגיע אלי ממרחקים, מאיזו מושבה קטנה, שביקשו כי לא אזכיר את שמה – היה כאוב כולו על הסוכנות. שלחו אותם לפני ארבע שנים למקום נידח זה. אין שם אף יהודי שמבין את שפתם. כולם ספרדים. וקצת משפחות ותיקות. אנשים נחמדים. אבל איזו שפה משותפת יש להם עם אותם יהודים טובים? הוא ספר. ספר גברים. והוא מתבייש לספר לי שפשוט אין הוא משתכר כדי מחייתו ומחיית אשתו. ראשית – מי מתגלח היום? ובכפר הזה שלו איש אינו נשאר במשך היום. זה לא עיר ולא כפר. לאיש אין שם חלקות אדמה ולא עבודה וכולם נודדים למרחקים. אז פועל, כשיש לו הפסקה, הולך ומסתפר בקרבת מקום לעבודתו. ואילו הצעירים – מה עושה אלוהים – עושה מודה שגברים מגדלים שער ארוך. איש אינו מסתפר. יש לו בת עם ילדים בקזכסטן. מקום שאליו גרשו אותו מרומניה, ושם חי עשרים שנה. קיווה שהבת תבוא. גם האחים והאחיות של אשתו, עם משפחותיהם רצו לבוא. אמרו להם: תהיו הראשונים ונבוא אחריכם. עדיין הם יושבים ומחכים שיקראו להם. והם, במקום לקרוא לילדיהם – הוא אינו מתבייש, הוא יספר לי את האמת, הם הלכו לקונסוליה הפינית וביקשו לחזור לשם.
ובלילה נודדת שנתו ואשתו בוכה. הוא רואה איך יסחבו אותו בכל תחנות הטלוויזיה והרדיו ויאמרו לו לספר כמה נורא היה לו כאן, בישראל. ולא היה לו נורא. זו ארץ נהדרת, ארץ היהודים. רק שלהם לא טוב. היה ציוני, ונשאר ציוני – רק שרע ומר לו בעיירה הקטנה הזאת. כמו בגלות.
אבל אין חיי קהילה. אפילו מניין אנשי שלומנו אין. והוא קם בבוקר והולך למספרה שלו ומונה את האנשים העוברים ברחוב. יש ימים שהוא משתכר חמש לירות. בימי שישי וערבי חגים קורה שהוא משתכר עשר, על פי הרוב הוא עושה שתים שלוש לירות או לא כלום.
והאשה – האשה מספרת בגעגועים שבקזכסטן, היתה מבקרת כרטיסים בקולנוע. הלכה וביקשה שיתנו לה להיות סדרנית גם כאן. אמרו לה: הרי אינך יודעת עברית. וכי בשביל לתלוש את הביקורת צריך לדעת עברית. ובלי עברית אי אפשר לומר "שלום", "בבקשה", "תודה רבה" ולהראות את הכיסא. היא לא סתם מבקרת כרטיסים, לא סתם סדרנית. חמש-עשרה שנים עבדה במקצוע זה וכמו כל מקצוע יש לו המומחיות שלו. והיא מומחית. ואנשים בתיאטרון ובקולנוע – הם אותם האנשים בעולם כולו, ובעיותיהם אותן הבעיות. אלא מה, שאין לה פרוטקציה בסוכנות.
"ודירה טובה יש?"
"ברוך השם. יש דירה. שנים או שנים וחצי חדר. ויש חנות אפילו. אבל במקום שכוח אלוהים."
"ואיפה היית רוצה לגור, בתל אביב?"
"למה בתל אביב? גברתי היקרה, אני לא יודע איפה, מלבד שנים שלושה רחובות בת"א והמושבה שלי, אני חי פה ארבע וחצי שנים, לא ראיתי שום מקום אחר."
"בירושלים, למשל היית?"
"לא הייתי."
"כיצד. יהודי שמתפלל לירושלים מדי יום ביומו ועלה לישראל ולא הלך לראות את עיר דויד?"
"דווקא באותו יום שהיתה נסיעה לירושלים, לעולים, דווקא באותו יום קיבלתי יום עבודה... את מבינה. אז במקום לנסוע לראות את הנצח, בחרתי לעבוד בשביל היום הקצר..."
אבל האשה היתה בירושלים. "ואף פגשתי את הנשיא, את שזר," מוסיפה היא. "והוא ניגש אלי, דווקא אלי, ואמר לי 'ברוכה הבאה', ואמר לי 'מניין הגברת' ברוסית וסיפרתי לו. רציתי לספר לו גם שרע לנו במקום שם איש לא מבין את השפה שלנו, שיגיד משהו בסוכנות, אבל חשבתי שזה איכשהו לא יפה להטריד את נשיא מדינת ישראל עם דבר פעוט כזה. ועד שהחלטתי הוא כבר לא היה..."
"מאז אני לא ישן..."
והוא – "הלכתי לאשה אחת נהדרת בהתאחדות של העולים, והיא דווקא ניסתה לעזור אבל שום דבר לא יצא מזה. והלכתי גם לסוכנות, שם ברחוב קפלן, שלחו אותי פה ושלחו אותי שם, חדשים התרוצצתי, ולבסוף הגעתי לרחוב כ"ט בנובמבר לקונסוליה הפינית. ומאז אני לא ישן בלילה."
"אתה לא רוצה לשוב לשם?"
"מה אני באתי לישראל לעשות 'חויזק' (צחוק) 'לוסט רייזע'. את כל החיים שלי הכנסתי לנסיעה הזו. את כל הלב שלי."
"אתה רוצה דירה במקום אחר?"
"אוט!"
"איפה?"
"לא חשוב איפה. חדר אחד, חדר אחד קטן בין עולים. עולים שמדברים בשפה שלי. קצת עבודה שאוכל לפרנס את האשה שלי. אולי איזה חדר קטן עם עוד חדרון בקומת קרקע שאפשר לפתוח שם מספרה קטנה לגברים," רקם חלום.
"דיברת על כך בסוכנות?"
"אם דיברתי... כבר אין לי כוח לביורוקרטיה!"
"וברוסיה אין ביורוקרטיה?"
"בשביל זה הם גויים. אבל יהודים?!..."
הלכו. האיש הרים את סלי אשתו הנאה. ראו שזה זוג המכבד איש את רעותו, האוהב זה את זו, אבל בגיל זה שוב אין זה מספיק לחיות כמו זוג יונים על אי בודד. צריך גם סביבה. גם ידידים וגם קמצוץ פרנסה.
"אנחנו לא סובלים מרעב. חלילה," חזרו ואמרו, "אבל אנחנו לא מתפרנסים בכבוד. פרוטה לפרוטה, ובדידות עצומה, וניתוק כזה מכל העולם. מה יעשו לנו כאשר נשוב לרוסיה? יותר רחוק מקזכסטן לא ישלחו אותנו. ושם הרי יש לנו ילדים.
"ובכל זאת," חזר על עקביו האיש, אדם כבן שישים, "אני בז לעצמי, אני שונא את עצמי אבל איני יכול להתגבר על יצרי זה הלוחש על אזני, שאפשר לשוב לרוסיה, ושוב לראות את הילדים, ושוב לעבוד בעבודה המפרנסת את האדם בכבוד, לפעמים לקנות משהו שיש בו מן המותרות, ובערבים לשבת עם אנשים היודעים את שפתך ולשוחח..."
אולי יש בכם בעל לב שיש לו איזו דירה קטנה של שני חדרים בקומת קרקע באחת השכונות, המושבות, אני יודעת היכן, מקום שם יש עולים חדשים, ומקום שם יוכל לפתוח מספרה קטנה. ואולי ניתן למצוא לו מקום מגורים ליד איזה בית חולים, שם צריכים לספר.
איני יודעת אם הצלחתי להעביר לקורא את הטרגדיה של הזוג הזה, זוג עדין, נעים הליכות ומדוכא. שאינו יודע להתנער ולחפש בעצמו. שהיכולת להסתדר לבד אבדה לו אי-שם בערבות רוסיה הגדולה; שמקווה מעבר לתקווה שבשובו לשם לחפש את פרורי האושר של הזיקנה, לא יענו אותם בדרישות להשמצה... שבכוחותיו האחרונים מבקש איך שהוא להכות כאן שורשים, אפילו דקים, כך שבלב שלם יוכל לשלוח ניירות לקרובים האחרים היושבים שם ומחכים.
למה הם רוצים לחזור
פרט לאשה אחת, שהוציאה אותי מכלי ממש, ניתן להבין את המניעים המושכים אותם לשוב.
בעיקר רוצים לשוב זקנים וערירים אשר השאירו ילדים ברוסיה, ילדים גדולים אמנם, העומדים ברשות עצמם, אבל אשר בלעדיהם דומה ההורה המזדקן לאבר בלי גוף. כי בערוב ימינו, בלי הצאצאים, בלי הנוף הזה שצמח ממך, הופכים לעלה נידף ברוח...
הסיבה השנייה לרצון לשוב, (רצון שאגב לא יתמלא במהרה, כי אין נותנים אשרות שיבה לאלה שעזבו את רוסיה לאחר שנותקו הקשרים עמה) היא חוסר חברה וחיי חברה. מצד אחד לא טוב להם ששיכנו את כל העולים ביחד, וכמו סגרו עליהם בגיטו, מצד שני רע להם בלי "אנשי שלומנו" סביב.
הסיבה השלישית.
שגדלו וצמחו במשטר אחר. טוב או רע, אבל שונה לחלוטין משלנו. למדו לחיות ולקבל או לא לקבל את הכל מן הרשות, ואבדה היכולת להתמודד, לחפש, להסתדר לבד.
הסיבה הרביעית – ואולי היא הסיבה הראשונה, שלא ידענו למצוא קודם כל מקורות פרנסה במקצועות להם הם רגילים, לפני שדאגנו לדירות מרוווחות. אנחנו נותנים לעולים את מה שאנחנו חושבים לעיקר אצלנו – דיור. ורוב רובם של אלה איתם דיברנו, רוב רובם של אלה החושבים לחזור בסתר או בגלוי, היו מבכרים דירה קטנטונת ופרנסה מתאימה, על דירה מרווחת וריקה משום שהפרוטה אינה מצויה. ואני מרשה לעצמי לומר שלא תמיד עשתה לשכת העבודה את מיטב יכולתה. שלא השקיעה מספיק מאמצים. מן הניסיון הקצר שלי, עכשיו ובעבר, הצלחתי לסדר אנשים "במקצועות רגישים" תוך זמן קצר מאוד. לדוגמא, אותו יהודי שהוא גזרן עור, בלשכה טענו, שאין עבודה במקצוע זה. צלצלתי לאחד ממכרי, והוא צחק בפה מלא. "אני מוכן להתחייב להעסיק את האיש הזה, בחוזה לשלוש שנים, אם אכן בעל מקצוע הוא. ואפילו אינו בעל מקצוע מעולה, אתן לו חוזה לשלוש שנים במינימום של עשרים לירות ליום. ואם יתקדם אשלם יותר... הענף סובל מחוסר ידיים עובדות. אני נוסע בכפרים, מביא אפילו פועלים מן השטחים..."
הסיבה החמישית – נו טוב. בכל עליה יש חוזרים. מספר הרוצים לחזור לרוסיה הוא כמעט מבוטל. אבל מספר הרוצים להגר מכאן לארצות אחרות אינו מבוטל וצריך היה להזדעק אולי מראש. ונדמה לי שכל הסיבות היו נעלמות, לוא מצאנו פתרון לסיבה העיקרית – לספק עבודה הולמת לדורשים עבודה. ולהעניק יותר אפשרויות של לימוד השפה באולפנים, לכל דורש. ולא רק לאקדמאים. אולי מסקנה זו אינה משתמעת מתוך הכתבה, אבל בכל מקום שבו נפגשתי באנשים שלמדו במרכזי קליטה – היו לעליה פנים אחרות...
ראיינתי כעשר משפחות וסיפרו לי פרטים רבים על משפחות אחרות. מעניין לציין, שכל המשפחות הנמנות עם החוגים הדתיים – מילאו פיהן צחוק כאשר הזכרתי אפשרות של שיבה. לעולם לא. לא ישובו לעולם, והן מטפלות בסידורי עליה לקרובים. אפילו אלה שנשארו כאן ערירים, ואין להם סיכויים להעלות את קרוביהם, מסתכלים על אפשרות של שיבה כמו על אפשרות של שמד. בכל אופן זהו הרושם שקיבלתי ודומה עלי שאיני טועה. מכל המקרים רק מקרה אחד הוציא אותי מכלי, עוד בטרם פגשתי בגיבורת הסיפור. הרי זו גברת הנמצאת בארץ כבר ארבע שנים, גרה בדירה בת שלושה חדרים בחדרה, חיה כאן על פנסיה של מדינת ישראל, היא ובעלה האינווליד – וזועקת זעקות מרות מעל דפי העיתונות הרוסית. מכתבים מלאי רעל ושטנה מתפרסמים בשמה. אבל עליה ועל זעקותיה אני מבכרת לכתוב לחוד. אולי בכל זאת אפשר יהיה למצוא לה איזשהו מליץ יושר. איזה שהוא גשר להבנה. עליה נכתוב כאשר יעבור הכעס ואוכל להיות אובייקטיבית.